מישהו שומר עליי – פרק תשיעי

פרק 9 – התפרצות זעם

"אם את נותנת למישהו את הלב והוא מת, האם הוא לוקח אותו איתו? האם את מבלה את שארית הנצח עם חור בתוכך שאי אפשר למלא?"
– ג'ודי פיקו

***
"בוקר טוב, סאן-שיין." איידן בירך אותי בברכת בוקר טוב- אך קולו היה ציני ונטול חיבה.
"בוקר טוב, איידן." אך אני, לעומתו, חייכתי והייתי מאושרת. בעצם, למה לא להיות מאושרת? יש לי את ג'ו, האח הגדול הלא ביולוגי הכי מדהים בעולם, ששומר עליי מהכל.
סגרתי אחריי את דלת הג'יפ וחגרתי את עצמי ברצועת העור.
"מישהי פה מאושרת." הוא גחך והחל לנסוע. אפילו לא שאלתי לאן- הייתי מוכנה לכל מקום; תצוגת אופנה, צילומים, ראיון. הכל.
"תפסיק לנסות לעצבן אותי, לא יצליח לך." אמרתי בביטחון וחייכתי חיוך רחב.
"לא ניסיתי לעצבן אותך, רק הצגתי עובדה." הוא אמר בחוסר אכפתיות והחליף נתיב.
הצצתי לכיוונו. עיניו הירוקות והבורקות היו נטועות בכביש, הוא לא הזיז אותן מהכביש.
שיערו השחור היה קצר יותר, הוא שוב הסתפר?
וזיפים קטנטנים נחו על צידיי לחיו. היה לו מראה בוגר, אך במעט ילדותי. הוא יפה.
"את בוהה בי." הוא ניער אותי מהחלום בהקיץ שלי. ניערתי את ראשי במהירות והסטתי את מבטי אל החלון.
"אני לא." אמרתי נחרצות.
"אל תכחישי. שנינו יודעים שאני חתיך על." הוא אמר בשחצנות, ואני צחקקתי בשקט.
"עם עובדות לא מתווכחים." אמרתי בכנות. כן, איידן חתיך על, אבל הוא לא כל כך נחמד.
"אמה?" לפתע קולו של איידן היה רציני ועמוק.
"הממ?" המהמתי והפנתי את מבטי אליו.
"אני… אני מצטער על אתמול. לא הייתי צריך להתנהג ככה." הוא אמר בשקט, והמילים שלו נטבעו בי. הוא מתנצל? ניסיתי להעלים את החיוך המנצח שנמרח על שפתיי, אך זה היה מאוחר מדי. איידן הבחין בו ונהם בחוסר רצון.
צחקתי והנדתי בראשי בשעשוע,
"זה בסדר." אמרתי בכנות וסטתי את מבטי אל החלון.
הייתי עייפה, אך שמחה. אני מקווה שמתישהו אני ואיידן נסתדר ונוכל להיות ידידים, ולא נריב כל הזמן.
***
"ראיון?" אמרתי בחוסר רצון. איידן הנהן בקצרה ושנינו יצאנו מהג'יפ.
לא היה לי כוח לשאלות חטטניות- בטח על מה עשיתי אתמול עם ג'ו, או אם היה לי רומן עם אדם. העיתונאים האלו הם ממש קוץ בתחת.
התקדמנו לכיוון הבניין המפואר, אשר היה צבוע בצבע כסף בוהק ומנצנץ.
"ראיון לכתבה במגזין "לייף", הכתבה אמורה לעסוק בחייך הפרטיים ובעיקר בחיי האהבה שלך." איידן אמר בזלזול. טוב , אני מבינה את הזלזול שלו. אני שונאת שנכנסים לי לחיים האישיים ולחיי האהבה הלא קיימים שלי.
"אין לי כאלו. לא חיי אהבה ולא חיים פרטיים." אמרתי ביובש ודחפתי את דלת הזכוכית.
לאחר שתי דקות של הליכה ועליה במעלית וגם של מציאת המשרד הנכון, אני ואיידן התיישבנו על שתי כורסאות. אני ישבתי מול המראיינת, ואיידן ישב לצידי.
הטלפון של המראיינת, ששמה סאלי, היה בידה והנחתי שאיתו היא מקליטה את השיחה.
"אני אשאל אותך כמה שאלות, אמה. תקחי את הזמן." סאלי דיברה אלי, אבל עיניה היו נעוצות באיידן, שבכלל לא שם לב אליה והתעסק בטלפון החדיש שלו.
