מיתר קרוע- פרק 22

פלג:
במשך שבועיים לא דיברתי עם אף אחת מהבנות שבחבורה שלנו. הייתי שומע מהצד שדניאל מדבר עם נטע, שיובל מדבר עם אורי, שנדב וגלעד משלימים פערים עם ליר, ואני לא מצאתי את עצמי. לא מצאתי את עצמי ולא חיפשתי למצוא את עצמי. הייתי טרוד ועסוק במשך שבועיים במחשבה שאני עוד שנייה חצי שנה אחרי, ואני בסדר, אבל ממש לא בסדר. במשך שבועיים, הייתי ניגש לגיטרה בכל ערב, וממשיך לנגן את מה שהחלטתי לגביו בשיר שאני ונטע התחלנו לכתוב, התחלנו ולא סיימנו. לא הייתי מסוגל להרים אליה טלפון, וגם היא מצידה לא דיברה איתי. לא יכולתי להעמיד את עצמי במצב שאני אהיה חייב לשאול אותה את מיליון השאלות שהיו לי במוח. האמנתי רק בדבר אחד, שזה שהיא מתעלמת ממני, אומר שהיא מתחרטת על מה שהיא זרקה בערב שהיינו אצלה. המון יכול היה לקרות באותו ערב. בחיים לא הערכתי את עצמי יותר על שעצרתי את עצמי מבערב הזה.
בערב יום שני, יומיים לפני התאריך המדובר, ישבתי בחדר וניגנתי, מנסה לפקס את עצמי. עבר עליי יום ארוך בבית הספר, למרות שאנחנו שנייה לפני הסוף. כל המורים מתחילים לחשוב על מסיבת הסיום, והשכבה מנסה לחשוב על ה"אפטר פארטי", ואני מנסה שוב, כרגיל, למצוא את עצמי. אפילו החברים הכי טובים שלי הרגישו שמשהו עובר עליי, וכשהייתי נאנח ואומר להם להסתכל על התאריך, הם היו מבינים ישר. אף אחד לא היה מופתע שאני לא במצב רוח לחגיגות, או במצב רוח לדברים טובים. שבועיים שלא יצאנו.
כשישבתי וניגנתי, שמעתי את הדלת נפתחת, את ההורים אומרים שזו הפתעה לראות אותו, ובין הרעשים קלטתי את הקול של דניאל. צחקתי. רק הוא מספיק מטומטם כדי להגיע בלי התראה ביום רנדומלי. שמעתי קול עולה במדרגות, והסתכלתי לכיוון הדלת, מחכה שהוא יופיע בפתח חדרי. הוא היה מחויך כשהגיע אליי, מחזיק בשקית מנייר, אומר שהוא הביא המבורגר מאיזור השוק. אמרתי לו שהוא לא מבין כמה מפוקפק זה נשמע, אבל אז הוא צחק ואמר שאין על זה, ואמר שיש לי בדיוק שלוש שניות לקום ולהצטרף אליו במרפסת. הבנאדם הזה חולה נפש.
"ממתי אתה יושב ומנגן כך סתם בגיטרה?" הוא שאל אותי. נאנחתי והסתכלתי עליו, מניח את הגיטרה בצד.
"יש לי המון מה לספר לך," אמרתי לו בשקט, "בוא החוצה. נדבר."
במשך שעה ישבתי וסיפרתי לו על הקשר שלי ושל נטע. סיפרתי לו על איך הכל התחיל, ועל שיחת הטלפון שלי, כשהרגשתי שאני צריך תמיכה ממקום נוסף. סיפרתי לו על הפעם הראשונה שישבנו ודיברנו, ועל המילים שיצאו ממנה, ויצאו ממני, כאילו אין להם גבולות. סיפרתי לו על כמה אני מרגיש איתה בנוח, על השיחה שהייתה לנו בערב בבר, על המפגש בחומוס, על השיחה בלילה האחרון שדיברנו. הוא הקשיב ושתק, אוכל מידי פעם, שותק ברוב הזמן, שותק ולא מסוגל לגעת באוכל. הרגשתי שהוא לא כועס, הוא פשוט ממש מופתע, מופתע שקשר כזה חזק נרקם מתחת לפני השטח, בלי שאף אחד ידע, נרקם ונהיה חזק כל כך, שכל כך אי אפשר להבין איך הוא בכלל מסוגל להתפרק. גם אני אכלתי לעצמי את המוח על זה במשך השבועיים האחרונים. בכל יום רציתי להרים אליה טלפון, בכל יום רציתי לשמוע את הקול המעודד שלה, מספרת איך עבר עליה היום, או אומרת שהיא חשבה על עידו בסיטואציה כזו או אחרת. אבל עצם המחשבה על זה שאת כל הימים שלה היא הייתה מעבירה במחשבות עליו, מחשבות שלעולם לא נגמרו, וחזרו והשתנו, ועדיין עסקו בו, המחשבה הזו שיגעה אותי. הכנסתי אותה לעולם מלא במחשבות על המוות, מלא במחשבות על מה שנגמר. לא נתתי לה להמשיך הלאה כמו שאני מצליח אלא רק הכנסתי אותה עמוק יותר ויותר אל תוך האובדן. לא נתתי לה את הכלים שאני סיגלתי לעצמי במשך התקופה האחרונה, כדי להתמודד עם עוד סיפורים, ועם עוד מפגשים, ועם עוד רגשות. השארתי אותה לבד להתמודד עם כל מה שקשה לה, והיא כנראה פשוט סירבה להתפרק.
