מיתר קרוע- פרק 11

נטע:
"אני לא מקורי במיוחד," הוא אמר בחיוך כשנכנסתי לאוטו, מסתכלת עליו, מחויכת. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסי ג'ינס, ואני לבשתי ג'ינס וחולצה לבנה יפה. חשבתי שזה הכי מתאים. אני מרגישה מתוקתקת פי כמה כשאני שמה מכנסיים ולא שמלה. צחקתי ושאלתי אותו למה, והוא אמר שהוא לא חשב יותר מידי לאן נלך, אז החליט להזמין מקום במסעדה שהוא הכי אוהב לשבת בה. חייכתי ואמרתי לו שלא צריך יותר מזה, שלפעמים אם משקיעים יותר מידי לדייט ראשון אז קשה אחר כך להתעלות על זה, ודווקא בפעם הראשונה חייב לדבר, להבין עם מי חולקים מילה או שתיים.
"הופתעת?" שאלתי והסתכלתי עליו בחיוך, "שאמרתי כן כאילו…" חייכתי אליו.
"לא מזה הופתעתי," הוא אמר מיד והסתכל עליי במבט מהיר והחזיר את מבטו לכביש, "הופתעתי מזה שאת לא תפוסה. הייתי בטוח שתגידי שאת מצטערת, שאני מקסים, אבל שיש לך מישהו."
"ככה בדרך כלל דחו אותך?" צחקתי, "בלהגיד שאתה מקסים אבל שהיא תפוסה?"
"אתן לא עם מקורי," הוא צחק ופנה ימינה, "ואני לא יכול להגיד 'את משקרת', גם אם אני מרגיש שמישהי דחתה אותי בגלל סיבה אחרת. תקשיבי, אני לא רגיל להיות כל כך כנה על ההתחלה, ישר לדבר על איך דחו אותי בעבר? שתשמעי כמה פעמים זה כבר קרה לי? אני דווקא אמור לשבח את עצמי."
"לא חובה," אמרתי מיד, "זה מרגיש רציני יותר ואמיתי יותר אם אתה גם יודע להכיר בכישלונות שלך. אני לא קוראת לזה כישלון ענק, אבל זה ברור שלבנאדם אין מאה אחוזי הצלחה. מי שהוא מאה אחוזי הצלחה, אתה מיד חייב להרים גבה ולסמן באור אדום."
"את חושבת?" הוא שאל מתעניין, "אם בנאדם אחרי שהוא הצליח להשיג איתך פגישה, יגיד לך שהוא שמח שאמרת כן, אבל שלא דחו אותו בכלל. מה היית חושבת?"
"שהוא שוויצר, זה דבר ראשון," אמרתי מיד, מביטה בכביש, "ודבר שני הייתי מפקפקת בלחשוב על מערכות היחסים שהוא ניהל. הרבה דברים אתה קולט מרושם ראשוני. אצלנו פשוט הרושם הראשוני היה בפגישה בחומוס, אז כאן קל הרבה יותר. אני כבר ב'כן' שלי בטלפון, ידעתי דבר או שניים עלייך."
"זה הדהים אותי שאתם יושבים בשיחה בחומוס ומדברים על נושאים כל כך רציניים."
"מאוד קשה לנו להפסיק לדבר על הצבא, אנחנו רואים את עצמנו שם בעוד פחות מחצי שנה ומתחילים לפחד, ומתחילים להתעניין. ובסופו של דבר, עם מה שקרה עם עידו, זה לא דבר שאי פעם נפסיק לדבר עליו. מתי אתה משתחרר?" התעניינתי. הוא צחק ואמר שנשאר לו ממש קצת, כמה חודשים ספורים, אבל שהוא נהנה מהמסגרת הזו הרבה יותר משהוא חשב שהוא יהנה. הוא נאנח ואמר שהוא היה ילד בעייתי, מאוד, שהוא התגייס בגיוס של ילדים בעיתיים לבסיס טירונים נוקשה, מקבל, עם יחס אחר. הוא אמר שזו הייתה מסגרת של כמה חודשים, מהקשים ביותר בחיים שלו, אבל שהוא למד המון מהאנשים שהיו סביבו. הוא היה רגיל להתלהם ולהתעצבן, כי הוא היה עד אז במסגרות שמעולם לא הבינו אותו. דווקא בצבא הוא מצא שקט. אחרי שהוא סיים את הטירונות בהצטיינות, והיה קצת בשטח, הוא יצא לקורס מכי"ם כמו שכבר סיפר לי, וחזר לפקד על החבר'ה של עידו, אח של פלג. שאלתי אותו אם הוא בחר בסוף המסגרת הקשוחה להגיע לאן שהוא רצה, והוא אמר שלו ספציפית לא היו בעיות, כי העריכו אותו אחרי החודשים האלה, כי ראו בו חייל אחר מהחייל שהתגייס ביום הגיוס שלו. לחברים שלו היה קצת יותר קשה, רצו קרבי, לא קיבלו קרבי.