סאלי התעסקה כמה שניות עם הטלפון שלה ולאחר מכן הקריאה מתוך דף את השאלה הראשונה,
"אז… אמה. בחודש הבא תהיי בת עשרים ואחת. איך את מסבירה את ההצלחה הכל כך גדולה שלך?" סאלי הייתה בעלת שיער אדמדם וארוך, יפהפה, ופניה היו עדינות ומתוקות. היא הייתה נראת בת עשרים וחמש לכל היותר, אך אולי זה לבושה המכובד- חצאית עיפרון בצבע בורדו וחולצה מכופתרת בצבע שחור, שהפך אותה למבוגרת יותר.
עיניי הקרמל שלה היו נעוצות באיידן בתאווה, ואני בלעתי את רוקי והנחתי שאם הייתי יוצאת מהחדר ברגע זה, היא הייתה טורפת אותו. עצם המחשבה על כך גרמה לי אי-נוחות.
"הכל בזכות הסוכן שלי, ג'וליאן. הוא לקח אותי למקומות הנכונים, הכיר לי את האנשים הנכונים, ובסך הכל גם נתן לי להתבטא. הוא לא מכתיב לי מה להגיד בראיונות, הוא גם לא אוסר עליי ללכת למקומות מסוימים. בסך הכל, בלעדיו, אני לא חושבת שהייתי יושבת כאן עכשיו, מולך, ומדברת איתך על ההצלחה שלי." אמרתי את כל מה שבאמת חשבתי בנשימה אחת. איידן החזיר את הטלפון שלו לכיס הג'ינס שלו- הוא, בניגוד לאדם, לא הלך עם חליפות שחורות, ועכשיו הביט בסאלי, שהסמיקה ודמתה לעגבניה בשיא בשלותה.
היא עצרה את ההקלטה, רשמה כמה דברים בפנקס הקטן שהיה לצידה, וחייכה חיוך נבוך. אלוהים, היא עושה צחוק? אני מבינה שאיידן חתיך, אבל היא בזמן עבודה.
"בואי נדבר על אבא שלך." היא חייכה חיוך רך, בזמן שאני הרגשתי צביטה קטנה בליבי. אבא. האיש שהיה שם תמיד בשבילי.
"אוקיי," קולי רעד במעט, ונעתי בחוסר נוחות בכורסא.
"איך זה קרה? איך אבא שלך נפטר?" סאלי שאלה. איזו מין שאלה זאת? בלעתי את רוקי, הפעם לא קולי רעד- אלא כל גופי.
"הוא… נפטר מתאונת דרכים לפני שנתיים. שנינו היינו בדרך לאגם הרגיל שבו תמיד דגנו ו… משאית נכנסה ברכב, אני שרדתי… אבא… לא." הדמעות דקרו את עיניי והתחננו לצאת ולרכך את הכאב העצום שחשתי בליבי. הכל בגללי. אם לא הייתי מתעקשת באותו היום ללכת לדוג, למרות שאבא לא הרגיש טוב… אם לא הייתי מתעקשת, עדיין הוא היה כאן. איתי.
"אני צריכה כמה דקות, בסדר?" הדמעה הראשונה זלגה במורד לחיי, ולפתע סאלי קמה במהירות מהכורסא עליה ישבה ויצאה מהחדר. התיישבתי בחזרה בכורסא וקברתי את פניי בכפות ידיי. התעלמתי לגמרי מאיידן ונתתי לדמעות להרטיב את כפות הידיים שלי.
"אמה." לפתע איידן קרא לי. קולו היה עמוק ורציני, אולי במעט קשוח. חילצתי את ראשי מבין ידיי והבטתי באיידן, שכרע מולי ברך והביט בי ברכות- מה שלא תאם לקולו.
"מה?" לחשתי בשקט, דמעות מלוחות זלגו במורד לחיי והפכו אותי לחלשה מול איידן. למה כל גבר שנכנס לחיים שלי חייב לראות אותי בוכה לפחות פעם אחת? זה מן חוק שכזה?
"את חזקה, נכון?" לפתע ידו של איידן עטפה את הלחי הרטובה שלי. כל גופי רעד.
הנהנתי באיטיות.
"אז את צריכה לדעת שאבא שלך מסתכל עלייך מלמעלה ושומר עלייך. זה טוב לפעמים לבכות, אבל לא כרגע." איידן המשיך להיות רך ומקסים, ואני הודהמתי. לא ידעתי שיש צד רך ומתוק באיידן הקודר והרשע.
הנהנתי באיטיות ומחיתי את דמעותיי עם שתי כפות ידיי. איידן צודק, אני לא צריכה לבכות- לא עכשיו, לא כאן.
מתוך הקרת תודה משכתי את איידן לחיבוק קצר ואז ביקשתי ממנו לקרוא לסאלי.
אני חייבת לסיים כבר עם הראיון הזה.
