מיתר קרוע- פרק 15

נטע:
דניאל התקשר אליי ביום שבת בבוקר והציע לי לנסוע יחד איתו לטיול. הוא אמר שאבא שלו קיבל מהעבודה פקל קפה, עם גזיה והכל, כלים, ארוזים בתיק בד כמו התיקים שמקבלים כשקונים סנדלי שורש. אני זוכרת שתמיד אהבתי את זה, מעולם לא חשבתי שזה חנוני בצורה כזו או אחרת, הייתי חושבת שזה מראה על האופי ההרפתקן של מישהו. אמרתי לו שהוא לא נורמלי ושרק עכשיו התעוררתי, והוא אמר שהוא מגיע עם האוטו עוד חצי שעה, אז שאלבש משהו נוח ואשים את השורש, וארד למטה. המשכתי להתנגד ולהגיד שהוא לא נורמלי, והוא סירב להקשיב, וניתק את השיחה בלומר שכל מה שאני צריכה להביא זה בקבוק מים.
אחרי שניתקתי את השיחה חייכתי וצחקתי לחלל העולם, ואמרתי שמזל שלא חזרתי אתמול שבורה ובוכה. בהתמודדות עם סיטואציה כזו, של לפגוש מישהו שהיה כל כך חשוב לי, ועכשיו הוא כל כך רחוק, שובר את כל הסטיגמות ושובר את כל מה שחשבתי עליו כשיצאנו, הייתי רגילה להישבר בדקה. זה גם לא שלא נשברתי, אבל היה מי שיאחוז בי ולא ייתן לי ליפול. השיחה עם פלג הרגיעה אותי באופן מדהים, הרגיעה אותי כי היא נתנה לי להיכנס בחזרה לפרופורציות שצריך להיכנס אליהן. הוא לא בא רק כדי לנחם, אלא אמר דברים פרקטים, על מה הלאה, ומה עכשיו. גם כשחזרנו בחזרה אל תוך הבר, וישבנו כאילו כלום, ממשיכים לצחוק עם החברים ששאלו לאן נעלמנו שעה, היה לי קל יותר כי הוא ידע מה לומר כדי להרגיע אותי. אדם לא שווה את המחשבות שלי, כל בנאדם שפוגע בי לא שווה את המחשבות שלי.
כשדניאל כתב שהוא בחוץ, כבר ישבתי ליד פינת האוכל ושתיתי קפה ואכלתי עוגייה. הסתכלתי בדיוק בטלפון על כתבה לא כל כך מעניינת על הפוליטיקה של היום במדינה. עוד חדשות ועוד שינויים, עוד מישהו שמעיף ביקורת על מישהו אחר. מדינה תוססת. חייכתי וכתבתי לו שאני עוד שתי דקות מגיעה, נעלתי את נעלי השורש בצבע תכלת שלי, לקחתי את הגיטרה על הגב והוצאתי שני בקבוקי מים מהמקרר. אנחנו מפוצצים בבקבוקי מים בבית, זה תמיד היה הקטע של הבית הזה. לא תראו כמעט שתייה מתוקה אבל תראו מיליוני בקבוקי מים. וכן, ממחזרים המון.
"ידעתי שגם בלי שאבקש את תביאי את הגיטרה," הוא אמר כשהתקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה בלחי. צחקתי וסגרתי את הדלת מצד ימין ושמתי חגורה, ושאלתי אותו לאן הוא תכנן לנסוע. הוא היה לבוש במכנסי שלושת רבעי וחולצה קצרה, עם משקפי שמש שתמיד היו נראים עליו כל כך טוב. הוא צחק ואמר שהוא סתם רצה לשבת באיזה יער, או פארק, או איזה מקום שהוא לא הים, פחות מתאים לו פקל קפה בים. אמרתי לו שייסע לאן שהוא רוצה, והדלקתי את הרדיו, שומעת את השירים ששמים ברדיו בשבת. מזג האוויר היה מושלם, כל מה שצריך בשביל לצאת קצת מהשגרה, לנגן בחיק הטבע, ולשתות תה או קפה. בזמן הנסיעה הוא סיפר לי את הסיפור על החבר ההזוי של אבא שלו לעבודה שנתן לו את פקל הקפה הזה. לדניאל תמיד יש סיפורים, זה אחד הדברים שהוא הכי מתמחה בהם. בעבר לא היינו בטוחים שכל הסיפורים באמת קרו, אבל אנחנו מגלים יותר ויותר כמה כל מה שהוא מספר באמת קורה לו במציאות. יש לו אפילו הוכחות הזויות לסיפורים שלו.
