מישהו שומר עליי – פרק חמש עשרה

פרק 15 – חיבה

*הודעה*
היי בנות, אני יודעת שהבטחתי פרק ארוך במיוחד, ואני חושבת שהוא לא יצא ארוך כמו שציפיתי, ויצא דיי משעמם בנוסף לכך.
לא מצאתי זמן לכתוב, ואילצתי את עצמי במשך כמה ימים כל יום לשבת שעה על המחשב בערב ולכתוב, מה שהוביל אותי לבערך עשר דקות לשעה.
רציתי לאחל לכן, באיחור, שתהיה לכן שנת לימודים מוצלחת, שתלמדו טוב אבל שלא תשכחו שזה הגיל להנות בו, ושתפיקו את המיטב מהשנה הזאת.
אני התחלתי היום בית ספר חדש, ואני חייבת להודות- זה לא קל בכלל. אם יש מישהי שעוברת את מה שאני עוברת, מרגישה את הגעגועים לחברים, לבית הספר הישן, אז אני יותר מאשמח שהיא תשלח לי הודעה למייל שלי-
[email protected]
קריאה מהנה (:
***

"הרגע היקר ביותר בחיים הוא הרגע שלפני התאהבות גדולה. שניכם שוכבים יחד במיטה, הוא בוהה בך ואת בוהה בו ויש תחושה שמשהו מופלא עומד לקרות. זה רגע מלחיץ, אבל גם מסעיר." – סקרלט ג'והנסון

בנוסף לידיים השריריות שעטפו אותי כשקמתי בבוקר, גם כאב ראש נוראי עטף אותי.
אור השמש שהציץ מחלון המלונית הרעועה סינוור אותי. נאנקתי והסתובבתי לצידי השני, כך שאפו של איידן ואפי שלי נגעו זה בזה. לחיי האדימו, ואז עיניו של איידן נפקחו בפתאומיות.
"אלוהים," פלטתי בבהלה והנחתי את ידי על פניו של איידן. איידן צחק, ואני הסמקתי והאדמתי אפילו יותר- הרגשתי שפניי עולות באש.
לפתע שפתיו של איידן נשקו לכף ידי ברכות, ואני מיהרתי להזיז את ידי מפניו.
"יש לך בעיות," מלמלתי בשקט והסטתי את השמיכה מגופי אל כיוונו של איידן.
"את לא הראשונה שאומרת לי את זה," ידו של איידן נכרכה סביב זרועי וריתקה אותי למקומי.
הרמתי את גבותיי בשעשוע, אך איידן לא היה נראה משועשע כל כך.
נאנחתי בשקט,
"מה?" שאלתי וניסיתי לשחרר את זרועי מידו האיתנה של איידן.
"אנחנו לא נדבר על מה שקרה אתמול?" איידן היה רציני, מה שלא כל כך התאים לו.
"מה קרה אתמול?" היתממתי ושוב ניסיתי להשתחרר מידו הכובלת של איידן.
"אמה, את שכבת עם הברמן?" איידן ירה לעברי את אותן המילים שידעתי שישמעו מתישהו.
בלעתי את רוקי והסטתי את מבטי מאיידן, לא יכולתי להסתכל עליו.
"כן, מה זה עניינך?" קולי היה חלש ובקושי נשמע.
"מה זה ענייני?" לפתע קולו של איידן לא היה רך, או מזמין. ידו עזבה את זרועי ואני ניצלתי את הרגע הזה כדי לקום מהמיטה ולהתרחק מאיידן.
"כמו שזה לא ענייני עם מי אתה שוכב, אני לא חושבת שחיי המין שלי הם עניינך." עניתי בשקט, למרות שלא רציתי להגיד את זה, הייתי חייבת. לא רציתי להראות לאיידן שזה כן מפריע לי שהוא שוכב עם בנות, הרי… זה לא אמור להפריע לי- אין ביני לבין איידן דבר.
חוץ… חוץ מהנשיקה המדהימה שחלקנו, שלפי דעתו היא טעות.