"אתם לא מדברים?" הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה, שתיקה של דקות ארוכות. הנעתי את ראשי לשלילה ולקחתי צ'יפס אחד, והכנסתי לפה.
"אתם מטומטמים אתם יודעים?" הוא אמר לי. גיחכתי והסתכלתי עליו, לוקח גם הוא חתיכה של צ'יפס ומכניס לפיו. אמרתי לו שאף אחד מאיתנו לא יכול לדבר, כי היא כנראה מרגישה שהיא עברה את הגבול, ואני מצידי מרגיש שפגעתי בה, ולכן אני לא מסוגל. הסברתי לו שוב מה היה באוטו, וכמה קשה היה לי לקום וללכת, אבל שלא הייתה לי ברירה.
"אני שונא את הביטוי שלא הייתה ברירה," הוא אמר לי, "אבל אתה צודק, אני לחלוטין בצד שלך בעניין הזה."
"זה לא עוזר לי שאתה בצד שלי." אמרתי מיד. הוא גיחך ונאנח, אמר שזה ברור שזה לא עוזר שאני בצד שלו, כי בכל מקרה נשאר הצד הנפגע, שלה. הוא אמר שכמו שהוא מכיר אותה, היא כנראה אוכלת לעצמה את הלב על מה שהיא עשתה, ושואלת את עצמה שוב ושוב, למה אמרה את מה שאמרה. שאלתי אותו אם היא תמיד הייתה ככה, והוא נאנח ואמר שכשהיא מרגישה שהיא אשמה במשהו, התחושה הזו עוברת אחרי הרבה מאוד זמן.
"איך השיר שלכם?" הוא שאל אחרי כמה דקות.
"לא גמור," השבתי, "אני מנסה לסיים אותו כבר שבועיים בערך, מחפש משהו שיקשור בית לבית, שיתחיל את השיר, הכל."
"ומנגינה כבר יש?" הוא שאל. הנהנתי אליו בשקט. הוא לקח את הביס האחרון של ההמבורגר וניקה את פיו, מסתכל עליי מהורהר.
"תגיד," הוא נאנח, "בחדר של עידו, יש עוד גיטרה נכון?"
"מעבר לזו שאצלי?" שאלתי. הוא הנהן אליי ואז השבתי בחיוב, רואה אותו ממשיך לחשוב.
"היא לא מכוונת אני חושב," הוא אמר, "יש לי תחושה שיש בה מיתר קרוע. היא בטח מלוכלכת, מלאה באבק, למרות שאנחנו מנסים לשמור על הדברים בחדר הזה כמו שהם, עד שנוכל להתמודד עם הכל."
"הכל עדיין עומד?" הוא שאל.
"אלא אם כן אתה לוקח כרגע משהו מהחדר הזה, ואז הוא קצת ישתנה," נאנחתי בחיוך, "אבל כן אחי, הכל עדיין כמו שהוא."
"התחלתי לנגן בגלל נטע," הוא אמר בשקט, ואני הסתכלתי עליו מופתע. היא פשוט משפיעה על כל בנאדם שנמצא בסביבתה. צחקתי ונאנחתי, שואל אותו אם הוא נהנה מהעניין, והוא אמר שכן, שזה מפתיע אותו שהוא מתחבר לזה בכלל, אבל שהוא אוהב את זה. הוא מרגיש שהוא יכול לכבוש ככה אלפי לבבות של בנות. צחקתי ונאנחתי, כל כך מתאים לו להכניס מילים לא קשורות לשיחה כזו. אחר כך הוא צחק ואמר שהוא צוחק, שגם היא ממש הופתעה כשהוא לקח את הגיטרה והתחיל לנגן.