"זה נורא עם ישראל הצבא, נכון?" נאנחתי.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל והתחיל לעשות רוורס. השיחה איתו הייתה כל כך מעניינת שאפילו לא שמתי לב שהוא מצא מקום חניה.
"זה הנושא הכי מלכד והכי מעסיק. כל כך מעריכים את החיילים שלנו, כל כך דואגים להם, נותנים להם מקום של כבוד בחברה. אחרי שבנאדם יוצא מהצבא, השאלות הראשונות שישאלו אותו זה על השירות הצבאי שלו. זה נושא שיחה שתמצא בכל מקום, שכמעט כל אחד עבר. זה התרבות שלנו, הלכידות של העם שלנו."
"את יודעת משהו," הוא אמר בחיוך כשדומם את המנוע והסתכל עליי. צחקתי לרגע ואמרתי לו שאני אפתח את הדלת ונצא ונמשיך את השיחה מחוץ לאוטו. הוא חייך והוציא את המפתחות, יצא מהדלת ונעמד לידי על המדרכה, מתחיל ללכת ואני אחריו. הוא נאנח ואמר שיצא לו לחשוב הרבה על המדינה בזמן המלחמה, ובדיוק על הדברים שאמרתי. הוא ראה איך כל העם היה כואב במלחמה, איך כולם דאגו לחיילים, נתנו להם הכל, עזרו אם רק אמרו מילה. שזה הרגיש שהעם הוא אחד, מאמין בחיילים שלו, מאמין בשלום, רוצה שקט. כמה שניות אחר כך הוא נאנח ואמר שראה את זה גם בשכול. הוא אמר שיצא לו לצערו להיות בכמה לוויות של החברים הכי טובים שלו, של האנשים שהוא טיפח ודאג להם, ולקח על עצמו את ההרגשה שאולי הוא לא דאג להם מספיק. הסתכלתי עליו בעיניים עצובות כשהוא נעצר, כמה מטרים לפני מקום שראיתי אורות יוצאים ממנו.
"לפני שניכנס אני רק רוצה לסיים את זה, שלא נקטע את רצף המחשבות שלי."
"בטח," אמרתי מיד, "דבר."
"הרגשתי שכולם שם בשביל החיילים שלנו, ומובילים אותם גם בדרכם האחרונה. איבדתי כמה חברים טובים בשדה הקרב, חוץ מעידו, אנשים שדאגתי להם, אנשים שטיפחתי אותם, שהפכתי אותם לחיילים שהם היו. אלה היו טעויות מפגרות, דברים של חוסר תיאום, לחלוטין לא לחימה לא טובה. הם היו חיילים טובים גם ברגע שבו איבדו את חייהם. החבר'ה האלה איבדו את החיים שלהם על שטות. אני התייסרתי המון בתקופה שהייתה ישר אחרי המלחמה, האשמתי את עצמי שלא ידעתי, שלא הייתי ער לעניין, שמשהו שם התפקשש."
"למה לא היית איתם שם? למה דווקא ברגע הזה, כשהצוות הזה הלך, לא היית שם?"
"כי במלחמה, כמו במלחמה, נהיים גם חולים. לילה לפני הקאתי את נשמתי, כנראה אכלתי משהו מקולקל, אבל גם לא אוכלים יותר מידי, כך שאין ברירה, אוכלים את מה שאתה מקבל ותסתום את הפה. לא הפסקתי להקיא, והמים רק העלו יותר ויותר את ההרגשה הנוראית. לא יכולתי לחזור לארץ כי זה היה מסוכן מידי, וזה לא היה במצב של להטיס מסוק. החובש נתן לי כדורים ואמר לי לנוח, ועל הכניסה הזו לאיזור, שכל כך השפיעה, פיקד מישהו אחר, ראשי הרבה יותר ממני. את הפקודות שלי, שהעברתי להם, קיבלתי מדרגה למעלה, לא פעלתי לבד, לא הייתה לי סמכות לפעול לבד. זה פשוט היה חוסר תיאום מטומטם שעלה בחיים שלהם. לא האמינו שיגלו אותם, אבל גילו." נאנחתי והסתכלתי למטה, מתבוננת על הרצפה. הרמתי את מבטי אליו, מביטה בעיניו העצובות, וליטפתי את היד שלו. הוא חייך אליי חיוך קטן ונשען על רגל אחרת מזו שנשען עליה קודם.