איידן קם מהמיטה והתקרב לכיווני, בזמן שאני צעדתי אחורנית. לבסוף, נדחקתי אל הקיר, ואיידן היה כל כך קרוב… יותר מדי קרוב.
"כל מה שקשור אלייך זה ענייני," איידן לחש בשקט, וברגע אחד ידו עטפה את הלחי הקרה שלי בקלות.
ליבי פעם במהירות, בקושי יכולתי לנשום.
השפלתי את מבטי אל הרצפה- הכל רק כדי לא להביט באותן עיניים ירוקות מהפנטות.
"למה עשית את זה, אמה?" קולו של איידן שוב נשמע, רק אני לא יכולתי להגיד דבר. הוא… הוא כל כך עוצמתי, כל כך מדהים…
הרמתי את מבטי והבטתי באותן עיניים ירוקות ומקסימות, עיניים בוהקות ומפתות, העיניים של איידן. באותו הרגע הבנתי שאיידן הוא לא רק השומר ראש שלי, הוא הרבה מעבר לזה.
"כי לא יכולתי לשבת בבר בזמן שאתה מזיין בשירותים עוד בחורה יפה," אמרתי בשקט, הדמעות איימו להתפרץ מעיניי, וככה גם הייבבות. לא האמנתי שאמרתי לאיידן את מה שאני באמת מרגישה, ועכשיו ידעתי- אני צריכה לשאת בתוצאות.
במקום לשתוק ולחכות לתגובה של איידן, המילים המשיכו לברוח מפי,
"אני לא יכולה לחשוב שאני סתם מישהי שאתה צריך לשמור עליה, ו…בימים האחרונים… אני לא יכולה לחשוב על להיות רחוקה ממך." השפלתי את מבטי ונתתי לדמעה בוגדנית לזלוג במורד הלחי הקרה שלי, שאותה עטף איידן בידו החמה והגדולה. הדמעה נספגה אל עורו של איידן, ואני משכתי באפי בילדותיות.
פחדתי מהתגובה של איידן. פחדתי שהוא יתפטר, פחדתי שהוא לא ירצה להיות לידי יותר, פחדתי שהוא יעזוב אותי לבד.
בלעדיו.
"אמה…" לפתע גופו של איידן היה אפילו יותר קרוב, וידו הפנויה הונחה על מותני.
"אני יודעת, אני לא מספיק יפה." לחשתי בשקט, אך הרשתי לעצמי להמחץ אל תוך גופו החם.
לפתע הרגשתי את הבל פיו של איידן על אוזני,
"את משוגעת, אם את חושבת שאת לא מספיק יפה בשבילי." הוא אמר בשקט, וליבי חדל לפעום לכמה שניות בודדות, בהן ניסיתי לעכל את מה שאיידן אמר לי.
הרמתי את מבטי אל איידן ושוב נסחפתי באותו הירוק הזה, השטחים הענקיים אשר השתרעו על אלפי קילומטרים של עומק וירוק.
עקצוצים מוזרים הורגשו בין רגליי, וכל גופי רעד. רציתי את איידן נואשות, בכל דרך שהיא.
אני לא יודעת איך לקרוא לתחושה הזאת… אולי… תשוקה?
"אתה דפוק, איידן." לחשתי בשקט, ובאותו הרגע איידן הצמיד את מצחו אל מצחי. עצמתי את עיניי ונתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי.
"אני לא גבר של קשרים, אמה. אני לא גבר של חתונות, לא גבר של אהבה. אני לא רוצה להשלות אותך, אני לא נכנס לזוגיות." קולו של איידן היה שקט ורציני, והמילים שלו גרמו לאכזבה ענקית לתקוף אותי.
"אני רוצה לחזור הביתה, איידן." הרחקתי את ראשי מראשו של איידן וניסיתי להמלט מבין זרועותיו ולברוח, להתרחק ממנו. לא יכולתי להיות כל כך קרובה אליו, ועם זאת… כל כך רחוקה ממנו.
איידן נאנח,
"אמה, זה לא קשור אלייך-"
"יופי, אני שמחה שזה לא קשור אלי, עכשיו אפשר לחזור הביתה?" הרגשתי כל כך שברירית, כל כך נואשת ולא מושכת- זה היה נוראי. לא הייתי צריכה את הרחמים שלו.