***
"היה בסך הכל בסדר, לא?" שאלתי בזמן שאני ואיידן התקדמנו לכיוון הג'יפ השחור.
"כן, היה טוב. את יודעת לענות את התשובות הנכונות." איידן חייך אלי חיוך צדדי וסקסי, ואני הסמקתי במעט. לא האמנתי שאיידן באמת היה שם ותמך בי כשהיה לי קשה.
"ג'וליאן תמיד אומר לי להיות אני בראיונות. הוא חושב שכשאני מדברת מהלב אני הכי אמיתית שיש." משכתי בכתפיי.
"אז למה בראיון אצל ג'ימי היית אחרת? היית פלרטטנית ולא מי שאת?" אני ואיידן נכנסנו אל הרכב. רגע, הוא ראה את הראיון שלי אצל ג'ימי?
"לא ידעתי שאתה רואה תוכניות כאלו." המהמתי.
"אני לא רואה, אחותי באותה התקופה ראתה את התוכנית הזאת, היא אהבה אותך." הוא אמר והתניע את הרכב.
"מה? היא כבר לא אוהבת אותי?" שאלתי בחוסר הבנה וחגרתי את עצמי.
איידן נחרד לרגע, אך כעבור כמה שניות הסיט את מבטו אליי וחייך חיוך עצוב,
"היא נפטרה לפני חצי שנה מסרטן." הוא אמר בשקט, ואני קפאתי. הייתה לאיידן אחות שנפטרה מסרטן?
השפלתי את מבטי והסתרתי את עיניי העצובות,
"אני מצטערת לשמוע." באותו הרגע הבנתי איך הוא ידע להגיד את המילים הנכונות בזמן המתאים.
הוא חווה את אותו הדבר- לאבד מישהו קרוב.
קרוב מדי.
***
איידן החנה את הרכב לצד הבית שלי.
"אני אבוא לאסוף אותך בערב, יש לך תצוגת אופנה, לא?" איידן חייך חיוך קטן ואני הנהנתי באיטיות.
תקוללי חברת הבגדים H&M.
"כן, אני שונאת תצוגות אופנה…" מלמלתי בחוסר רצון. איידן צחק,
"נשמע שאת בכלל לא אוהבת את העבודה שלך. רבים היו מתחלפים איתך." איידן קבע עובדה- שאני לא אוהבת את העבודה שלי. טוב, במקרה הבודד הזה, איידן צדק. לא אהבתי את העבודה שלי, העדפתי להיות עורכת דין כמו שרציתי כל חיי- אבל זה לא קרה.
"להתראות," חייכתי חיוך קטן ואחרון ויצאתי מהרכב. איידן היה נחמד היום, לשם שינוי. אתמול הוא היה בלתי נסבל.
לפתע הטלפון שלי צלצל- על ההצג היה רשום ג'ו ואני הרגשתי איך ליבי מנתר בהתרגשות,
"אז… חשבתי, אולי אני אבוא לאסוף אותך עכשיו ותארחי לי לחברה? רק אני, מגש פיצה ואת." הוא ניסה לדבר באופן מפתה, אך במקום זאת יצא לו קול של פדופיל.
פשוט כך.
צחקקתי והנדתי בראשי בזמן שחלצתי את נעליי וסגרתי אחריי את דלת הכניסה,
"אתמול אכלנו פיצה." הזכרתי לו.
"לא, אתמול אני אכלתי פיצה. את לא אכלת." הפעם קולו היה נוזף.
"היי, אני אכלתי." הגנתי על עצמי, חיוך ענקי עדיין היה מרוח על פניי. אהבתי לדבר עם ג'ו בטלפון- הוא היה מהאנשים האלו שלא משנה כמה תדבר איתם בטלפון, שעות על גבי שעות, עדיין תוכלו לדבר על הכל, שוב ושוב, ולא יהיה לכם משעמם אפילו לשניה.
"כן, מה אכלת, שליש משולש?" הוא היה נשמע כועס, אך ידעתי שהוא רק צוחק.
"חצי." התגאתי.
"יופי, אם תמשיכי ככה לא תוכלי לדגמן בגדים של נשים, יורידו אותך לדגמן לבגדי ילדים." ג'ו אמר בציניות ואני צחקתי,
"אתה חושבת שאני אהיה יפה בגרביון עם לבבות?" התגרתי בו.
"את תהיי יפה בכל דבר. עשר דקות אני אצלך, ילדונת." הוא ניתק את השיחה, ואני ישר רצתי לחדר שלי להחליף לבגדים נוחים יותר.
לבשתי טי-שרט של פינק פלויד ושורט ג'ינס קצר, אספתי את השיער שלי לקוקו עגבניה מרושל ובסך הכל הייתי נראת בסדר.