"אתה עדיין מאשים את עצמך?" שאלתי אותו. הוא נדנד לראשו בשלילה.
"רק בגלל פלג," הוא אמר לי אחרי כמה שניות, גורם לי להעלות את ראשי מעלה, בהפתעה, מביטה על עיניו, ותוהה. הוא חייך חיוך קטן ואמר שפלג גרם לו להבין שזו לא הייתה הטעות שלו, שבנאדם תמיד יחפש איך להאשים את עצמו על דברים שכנראה לא היו באשמתו, כדי למצוא תשובה, לשאלות שכנראה אי אפשר לספק להן תשובות. הוא נאנח ואמר שפלג הוא כמו אחיו הקטן מאז שעידו נהרג, והיחיד שבזכותו התחיל לחשוב שהיה שם משהו שהתפקשש, וזה קורה במלחמות.
"ניכנס?" צחקתי והבטתי בו. הוא חייך אליי וצחק, אמר שבאמת הגיע הזמן. נאנחתי וחייכתי אליו, מרגישה שזה אמיתי פי שלושים מכל פגישה ראשונה אחרת שהייתה לי. היו גם כאלה שהיו רק פגישה ראשונה בהבנה שזה פשוט לא מתאים, אבל מחשיבים גם אותן על סך הפגישות הראשונות שהיו לי בחיים. זו לחלוטין האמיתית ביותר, והכואבת ביותר. הלכתי אחריו בתוך המסעדה לשולחן שהמארחת הובילה אותנו אליו, וחשבתי על כל מה שכבר יצא לו לעבור בחיים. הצבא מבגר, הצבא מכניס לפרופורציות, ולמזלנו, הצבא השאיר אותו בחיים.
"תודה." אמרתי לניר אחרי שהמלצרית הלכה עם התפריטים וההזמנות שלנו.
"תודה על מה?" הוא חייך אליי.
"על הפתיחות, על הסיפורים. אני לא… אני לא באמת יכולה להבין מה זה לגרום לך בשיחה לחזור לחלקים שאולי אתה מעדיף לשכוח. זה הסיפורים שהכי בנו אותך מצד אחד, וסיפורי מורשת הקרב שתעביר לילדים שלך, לנכדים שלך, ועדיין תתוסכל בגללם, ותהיה עצוב בגללם. המטרה שלי לא הייתה להעציב אותך, חלילה פשוט…"
"פשוט אין את מי לשאול. אני כל כך מבין אותך נטע," הוא אמר והסתכל עליי, "כשנושא כל כך בוער, ואתה מרגיש צורך לדבר ולקבל תשובות, ואתה מעוצבן מההרגשה שאולי הפקירו חיילים, או אולי לא דאגו להם, ולמה דווקא הוא לא חזר," הוא אמר והסתכל עליי עמוק אל תוך העיניים, "אז צריך מישהו לדבר איתו, מישהו משם. אני שמח שאני הבנאדם הזה בשבילך."
"זה רק אומר דבר אחד." אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו.
"וזה?" הוא שאל מתעניין.
"שכימיה בטוח יש."
בהמשך השיחה שלנו דיברנו על מוסיקה. הוא אמר שהוא שמע מפלג שאני שרה, וחייכתי אליו ואמרתי שזה תחביב מגיל צעיר. הוא שאל אם הלכתי ולמדתי פיתוח קול, ואמרתי שכן, ואז הוא צחק ואמר שזה לא תחביב, שזה יותר כבר רצון למקצוע. יש את האנשים, כמוהו, שאוהבים לשיר, ויודעים שהם מזייפים. יש את אלה, כמוני, שיהפכו את זה למקצוע. הוא חייך ואמר שהוא ישמח לראות פעם משהו שכתבתי, או לשמוע אותי מנגנת, ואמרתי לו שזה תמיד מביך בהתחלה, אבל שיש סיכוי גדול שארגיש בנוח איתו לשיר לו, לנגן לו. שאלתי אותו אם יש משהו מסוים שהוא אוהב לשמוע, והוא התחיל לתת לי כמה וכמה שמות של אמנים ישראלים. חייכתי כששמעתי את מרבית השמות, הם הפלייליסט הפרטי שלי.