"לא." איידן אמר בקשיחות. נשפתי אוויר בעצבים, ואז הרמתי את מבטי אל איידן והבטתי בעיניו בכעס,
"אני רוצה לחזור הביתה!"
"ואני רוצה לנשק אותך עכשיו, ואני לא עושה את זה!"
"אז תעשה!"
ובשניה אחת שפתינו התחברו, ושוב אותה תחושה… תחושה של חמימות והגנה, תחושה של אושר. רגליי רעדו, כל גופי רעד. הייתי שבויה בקסם של הגבר הכי מדהים בעולם, הגבר הכי נהדר שקיים- איידן.
הגבר בעל עיניי הקסם, בעל השיער הרך, בעל השפתיים הכי טעימות בעולם.
ובכל זאת, למרות שהוא רוצה לנשק אותי, למרות שהוא מנשק אותי, הוא לעולם לא יהיה שלי.
התנתקתי משפתיו של איידן בקושי רב, והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
"אמה-"
"תקח אותי הביתה, איידן. בבקשה." הפעם איידן לא התווכח איתי.
***
שכבתי במיטה הרכה שלי ובהיתי בתקרה. למה נכנסתי? אמנם זאת לא הייתה אהבה, אבל… משהו בתוכי בער בכל פעם שראיתי אותו. הנשיקות שחלקנו ביחד… בחיים לא הרגשתי ככה. כל כך הרבה חמימות, כל כך הרבה תשוקה.
הרגשתי מוגנת ליד איידן, הרגשתי שאני יכולה להרגיש בנוח ולדעת שאיידן שם כדי להציל אותי.
לפתע הטלפון שלי צלצל. התיישבתי במיטה ולקחתי את הטלפון מהשידה. קפאתי שראיתי את השם שהתנוסס על המסך.
כעבור כמה שניות, בלעתי את רוקי ועניתי לשיחה.
"כן, ג'יין?" שאלתי בשקט וברוגע, למרות שבתוכי התחוללה סיערה.
"אמה, היי." קולה של ג'יין היה שקט ולא ברור.
"מה את צריכה, ג'יין?" שאלתי בחוסר סבלנות. ממש לא רציתי עכשיו לדבר עם ג'יין.
"אני לא צריכה כלום… התגעגעתי אלייך, אמה. אני מתגעגעת אלייך. את אחותי הקטנה, אני אוהבת אותך." ג'יין אמרה בשקט. טוב… אני… אני לא צריכה לכעוס עליה כל כך. היא פעלה נכון שהיא בגדה בג'ו, למרות ש… לא חשבתי ככה בעבר. אם ג'יין הייתה נפגעת ככה מג'ו, אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה, או כמה היא הייתה הרוסה…
"גם… גם אני מתגעגעת אלייך." לחשתי בשקט. אף פעם לא הייתי יותר מדי מחוברת אל ג'יין, אבל עדיין, היינו אחיות- דם זה לא מים.
"אנחנו יכולות להפגש מתישהו? אדם גם מתגעגע אלייך, וגם סופי. כולנו מתגעגעים אלייך." קולה של ג'יין רעד. בלעתי את רוקי.
"כן, אני צריכה לבדוק מתי אני יכולה, בזמן האחרון יש לי הרבה לחץ." למען האמת, פחדתי להפגש עם ג'יין. מה הייתי אמורה להגיד לה? שהאבא של הילדה שלה, האקס המיתולוגי שלה, אנס אותי, אחותה הקטנה?
אני בחיים לא אוכל לספר לה, זה ישבור אותה, וזה ישבור גם את סופי.
"מעולה, תעדכני אותי." היא הייתה נשמעת טיפה שמחה יותר, ואני ניתקתי את השיחה.
המחשבות שלי נדדו במהרה בחזרה אל איידן, וקיללתי את עצמי על כמה טיפשה הייתי שסיפרתי לו מה אני מרגישה, וחשבתי שהוא יבין.
עצמתי את עיניי וניסיתי להרגע מכל סיערת הרגשות שתקפה אותי.
