מיקרופון הפרחים- פרק שלישי

חלק ראשון: הפרחים
פרק שלישי: וולאדלין: מלאך שבור
אף פעם לא חשבתי שאני אמשך כול כך באלבומי התמונות המעופשים והישנים שנחו, מלאי אבק בתוך המגירה בחדר של אימא. חשבתי על זה כול הלילה, על זה שבעצם, מה אני זוכר מהעבר שלי? מה אני כבר יודע עליו? על זה שההורים שלי גרושים? על זה שהופעתי בפעם הראשונה בגיל חמש? וזהו. כמעט זהו. תמיד הרגשתי דחייה לכול דבר שהזכיר לי את העבר. כמעט כול דבר שקראתי, או שמעתי, העביר את המסר "תסתכל קדימה, ותשכח מהכאב בעבר". וזה כמעט כול מה שהיה לי.
בבוקר, נשארתי במיוחד במיטה הרבה מאוד זמן. חיכיתי לשמוע את המנעול ננעל, ואת עקביה של אימא מתרחקים. רגע שהפסקתי לשמוע אותם, קמתי בקפיצה מהמיטה, מנסה להיזהר על המחברות שהרוח העיפה בלילה, ויוצא אל החדר של אימא, ובחוסר שליטה מוציא את האלבומים מהמגירה. מעיף כול דבר שהיה בדרכי. הוצאתי שלושה. את שלושת אלו שמתעדים את כול חיי. התיישבתי על המיטה המסודרת של אימא, מביט בהם במין גאווה, אבל גם… לא יודע, מפוחד אולי?
לוקח לי המון זמן לפתוח את האלבום הראשון. זה שמתחיל בתמונה שלי באינקובטור. הדפים מחוספסים, קשים קצת, וכבדים. ישנים. מאוד ישנים… אני לא מעיז להסתכל על התמונות בעמוד הראשון, אלא סוגר את הכריכה החומה עם הציור של הפרח, על היד שלי, כך שאני מרגיש את פנים הכריכה, שהיא די רכה, מין הרגשה של פרווה מאוד דקה וקצרה. עם היד השנייה אני משפשף באיטיות את הכריכה החיצונית. הפרח הצהוב קצת בולט ובלוי. כמעט נופל מהכריכה. הכריכה עצמה קשה ומחוספסת. לא מתאימה לילד הקטן שהייתי. משום מה חיוך מתמתח על פניי. אני מרגיש שונה קצת. העבר הזה קורץ לי. עד עכשיו התרחקתי ממנו כמו זאב מלא בפצעים מאש. משום מה בלילה, ניצת בי הרצון לחזור ולראות מה הייתי. כאילו איזה שהוא דיבוק בחן את נשמתי והפך אותה מפנימה החוצה.
אני פותח לבסוף, חסר סבלנות. מביט בתמונות. ליד כול תמונה היו כמה שורות משורבטות בכתב בעקום והמושקע מידי, אבל עדיין הכמעט והלא מובן שלה. הצלחתי לקלוט בעמוד הראשון, בו היו שלוש תמונות שלי בתוך האינקובטור, עם פרצוף אדום, כולי מכוסה בשמיכות ובגדים על גבי בגדים, וכובע קטן עם פונפון. כול פעם בזווית שונה, כי לפעמים האף מעוך, או הכובע יורד, אל הרגל שלי מקופלת בצורה לא טבעית- את המילים "וולאדלין הקטן" ו- "השביעי ליוני, 1999" ועוד כול מיני שירבוטים חמודים של אימא. אני מחייך. היא נחמדה ונעימה כול כך…
תלוי מתי. אני מנער את ראשי, ורגע לפני שאני סוגר את האלבום, אני מבחין בתמונה, כמה עמודים אחר כך, אני מדפדף בריפורוף ומגיע אלייה.
"וולאדלין והבובה הראשונה ששבר" היה כתוב ליד. ראו אותי, תינוק קטן עם מין פלומה בלונדינית, מחזיק, ביד מדממת שברין של בובת חרסינה. מלאך שבור.
שלא יכול לפרוש את הכנפיים שלו.
אני סוגר את האלבום בחבטה. דמעות ממלאות לי את העיניים. לא יודע. יש איזו שהיא הרגשה מוזרה. כול הרצון שלי לראות את עצמי, קטן… נעלם. אני מרגיש כפוף, כנוע.
אני מביט במראה. ורואה את עצמי. מחייך את אותו חיוך המזוייף שאני מורח על עצמי כול פעם מחדש, בהופעה, בתמונה. אני מזיז את האלבום, ואיתו זזים באיטיות גם השניים האחרים. אני רואה ילד, בן 13, בעל שיער בלונדיני בהיר, שמתחיל בפוני פרוע על מצח חיוור, ונגמר בכתפיים, גולש, דק, על העורף. זוג עיינים חומות, שכרגע היו מכווצות, אבל לרוב הן היו פתוחות לרווחה, מחפשות את מי להוצאי מהכלים. אף קטן, מנומש עם קמט קטן. ופה. שכרגע היה מתוח בחיוך של חתול צ'שייר- גדול-גדול ומרוח מאוזן לאוזן. אני נמוך. אני בגובה של בן 10 בערך.אבל הכתפיים הרחבות למדי שלי, והקובויות בבטן יכולות לשנות את העובדה הזו.
אני מכניס את האלבומים בחזרה למגירה, ומביט במגירה הסגורה בעצב. שוב נותן לעבר לחמוק לי מבין באצבעות. אימא שלי פעם אמרה לי "יום אחד יבוא מישהו, ויעזור לך להפסיק לפחד".
אני מאמין לזה, פחות או יותר.
אני נכנס למחשב, מרגיש כמו אותו המלאך, שבור. העבר לא נותן לי מנוח. רודף אותי בתמונות מפחידות. לא ברורות. אני נכנס לאתר השח הכי נחמד וקשה שאני מכיר, סתם- כי אני לא רוצה לשיר.
"מלאך שבור,
מלאך שבור-
למה אתה לא פורש כנפיים!
למה אתה לא מסזה לעוף?!"