"מה ניגנת לה?" שאלתי מחויך.
"את השיר שלנו," הוא אמר, "היא שרה, אני ניגנתי, ישבנו סתם ככה בחוץ, נרגעים מהמציאות הזו."
"אני לא חושב שאני אוכל לסיים את השיר הזה בלעדיה." אמרתי לו אחרי כמה דקות. הוא הסתכל עליי רגוע, לקח לו לגימה מבקבוק הזכוכית של הקולה שקנה יחד עם ההמבורגר. הוא נאנח ואמר שזה לא מפתיע, שתהליך יצירה שנעצר באמצע, קשה לו להמשיך לבד, קשה להגיע לאותה רמה של התבוננות עצמית אם חלק מהיוצרים חסרים. צחקתי ואמרתי לו שהיא פשוט מוציאה ממנו את כל הפן הפילוסופי החוצה. הוא צחק ואמר שלפעמים הוא שונא את זה, שאנשים חושבים שהוא מתנשא כשהוא מדבר ככה, אבל שזו בעצם הדרך שבה הוא מדבר, וכך הוא מתבטא.
"בוא ננסה," הוא אמר מיד, "בטח כתבת את האקורדים על דף נייר. בוא ננסה לנגן יחד, תן לי לקרוא, תחבר אותי גם לזה. אני הרי יודע שבעוד יומיים, אף אחד לא יוכל לדבר איתך, ואף אחד לא יבין את מה שאתה מרגיש, ואת איך שאתה חווה את היום הזה. אני מצידי, לשתוק כל היום, לתת לך את החיבוק הזה של הבוקר, ולעזוב אותך למחשבות. אבל דווקא עכשיו, יומיים לפני, יש לי עוד סיכוי להבין על מה תחשוב ביום רביעי."
"יש לי רעיון יותר טוב," אמרתי לו בחיוך קטן, מביט בו רגוע, "ניקח את הגיטרה שלי, את המילים, את האקורדים, ניסע לשם. יש לה גיטרה בחדר, אני לא בטוח שהיא תצטרך לגעת בה, היא בטח תיתן לך להשתמש בה. אנחנו ניסע אליה אלא אם כן אתה אומר לי שהיא בטוח עסוקה עד מעל הראש, או שהדבר האחרון שהיא רוצה זה לראות אותי."
"אחי…" נאנח דניאל, "היא לא הזכירה אותך בשיחות שלנו בשבועיים האחרונים. אני חושב שהבנתם איך אתם שומרים על הקשר שלכם בסודיות מטורפת, ולכן זה אפילו לא נפלט. היא לא התנהגה באופן יותר מידי שונה, רק מידי פעם הייתה נופלת למחשבות. אם אתה צריך אותה עכשיו, אין סיבה שלא ניסע אליה."
הנסיעה עד הבית שלה לא הייתה ארוכה מידי. דניאל נהג, בטוח לחלוטין בדרך אליה הביתה, הגיטרה הייתה מאחור, ואני והוא שמענו שירים דרך הרדיו. הוא צחק ואמר שהוא בכלל חשב שנראה איזה משחק כדורגל בערב, או שנשחק בפלייסטיישן. אני אמרתי לו שכבר מזמן לא נגעתי בשטויות האלה, והוא נאנח וחשב שדווקא בגלל זה, צריך לחזור לדברים הקודמים והטובים. הבטחתי לו שיהיה ערב אחד כזה שנעשה את זה, רק נדאג מראש לכמה בירות, כי יותר מצחיק לשחק את המשחקים האלה שיכורים. הוא נאנח ואמר שכשהיינו קטנים ושיחקנו בזה, לא היינו צריכים כלום כדי ליהנות, היינו מתנחלים אחד אצל השני והזמן פשוט היה עובר, כי תמיד היינו מוצאים מה לעשות. זה לפני שהתחילו כל השטויות, הבנות והאלה, שגרמו לנו לנטוש את המפגשים המשותפים של הבנים.
"אתה ואורי מדברים?" הוא שאל בשקט כשנכנסנו לשכונה של נטע, "ראיתי אותך ואותה דווקא בסדר בפגישה שלנו לפני שבועיים."
"זה היה היי קצר, היא בעיקר רצתה להשלים פערים עם יובל. תמיד ידעתי שיש להם קשר טוב, אז עזבתי אותם לנפשם. זה פשוט לא מתאים אחי, אין מה לנסות להיות בקשר שלא עובד כרגע."
"ואחד אחר יעבוד?"