כעבור כמה שניות שבהן רוקנתי את ראשי מכל מחשבה כלשהי, קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר שלי. הייתי צריכה ללכת למקום המיוחד שלי, המקום שבו אני תמיד יכולה להרגע ולהרגיש טיפה יותר טוב.
***
המים הכחולים נצצו, קרני השמש ליטפו אותם וגרמו להם להראות רכים ושקטים.
רק ציוץ ציפורים נשמע, ותו לא. השקט עטף אותי וגרם לי לרוגע ונחת.
"ידעתי שתהיי כאן," לפתע שמעתי את קולו המוכר.
לא הסטתי את מבטי מהמים הכחולים.
איידן התיישב לצידי, וידו הונחה על ירכי,
"על מה יש לך לחשוב כל כך הרבה, אמה?" קולו של איידן היה רך, ואני נהמתי בשקט. הוא צוחק עליי?
"איידן, תשתוק, לפני שאני אדחוף אותך למים. אני בספק אם תצליח לשרוד את הנפילה הזאת." איימתי עליו בזעם.
איידן צחק, וידו רק ליטפה את ירכי ברכות.
"אני חושב שמישהי פה עצבנית." הוא המשיך להתגרות בי, מה שהרתיח אותי עוד יותר.
"באמת, איידן? מה אתה רוצה ממני? לשגע אותי? לגרום לי להתאהב בך ואז לזרוק אותי לעזאזל? אני באמת לא מבינה מה אתה רוצה." אמרתי בתוקפניות והזזתי את ידו מירכי בגסות.
נראה היה שאיידן הופתע, כי הוא שתק לכמה שניות ולא אמר דבר.
ולבסוף, כשדיבר, קולו לא היה חזק מלחישה שקטה,
"אני מצטער. אני… אני מחבב אותך אמה, באמת." דבריו הפתיעו אותי וגם גרמו לרעד קל לחלוף בגופי.
"מה זה אומר?" הבטתי באיידן ומבטי התחלף למבט רך ומעט סקרן. איידן… הגבר הכי יפה וסקסי בכל היקום, מחבב אותי? הרגשתי את לחיי מתחממות כנגד רצוני.
"זה אומר שאני רוצה לנשק אותך בכל שניה אפשרית, ולזיין אותך בכל מקום אפשרי, אבל אני לא יכול. אני רוצה שתסתכלי רק עליי, שתחשבי רק עליי ושתהיי רק איתי." המילים נפלטו מפיו במהירות, ואני מצאתי את עצמי מעכלת באיטיות את המשמעות של המילים האלו.
"אבל אני לא יכול להכנס למערכת יחסים איתך, כי… כי אני אפגע בך," איידן המשיך לדבר ועיניו הושפלו אל הקרקע החולית,
"ואני לא אוכל לסלוח לעצמי אם אני אפגע בך."
הדמעות הציפו את עיניי. איידן רוצה להיות איתי, אבל מפחד לפגוע בי?
"למה שתפגע בי, איידן? אתה… אתה כל כך מדהים…" לחשתי בשקט והרמתי את מבטי אליו. הוא היה נראה מיוסר, ואני בלעתי את רוקי בקושי רב.
למה שאיידן יפגע בי? כן, אנחנו רבים הרבה ויש בנינו חילוקי דעות, אבל הוא לא פגע בי עד כדי כך.
"את נאנסת, אמה. אני… אני לא יודע איך להתמודד עם זה. זה גדול עליי." הוא אמר בכאב, ואני לא הבנתי למה לו כואב, הוא לא זה שאמרו לו שמעדיפים לא להתמודד איתו, כי הוא שבר כלי.
ובשניה אחת, דמעות מלוחות וחמות הציפו את עיניי וטישטשו את ראייתי.
"אתה לא רוצה להיות איתי, כי… כי נאנסתי?" שאלתי בשקט, למרות שהשאלה הייתה מיותרת- הוא הרי הבהיר את זה יפה מאוד לפני שניות בודדות.
"אמה-"
"לא… לא, אני מבינה את זה, באמת." לחשתי בשקט.