לפתע צלצול הטלפון שלי נשמע מהסלון. דילגתי בחזרה אל הסלון, והופתעתי לראות שאיידן מתקשר אלי.
"הלו?" עניתי. אני מניחה שהייתי נשמעת דיי מופתעת, אולי מעצם העובדה שאיידן אף פעם לא התקשר אלי מרצונו החופשי.
"רק רציתי לוודא שאת בסדר." קולו היה עמוק וגברי, ואני שוב נזכרתי בעיניים הירוקות הבורקות האלו שלו.
הוא התקשר אלי כדי לוודא שהכל בסדר איתי? טוב, הבחור לגמרי השתגע.
"אני בסדר, תודה שבדקת." הסמקתי במעט, ולפתע נשמעו כמה דפיקות על הדלת.
ג'ו הגיע. חייכתי חיוך רחב.
"טוב, איידן, אני אדבר איתך יותר מאוחר, ביי." אפילו לא חיכיתי לתשובה שלו וישר רצתי לדלת ופתחתי אותה. עוד לפני שהספקתי להגיד "היי", ג'ו הצמיד אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה.
"התגעגעתי אלייך," הוא נשף את הריח שלי אל ראותיו, ואני הופתעתי והוחמאתי בו זמנית מעצם העובדה שהוא התגעגע אלי.
"ראית אותי היום בבוקר," צחקקתי בשקט והתנתקתי מהחיבוק.
"ובכל זאת התגעגעתי." הוא הרים את גבותיו בבחינה, ואני רק צחקתי והנהנתי.
"מקובל עליי." צעדתי צעד אחורנית והתקדמתי לכיוון המטבח.
"מה אתה רוצה לשתות?" קראתי מהמטבח וקיוויתי שג'ו ישמע אותי מהסלון.
"קולה!" הוא החזיר לי תשובה, ואני בתגובה לכך הוצאתי את בקבוק הקולה מהמקרר ומזגתי לשתי כוסות זכוכית גדולות.
חזרתי לסלון והנחתי על שולחן הזכוכית את שתי הכוסות.
"אני רעב…" ג'ו מלמל ואני חייכתי חיוך משועשע,
"אתה מוזמן ללכת למטבח ולחפש לך משהו לאכול. אני לא זזה מכאן." התיישבתי על הספה וג'ו קם ממנה.
"מארחת גרועה." הוא צחק והלך לכיוון המטבח.
בנתיים אני לגמתי מהקולה, הדלקתי את הטלוויזיה וחיפשתי סרט מעניין לצפות בו.
כעבור שתי דקות ג'ו חזר, הפעם החיוך לא היה מרוח על פניו והוא החזיק משהו בידו.
"קרה משהו?" שאלתי בדאגה. ג'ו פתח את ידו והתקרב לכיווני, מראה לי שמה שנמצא היא לא אחרת מקופסאת כדורי השינה שלי.
בלעתי את רוקי.
"את משתמשת בכדורי שינה באופן קבוע?" ג'ו כמעט צעק. מצמצתי בעיניי מספר פעמים ונעמדתי מולו,
"לא קבוע-"
"נשארו לך רק עוד ארבעה כדורים. יש רק סיבה אחת לכך שמתוך חבילה של חמישים כדורים נשארו ארבעה. ידעתי, פשוט ידעתי שאתמול לקחת כדורי שינה." הוא זרק את הקופסה על הריצפה בכעס ואני נבהלתי וקפצתי בפחד.
"מה יש לך?!" התעצבנתי.
"מה יש לי?! מה יש לי?! את לוקחת כדורי שינה, ואת שואלת מה יש לי?!" בחיים לא ראיתי את ג'ו כועס כל כך. הדמעות עלו בעיניי, ואני צעדתי ארבעה צעדים אחורנית. הוא השתולל והוורידים שלו בידיים בלטו.
לרגע חששתי שהוא יכה אותי.
זה לא היה ג'ו שהכרתי.
פתאום ג'ו נרגע, בזמן שהדמעות זלגו במורד לחיי.
"פאק, שיט, זין. אמ' אני כל כך מצטער, לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה-"
"לך." מלמלתי בשקט.
"לא, אני לא אלך-"
"בבקשה, רק תלך." לחשתי, חסרת כוחות. ידעתי שאם הוא ישאר אנחנו רק נמשיך לריב על העניין של כדורי השינה, וממש לא היה לי כוח לזה כרגע.
"אני אתקשר אלייך עוד רבע שעה, תעני." הוא לקח את הרגליים שלו ויצא מהבית, משאיר אותי נסערת, מפוחדת, מבוהלת ובעיקר המומה.