"איך את אחרי אתמול?" הוא שאל והעיף לרגע מבט אליי.
"שורדת," אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו, "הוא הרי יודע שהוא יצא מניאק, זה הוא שצריך לחיות עם ההרגשה הזו."
"אדם את מתכוונת כן?" הוא שאל ופנה לנתיב האמצעי. הסתכלתי על הנהיגה שלו, אפילו בזה הוא כל כך בטוח.
"בטח, אלא מי?"
"לא יודע," הוא אמר, "בילית את שאר הזמן הזה עם פלג, כבר חשבתי שגם הוא אמר משהו שהפריע לך."
"פלג?" שאלתי מופתעת, "הוא דווקא ממש חיזק אותי. אני לא ממש יודעת מה עבר עליו קודם, לפני שהגענו אליו," שיקרתי לו, כי אני לא הולכת לגלות לו על התחושות שיש לו, אני אפילו לא יודעת אם הוא יודע עליו ועל אורי, "אבל אחר כך הוא התנהג כמו שצריך. הוא לא שיקר לאדם או הציג את עצמו כחבר שלי כמו שבסרטים לפעמים נוהגים לעשות, כדי לגרום לקנאה מהצד השני. הוא עקץ את אדם כמו שהוא היה צריך, הוא הסתכל בשוק על מה שהיה מולנו, על החברה החדשה של אדם. כשאני התחלתי לרוץ מהפאניקה, הוא רץ אחריי. הוא אמר את מה שהוא היה צריך להגיד."
"ממתי התחיל הקשר הטוב שלכם?" הוא התעניין. הסתכלתי עליו וגיחכתי, מרגישה בנימה קטנה של קנאה, אבל בעיקר בגוון הקול המופתע שהיה לו.
"הוא לא ממש התחיל," שיקרתי שוב, "הוא פשוט היה שם ברגע הנכון, בזמן הנכון, ולא יכול היה להשאיר אותי לבכות לבד. היית עושה בדיוק אותו דבר גם אם לא היינו בקשר הכל כך טוב שיש לנו היום."
"אני חושב שקשה לו," הודה דניאל, פונה שמאלה בצומת, גורם לי להסתכל עליו, מחכה להמשך דבריו, "אני מפחד לחשוב שכל העניין של עידו יגרום לו לקרוס מתישהו מאוד מהר בלי שהוא ישים לב. אני מפחד שהוא היה יותר מידי חזק בהתחלה, וזה ייפול עליו שניות לפני השירות הצבאי שלו. את מכירה את פלג, הוא רוצה להיות ביחידות הכי מובחרות, ורוצה לנצל את המושג הזה שנקרא צבא. אני מפחד שעידו יעלה לו יותר מידי במחשבות, והוא לא יוכל להתנתק מזה."
"אתה היית הרבה יותר לצידו אחרי המוות של עידו," אמרתי, "מה היה שם? איך הוא התמודד שם?"