הוא צודק, אני שבר כלי. מי יתמודד עם בחורה שנאנסה? הרי… הוא יפחד לעשות איתי אהבה, הוא יפחד לגעת בי. הוא לא רוצה לפחד, הוא רוצה לאהוב מישהי נורמלית. מישהי שלא דפוקה בראש.
"אני מצטער." הוא לחש, ואני האמנתי לו. איידן לא יגיד סתם שהוא מצטער. הוא באמת מצטער.
חייכתי חיוך רועד,
"גם אני."
***
כשהגעתי הביתה, פרצתי בבכי. אני אמנם לא אהבתי את איידן וגם לא הייתי מאוהבת בו, אבל עצם העובדה שהוא דחה אותי רק בגלל שנאנסתי… אני מניחה שזה מה ששבר אותי. איך אני אמצא אהבה, בן זוג לשאר החיים, אם כל מי ששומע שנאנסתי בורח בשניה שהוא יכול?
קברתי את ראשי בכרית ונתתי לדמעות להספג בה. ג'ו הרס לי את החיים.
ג'ו, הבחור שהכי סמכתי עליו בעולם, הרס לי את החיים.
***
"היי חמודה." חיבקתי אלי את הילדה הקטנה והיפה שכל כך התגעגעתי אליה. סופי חיבקה אותי בחוזקה וצחקקה בהתרגשות,
"התגעגעתי אלייך המון המון." היא אמרה בקול החמוד הזה שלה, ושבתה את ליבי, כמו שהיא עושה כל פעם מחדש. צבטתי את לחיה בחיבה והורדתי אותה בחזרה אל הרצפה. הבטתי בג'יין, שלצידה עמד אדם וחייך חיוך קטן.
ג'יין קרסה עליי בחיבוק וייבבה ובכתה.
תחילה הייתי דיי מבוהלת, אבל לאחר כמה שניות שבהן הייתי קפואה, כרכתי את ידיי סביבה וחיבקתי אותה בחזרה.
"כל כך התגעגעתי אלייך, אמה. אני אוהבת אותך הכי בעולם." היא ייבבה, מה שלא היה אופייני לג'יין.
"גם אני התגעגעתי אלייך, ג'יין." לחשתי בכנות וחיבקתי אותה בחוזקה.
אני דיי בטוחה שכל הסועדים שסעדו בבית הקפה הביטו בנו בעיניים סולדות, אבל לא היה נראה שלג'יין היה אכפת.
לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, הבטתי באדם וחייכתי חיוך קטן.
הוא הושיט את ידו לכיווני בחשש, ואני לחצתי את ידו ברכות. הוא משך אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה,
"התגעגעתי אלייך, ילדונת. תראי איך גדלת," הוא מלמל, אני לא בטוחה אם אלי או לעצמו.
צחקקתי בשקט,
"אני עוד חודש בת עשרים ואחד, אני מזדקנת." אמרתי בשעשוע, ואדם רק חיבק אותי אפילו חזק יותר.
לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, אני, אדם, ג'יין וסופי הקטנה התיישבנו סביב שולחן מלבני. אדם ישב מולי, ג'יין ישבה לצידי, וסופי ישבה על כיסא ילדים לצידו של אדם.
ג'יין הרימה תפריט ועיינה בו,
"אמה, את רעבה? תזמיני מה שאת רוצה, הארוחה על חשבוננו." אדם הרים גם הוא את התפריט שהיה מונח מולו ועיין בו בהתעניינות יתרה.
"אני לא רעבה, תודה." אמרתי בנימוס והעברתי את מבטי אל סופי, שחיקתה את ג'יין ואדם והרימה את תפריט הילדים שהיה מונח מולה.
צחקקתי בשקט ובזמן שכולם עילעלו בתפריטים אני אספתי את שיערי לקוקו עגבניה רופף.
"טוב, מותק, תקרא למלצרית." ג'יין הניחה את ידה על כתפו של אדם והניחה בחזרה גם את התפריט על השולחן.
אדם קרא למלצרית כמו שג'יין ביקשה ממנו וכל אחד מהם אמר את ההזמנה שלו, אבל במקום שסופי תגיד מה היא רוצה לאכול, ג'יין הזמינה בשבילה.