אחר כך שיתפתי אותו במחשבות שלי לגבי הרסיטל סיום. הייתה לי רק חזרה אחת השבוע, אבל היא הייתה מצוינת, אז יצאתי ממנה ממש במצב רוח טוב. הרגשתי שאני סוף סוף מתחילה להבין איך זה יראה, ואיך אני רוצה שזה יראה, וישמע. הוא שאל כמה עבודה לוקח דבר כזה, ושאלתי על איזה חלק בהתליך. הסברתי לו שרק בחירת הקטעים הייתה קשה ולקחה הרבה זמן, אז העבודה על הביצוע שלהן קל וחומר שלוקח הרבה זמן. אבל החמאתי לצוות שאיתי, לנגנים שאיתי. בזכותם זה נשמע כמו שזה נשמע.
"יש תוכניות לאחרי הצבא?" שאלתי כשהוא הזמין קינוח לשנינו. הוא צחק ואמר שהוא אפילו לא התחיל לחשוב על זה, שהוא יודע שיש אנשים שכבר חושבים על זה מזמן. הוא נאנח ואמר שהוא לא מרגיש שהוא נשחק, כי הוא עבר חתיכת סיפור, או טראומה אפילו אפשר לקרוא לזה, שהוא ייצטרך את הזמן להתאושש, להבין שהוא לא קם בבוקר ולובש מדים, ונוסע לבסיס, ורואה את החברים שהוא התרגל לראות מידי יום, ואת החדר המסריח שהוא גר בו.
"את בכלל יודעת לאן את רוצה להגיע? זה הרי עוד שנייה." הוא צחק.
"אני רוצה הדרכה, של משהו, איפשהו. אין יותר מידי מיונים, מחכים שצהל יחליט איפה ישבצו אותי."
אחרי שצעדנו חזרה לאוטו, הוא התחיל לנסוע בחזרה לכיוון הבית שלי. זה היה ערב מדהים, אני לא חושבת שאפילו המילה מדהים יכולה להסביר אותו. אבל במשך כל הנסיעה, חשבתי אם זה יותר מזה. השיחות שלנו היו מדהימות, וכל כך אמיתיות, והכימיה כמו שכבר ציינתי בפניו, נמצאת פה. אבל יש הבדל בין פגישת ידידים לדייט, ואני לא יודעת כמה דייט זה היה. לא הרגשתי לרגע את העיקצוצים בלרצות להתקרב אליו, בלתהות לעצמי איך ייגמר הערב הזה, אם ינשק, יחבק, ימצא לנכון לומר שהוא רוצה שניפגש עוד פעם. לא יכולתי אפילו לנחש משפת הגוף שלו מה הוא רוצה. הוא לא שידר כלום, רק היה נראה נינוח ושלו.
"אני אצא איתך," הוא אמר כשהחנה את האוטו ודומם מנוע, "ניפרד כמו שצריך." חייכתי אליו ויצאתי מהאוטו, מחכה על המדרכה. הוא סגר את הדלת שליד הנהג, והתקרב אליי בחיוך, עומד מולי, מסתכל עליי. הוא נאנח באנחה קצרה, וחייך, מתובנן על עיניי ומלטף את האמה שלי.
"אני לא יודע איך לסיים את הערב הזה," הוא הודה, "אני רציני, אני לא…" הוא אמר וגירד בראשו, מסתכל עליי, "אני לא יודע מה לעשות."
"מה היה קורה בפעמים קודמות?" חייכתי אליו והסתכלתי עליו.
"הייתי כבר יודע בנסיעה חזרה אם אני אנשק את הבחורה או לא. איתך אני לא יודע, אני לא יודע מה תחשבי ומה את רוצה, ובאיזה מצב את נמצאת כרגע. אני מרגיש שאת בסערת רגשות אחת גדולה…"
"אתה לא טועה," אמרתי מיד, מתבוננת על עיניו, "זו לא התקופה הכי קלה שאני נמצאת בה. כל המחשבות שהעסיקו את כולם במשך החודשים האחרונים, הגיעו אליי עכשיו בבום, ואני חושבת הרבה יותר, עליי, על העולם, על החיים. אבל זה לא אומר שאין מקום למשהו חדש, ובאמת, נורא נהניתי הערב." הוא חייך אליי חיוך קטן ונאנח, מתקרב לאט ומנשק לשפתיי, נשיקה קטנה, איטית, מענגת.
"גם אני נורא נהניתי הערב," הוא אמר בחיוך כשמצחו עדיין קרוב אליי, "והייתי חייב את הנשיקה שלך." הוא אמר ונישק לשפתיי שוב, נשיקה גדולה יותר, עוצמתית יותר, בטוחה יותר.