"דיברנו עליו המון, אני חושב שאני ופלג דיברנו על עידו הכי הרבה אחרי שהוא נהרג. הוא היה מספר לי כל סיפור לפעמים שלוש פעמים, ולא היה אכפת לי לשמוע את הסיפור הזה עוד פעם, כי ידעתי שזו הדרך שלו להתמודד עם זה. לא ראיתי אותו בוכה, בכל התקופה של אחרי לא ראיתי אותו בוכה, למרות שהייתי בטוח שכשאני הולך הוא יבכה. דאגתי להוציא אותו הרבה מהימים גם לטיולים, למסעדות, לכל מיני מקומות שיראו לו שהחיים יכולים להמשיך. נדב וגלעד עזרו לי המון בקטע הזה, היינו חבורה ממש מגובשת אז."
"ועכשיו? כמעט חצי שנה אחרי?"
"זה בדיוק הקטע," הוא אמר והעיף לשנייה את מבטו אליי, "זה החצי שנה. אני מפחד שהוא אחרי חצי שנה פתאום יבין את מה שהיה בחצי השנה האחרונה, אני מפחד שלא יהיה לו איך להחזיק את הכאב שלו לבד, ומפחד שהוא יצטרך הרבה יותר אותנו, ואולי כבר לא נהיה שם. כולנו עומדים לגיוס לעוד חודשיים שלושה, אנחנו מתפצלים, החבורה מתפצלת, השכבה הזו הופכת לחיילים ולאלה שדחו את השירות בשנה. וכולנו, כל החברים הקרובים, חיילים, מדים, השבעות, מסעות, חוסר בטלפון לשלושה שבועות לפחות. הוא בטוח יכיר אנשים חדשים, בטוח יתמכו בו, בטוח גם המפקדים שלו, עם כמה חרא שהוא יאכל, יכבדו אותו ויעריכו אותו כי זה פלג, אין שום צורה אחרת. אבל אני דואג לו, אני דואג לו כמו אח."
לפני שהייתה לי היכולת להגיב, דניאל חייך אליי ואמר שהגענו. הוא עצר את האוטו בחנייה של פארק, חצי שעה מאיפה שאנחנו גרים. בכלל לא ידעתי איך הוא יודע עליו, אבל לפני שהתחלתי לשאול, קורא את המחשבות שלי, הוא אמר שזה קרוב לקרובי משפחה שלו, וככה הוא מכיר את הפארק. צחקתי וחייכתי אליו, יוצאת מהמושב שליד הנהג, שמה את הגיטרה על הגב ומחזיקה את שני בקבוקי המים. אחרי שדניאל נעל את האוטו הוא לקח ממני את אחד הבקבוקים, וכשהתחיל להתקדם צחק וקרא לי פרינססה. אני צחקתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף והוא חייך ואמר שהוא ממש שמח שהוא הצליח להוציא אותי מהבית. הוא לא הוציא אותי מהבית, הוא פקד עליי לצאת מהבית, יש הבדל יותר מידי גדול. אבל עדיין, בלי דניאל החיים שלי היו הרבה יותר משעממים.
הוא שפך קצת מהמים אל הסיר הקטן של הפקל, והתחיל לחמם מים לפקל. הוא שאל אם אני רוצה תה או קפה, ואמרתי לו שקפה כבר שתיתי בבית, אז הוא חייך והוסיף כמה עלים ושתי כפיות סוכר למים, ואמר לי שעכשיו פשוט צריך לחכות, והקסם יקרה מעצמו.
"יש לי הפתעה בשבילך." הוא אמר לי כשישבנו והסתכלנו על ילדים קטנים שרצים בפארק. הסתכלתי עליו לא מבינה, מחויכת. הוא לקח את הגיטרה ממאחוריי גבי, ופתח את התיק שעטף אותה. הוא הוציא אותה ופרט על המיתרים, מקשיב אם הם מכוונים. אני הסתכלתי עליו מופתעת, והוא התחיל אחרי כמה שניות לפרוט על המיתרים. הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך גדול, אני חושבת שלא חייכתי חיוך גדול כזה המון זמן. השיר שהוא התחיל לנגן היה השיר שלנו, שיר שבחרנו מזמן, ששמענו יחד ואהבנו אותו, עוד בתחילת הקשר שלנו.