"אני צריך אחד אחר בלי הרבה היסטוריה," נאנחתי, "בלי שיודעים על כל מה שעברתי."
דפקתי בדלת הבית של נטע קצת לחוץ. לא היה כל כך מאוחר, אבל עדיין, להופיע בשעה כזו בבית של מישהי שאתה לא בטוח בכלל שהיא רוצה לראות אותך, זה קצת מלחיץ. מזל שדניאל היה לידי, מחויך ורגוע. הוא תמיד מחויך ורגוע, יש בו מין קסם לא מוסבר כזה. אבא של נטע פתח את הדלת, ופנה מיד לדניאל, שאותו הוא כמובן זיהה ראשון. דניאל חייך ואמר שהם באו לראות את נטע, ואבא שלה חייך ופתח לנו את הדלת. כשנכנסנו הביתה הוא הסתכל עליי ונאנח, אמר שהוא זוכר אותי, שאני פלג, ושהוא לא ראה אותי בבית הזה עדיין. הוא באמת לא נמצא בבית הרבה כמו שנטע מספרת, הרי הייתי פה כבר כמה פעמים, פשוט לפעמים בשעות לא שעות.
"היי חבר'ה," שמענו את הקול של נטע, היא הגיעה מכיוון המטבח. היא הסתכלה על דניאל קודם, ואז הפנתה אליי את מבטה, כאילו שואלת עם עיניה מה אני עושה פה. הגיטרה הייתה תלויה לי על הגב, ואני עמדתי קצת מובך מכל הסיטואציה.
"דני מה הולך פה?" היא שאלה כשאביה קצת התרחק, והיא הסתובבה לדניאל, מביטה בו בחיוך.
"את עסוקה?" הוא שאל בחיוך. היא צחקה ואמרה שהיא לא עסוקה, שהיא רק סידרה את המטבח. הוא נאנח ואמר שאנחנו צריכים את הטובה שלה, והיא הנהנה בשקט ואמרה שאנחנו יכולים לעלות, שהיא כבר תצטרף. היא הוסיפה ושאלה אם אנחנו רוצים משהו לשתות, ושנינו נענינו לשלילה. עלינו לחדר שלה, ובכניסה השענתי את הגיטרה על השידה, מביט מסביב בחדר. לעזאזל, הפעם האחרונה שהייתי פה היא בכתה את הבכי הכי עצוב שראיתי בחיי. אני מקווה לא לגרום לה לבכות שוב.
"פלג," היא אמרה בשקט כשהיא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת, "דניאל יודע?"
"יודע מלפני שעתיים כן." אמרתי והסתכלתי עליה. היא הנהנה אליי בשקט והסתכלה על שנינו, מנסה להבין מה אנחנו עושים. הייתי שתיקה מוזרה לרגע באוויר, ואז הוצאתי מכיס הג'ינס שלי את הדף המקופל לארבע. הגשתי לה אותו והיא העבירה מיד את מבטה אליי, מסתכלת עליי לרגע בשקט ואז לוקחת את הדף מידיי.
"אני לא מצליח לסיים אותו בלעדייך, ואני מרגיש שאני צריך. במשך החודש חודשיים האחרונים, הרגשתי שזה מה שגורם לי לאפס את עצמי מול המוות של עידו. בעוד יומיים…"
"בעוד יומיים זה חצי שנה." היא השלימה אותי מיד. הנהנתי בשקט והרכנתי את מבטי, היא באמת חושבת עליו יום וליל.
"אני רוצה לסיים את זה, אני צריך לסיים את זה. גם לא בשביל אף אחד, גם לא בשביל הסירטון שאעלה, או בשביל שארגיש שעשיתי משהו שיאהבו אותי עליו. אני צריך את זה בשבילו. אני מרגיש שהשיר מדבר על מה שאני הכי מפחד ממנו, וזה להמשיך להתמודד עם זה שהוא איננו. אני מפחד להכיר בזה שאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את מה שהחליטו. העובדה הקיימת היא שאני פה והוא שם, וכל המשפחה וכל החברים, כל כך השתנו עקב המצב הזה. מצאתי מקום מופלא במוסיקה, כמו שהוא תמיד האמין שאמצא, אז זו ההוקרה הכי טובה בשבילי על מה שהוא היה."