"אמה, מה את רוצה לאכול?" אדם הביט בי וחייך חיוך קטן. צחקקתי בשקט,
"אני לא רעבה, תודה." החזרתי את התפריט אל המלצרית.
***
שאר הארוחה הייתה זורמת וקלילה, היה כיף לחזור ולדבר עם ג'יין ואדם, וכמובן שהתגעגעתי המון אל סופי הקטנטונת.
נשכבתי על הספה ועצמתי את עיניי בעייפות. לאט לאט המחשבות שלי נדדו אל איידן, ועל כל מה שקרה, אבל מיהרתי לסלק את המחשבות האלו מהר ככל האפשר.
לא רציתי לשקוע בעצב ובדיכאון.
התיישבתי בספה והדלקתי את הטלווזיה. זיפזפתי בין הערוצים, אבל שום ערוץ לא שידר תוכנית מעניינת או מצחיקה.
לפתע הייתה נקישה על הדלת. קמתי מהספה וצעדתי במהירות לכיוון הדלת. הצצתי בעינית והופתעתי לראות את איידן עומד לצד הדלת.
"אני רואה שאת מסתכלת עליי בעינית, תפתחי את הדלת." הוא אמר בשעשוע, ואני תהיתי מתי הוא הספיק להחליף את הרצינות שלו בשעשוע התמידי.
פתחתי את הדלת וחייכתי לעברו חיוך קטן,
"היי." שילבתי את ידיי על חזי והבטתי בו בשאלה. אני דיי בטוחה שאמרנו מקודם את הכל.
"שמעתי שנפגשת עם ג'יין ואדם, איך היה?" איידן הזמין את עצמו להכנס והתקדם לכיוון הסלון. סגרתי אחריו את הדלת ועקבתי אחריו לכיוון הסלון,
"מה זה אכפת לך, איידן?" שאלתי בחוסר הבנה. איידן התקרב לכיווני מעט,
"אני דואג לך, אמה. זה שאנחנו לא נהיה ביחד לא אומר שאני לא דואג לך, או שלא אכפת לי ממך." הוא אמר ברצינות, ושוב תהיתי באיזו מהירות הוא מחליף את השעשוע שלו ברצינות.
"טוב, אז היה… נחמד." חייכתי חצי חיוך, למרות שלא רציתי לחייך. למה הוא חייב כל הזמן לגרום לי לחבב אותו?
"אני שמח לשמוע." קולו היה רציני, ואז חיוך קטן נפרש על פניו,
"אני צריך ללכת, אבל אני שמח שהכל בסדר. ביי, אמה." איידן מיהר לכיוון היציאה ויצא מהבית, סוגר אחריו את הדלת.
טוב, אני חושבת שזאת הייתה הפגישה הכי חסרת משמעות שהייתה לי עם איידן, ברכות לי ולו.
***
הטתי את ראשי אחורנית ולגמתי את המים הקרירים ואת הכדור יחד. השעה כבר שלוש לפנות בוקר, ואני לא נרדמת. המחשבות מתרוצצות ללא מנוח, רובן על איידן, אבל חלקן גם על ג'יין ואדם, והגרועות מכל על ג'ו. איך אני אמורה להסתכל לג'יין בעיניים בלי שהיא תדע את האמת? מגיע לה לדעת מה ג'ו עשה לי, אבל אני לא יכולה לספר לה בידיעה שזה ישפיע גם עליה וגם על סופי.
הנחתי את כוס המים בכיור וחזרתי לחדר שלי בצעדים מהירים. נכנסתי למיטה והתכסתי בשמיכה, וחיכיתי שהשינה תעטוף אותי אליה ותגאול אותי מכל המחשבות האלו.
מה שהיה מוזר, שעם איידן, בחברתו, אני נרדמת תוך שניות. אני לא צריכה כדורי שינה, או לקרוא ספר לפני השינה כדי לעייף את העיניים שלי, אני פשוט צריכה אותו לידי.
ואני מניחה שאני לא אוכל לקבל אותו בצורה הזאת.
לעולם.