"תשירי נו, אני אזייף סתם ואהרוס את הנגינה שלי."
"כמה זמן אתה כבר יודע לנגן?" אמרתי לו בחיוך, יוצאת לאט מההלם.
"לאט לאט, כמה חודשים אני מניח. אני גרוע, באמת, אני פשוט יודע מעט, קצת אקודים, קצת לדעת לעבור ביניהם. אל תראי אותי כמו איזה מקצוען אבל…"
"אבל הנגינה שלך יותר מרגשת אותי מהרבה נגינות של הרבה אנשים אחרים."
"את יודעת משהו," הוא אמר והמשיך לפרוט על הגיטרה, מסתכל על המיתרים, "אני חושב שהתחלתי בגללך. ראיתי כמה את נהנית מזה, וכמה המוסיקה תוספת חלק כל כך גדול בחיים שלך. אמרתי שאני מת לדעת מה התחושה של לנגן, אז מצאתי מורה סטודנט, שיתחיל לעבור איתי על הדברים הפשוטים והמהירים. הוא אמר שיש לי קליטה מדהימה, ואני אמרתי לו שכשהידידה הכי טובה שלי היא זמרת ומנגנת בגיטרה, אז כנראה רק בלראות איך היא עושה את זה, למדתי." הלב שלי לא הפסיק לדפוק מהר, "אז זהו. זה השיר הראשון שלמדתי. תשירי כבר כי אחרת אני אפסיק לנגן."
"אני לא יכולה לשיר," אמרתי לו והסתכלתי עליו בעיניים מתמוגגות, "אני לא יכולה להוציא קול בערך."
"למה?" הוא שאל מופתע.
"אני שונאת אותך אתה תגרום לי לבכות באמצע של פארק."
"אל תבכי משוגעת," הוא חייך וליטף את כתפי, "תשירי, תבכי תוך כדי."
"מי עולה, ראשונה, זו אהבה הישנה. עד מתי שאתעורר. פה שוכבת לידך, תנסה להירגע, מי כמוני כך איתך. אותו חלום, משפט מוכר, לא עוזב אותי במנוחה," שרתי והוא הגביר את קצב הנגינה, "אני כאן תמיד מחכה. שדה קוצים או שדה כותנה, אני שוב אני, אני רק אני, עומדת יחפה על אדמה חמה, ומוכנה."
"לעזאזל," הוא אמר והסתכל עליי בחיוך, "את ממש יודעת לשיר."
"ואתה ממש יודע לנגן, אנחנו פיטים לא?" צחקתי. הוא חייך אליי והמשיך לנגן, ואני חיכיתי שינגן שוב את הפזמון, כדי להצטרף אליו שוב. הוא אמר שאנחנו חייבים לצלם את זה, ואני אמרתי לו שזה לא כל כך קשה עם הטכנולוגיה של היום. הצלחתי למקם את המצלמה של הטלפון שלי והוא ניגן שוב, ואני שרתי שוב, וצחקנו תוך כדי, מאושרים, ואני כיביתי את הגזייה כשראיתי שהתה כבר רותח ועוד רגע יעלה על גדותיו, ועצרתי את ההקלטה כשהסתיים השיר.
"לחייך." אמרתי אחרי שצפינו בהקלטה והחלטנו לאיזה רשת חברתית להעלות את הוידאו המוצלח הזה.
"לחיי הרסיטל שלך." הוא אמר לי בחיוך. צחקתי ושתיתי את התה שהכין. זה היה טעים באופן מפתיע.
"אתה יודע מה יהיה הבילוי הבא שלנו נכון?" שאלתי אותו בצחוק כשסיימתי את הכוס ומזגתי לעצמי עוד כוס אחת של תה. הוא צחק ושאל מה, ואני חייכתי ואמרתי לו שהוא יצטרך להביא את הגיטרה שלו, וניסע לים, ונג'מג'ם ביחד.