"פלג מה אחר כך?" היא אמרה בעיניים נוצצות, "מה אחרי שנסיים את זה? מה אחרי שאעזור לך להתחבר לנפש הכי פנימית שלך ולכאב הכי גדול שלך? מה אז כשכבר לא יהיה לך צורך בי? תמשיך לחסום אותי? להדחיק אותי? תמשיך להתעלם מהקיום שלי כשאתה יודע שאני נשברת בצד, כשאתה יודע שאני לא יודעת איך להתמודד? תמשיך להשאיר אותי לבד? לא לתמוך בי? מה יהיה אחרי שגם אני אוציא את האמת הכי גדולה שלי אל השיר הזה. הרי הוא הדבר היחיד שחיבר אותנו מלכתחילה." היא בכתה בכי קל, ואני התבוננתי בדניאל, שהסתכל עליה במבט עצוב, מבט מרחם. אני חושב שדניאל מעולם לא גרם לה לבכות, וזו מהפעמים היחידות שהוא ראה אותה בוכה, ממש בוכה. הוא הניד את ראשו לשלילה, עצוב, וקם ממקומו, אומר שהוא כבר חוזר, שהוא ישאיר אותנו לבד, ויצא מהחדר.
"נטע אני יודע שאת יודעת מה את בשבילי," אמרתי לה רגוע, "אני יודע שאת מאמינה למילים שלי כשאני אומר שאת הדבר הכי בטוח שהיה לי בחיים בתקופה האחרונה, הבנאדם שהרגשתי איתו הכי בנוח, הבנאדם שהכי היה קרוב אליי, מי שידעתי שכל נפילת מצב רוח שיש לי, הוא ידע לעודד אותי. זה לא הולך להשתנות, זה לא דבר שיכול להשתנות. השיר היה סיפור המסגרת, סיפור המסגרת שחיבר אותי אלייך. את הרי יודעת שהשיר הוא לא מה שגרם לקשר הזה להיות מה שהוא."
"יש דבר אחד שגרם לקשר הזה להיות מה שהוא." היא אמרה עצובה.
"וזה?" שאלתי.
"עידו." היא אמרה. הסתכלתי עליה עצוב, הרכנתי את ראשי ושיחקתי עם שתי ידיי. עידו כבר לא פה, עידו גם לא יחזור, עידו לא יכול לשמוע את התלונות שלי, ולא יכול לשמוע את ההערכה שלי. ואני יודע, שאני יכול לפנות אליו עוד המון, והוא לא ייתן לי את התשובה בקולו, או בעזרת חוכמתו. אבל אחרי לכתו, עידו היה מה שנתן לי את החברים הכי קרובים שלי, עידו הוא מה שנתן לי את ההסתכלות המסוימת על החיים שלי, על לחיות את הרגע, להכיר בתכונות הטובות שלך, לאהוב את מי שנמצא מסביב לך, ולאהוב את החיים. עידו כל כך אהב את החיים, אהב את כל מה שנתנו לו, והוקיר תודה על מה שהעניקו לו.
"נטע עידו נתן לי אותך, ואף אחד לא יוכל להכחיש את העובדה הזו. עידו נתן לי את הקשר הזה, ונתן לי את היכולת להרגיש איתך הכי פתוח בעולם. אני יכול לחיות בשאלות ענקיות של מה היה קורה אם לא, אבל יש מקומות שאני מסרב להם. אני לא רוצה לשאול מה היה קורה אם עידו היה בחיים, ואנחנו לא היינו מדברים. אני לא יכול לחשוב על מציאות שבה את לא חלק ממנה, באופן אקטיבי יותר, או אקטיבי פחות. אני צריך אותך, אני צריך שלא תפחדי ממה שאת מרגישה כשאת איתי, ומכל הכעס והעצב שאני בטוח שיש בך כרגע. לא אכפת לי שתכעסי עליי, לא אכפת לי שתשנאי אותי, אבל אני אחכה שהשנאה הזו תהפוך לאהבה, וששוב תרגישי שאת צריכה אותי כחלק בחיים שלך. אל תיעלמי," נאנחתי בעצב, "כבר איבדתי את הבנאדם הכי חשוב לי בחיים." היא קמה עצובה ממקומה והתקרבה אליי, נותנת לי חיבוק חזק, בוכה על כתפי, ולא מסוגלת לעזוב, ליטפתי את שיערה והחזקתי בה, בוכה גם אני. אני כבר יכול להתמודד עם העובדה שהשיר לא יהיה גמור היום, ולא מחר, ולא לחצי שנה. הוא יהיה גמור מתישהו, וייכתב מהמקום הכי אמיתי כמו שנכתב בחודשים האחרונים. כשהוא נכתב לראשונה הוא נכתב מהמקום הכי כואב, ואולי עכשיו הוא יצליח להיכתב מהמקום הכואב והמתמודד.