"זה מושג של מוזיקאים שאני עדיין לא מכיר?"
"זה אומר שאני אתחיל לנגן, אתה תצטרף אליי, ואנחנו ננגן מה שאנחנו רוצים, בלי לחשוב, ונתאם את עצמנו אחד לשנייה. הולך להיות מדהים עכשיו מהרגע שהתחלת לנגן."
"האמת שאני ממש אוהב את זה, ואני בדרך כלל לא משקיע בדברים כאלה שדורשים יצירתיות ואומנותיות."
"אני יודעת," נאנחתי, "זה פחות אתה. לפחות מצאת את המוסיקה. כבר אמרתי לך בעבר שאני חושבת שלכל אחד יש באיזשהו מקום משהו אומנותי שצריך לצאת החוצה."
"אצלך זה בא בטירוף החוצה. רוצה לנגן משהו של הרסיטל?"
"את השירים כבר שמעת מיליון פעם, לא יעצבן אותך לשמוע שוב?"
"את תתאמני, אני אחייך, אצלם אותך כמה פעמים ואזכור שבעתיד כשתתפרסמי מהמוסיקה שלך, אני אדע שהכרנו עוד כשהיית כזו קטנה. ובכל מקרה, אני צריך שיר חדש להידבק אליו. יש לי אחד מעצבן שלא יוצא לי מהראש מהבוקר ואני מנסה להעיף אותו."
"איזה אחד אתה רוצה?" שאלתי בחיוך והרמתי את הגיטרה, שמה אותו עליי ומחזיקה בצוואר שלה.
"מה שהכי בא לך לנגן כרגע." הוא חייך אליי. הנהנתי אליו והתחלתי לפרוט, לנגן את אחד מהשירים באנגלית של הרסיטל. הוא חייך אליי מידי פעם, וכשהרים את הטלפון שלו, וצילם קצת, הרגשתי מובכת, אבל המשכתי לשיר. לימדו אותי, שלא משנה מה קורה מסביב, כשאתה נכנס לשיר, תישאר בו, אל תתנתק ממנו. המשכתי לשיר ולנגן, מעבירה מידי פעם אליו מבט מחייך וצוחק, והוא חייך אליי, כל כך רגוע, כל כך נינוח, כאילו לא שמע את השירים האלה הלוך וחזור במשך התקופה האחרונה. הוא חלק בלתי נפרד מכל הבחירות של השירים לרסיטל שלי ומהעבודה שלי כאמנית, כזמרת.
"את מדהימה," הוא נאנח כשהפסקתי בהדרגה לפרוט על המיתרים ושמתי את הגיטרה בצד, מסתכלת עליו ומעבירה קצוות שיער למאחוריי האוזן. השמש נגלתה מבין הענן הקטן שהסתיר אותה, ואני הרמתי לרגע את ראשי אליה, מביטה בה ומחייכת.
"לא יותר ממך," אמרתי מיד, "מוציא אותי מהבית ביום שבת שתכננתי לעשות בו כלום, נותן לי את ההפסקה מכל המציאות העמוסה של המבחנים והלחץ, של כל מה שמצפים ממני, ונותן לי שעות להיות כאן עם עצמי ועם המוסיקה, וליהנות ממנה כמו שלא נהניתי הרבה זמן." הוא חייך אליי ונשכב לאחור על הדשא. הוא הסתכל עליי לרגע ואמר שהוא לא צריך יותר מזה בחיים. חייכתי אליו ושמתי את הגיטרה בתיק שלה, עדיין משאירה אותו פתוח. התקרבתי אליו קצת ושמתי את הראש שלי על הבטן שלו. הוא ליטף עם ידו את הכתף שלי ואת היד שלי, וככה נשארנו, שקטים לרגע, חושבים על מיליון דברים אחרים.