מיתר קרוע- פרק 27

נטע:
"הלו," שמעתי קול עונה, נמתח, בקול ישנוני. פקחתי את עיניי לאט, רואה קצוות קטנות של קרני שמש מבין החלון, בחדר החשוך של הבוקר. הרגשתי מגע של גוף חם מאחוריי, ויד קטנה שמלטפת את כתפי החשופה. חזרנו הביתה אתמול אחרי שתיים, מקלחת קטנה ולמיטה. וגם אז, לא נרדמנו ישר. כל כך אהבתי את זה שהוא כל כך קרוב אליי, וכל כך שלי. כל כך אהבתי להרגיש בטוחה עם המעשים שלו.
המשכתי להיות שכובה לצד, מחייכת לעצמי חיוך קטן. דן מלמל משהו לטלפון, ואז צחק ואמר 'יא גבר', כל כך אופייני לאיך שהוא מגיב לשיחות עם חברים שלו. הוא סיים את השיחה בלומר שהוא ידבר איתו אחר כך, ואז צוחק ואומר כן על משהו שהחבר אמר בטלפון. חייכתי עוד פעם וחיכיתי שיסיים את שיחת הטלפון כדי להסתובב אליו. הוא ניתק את השיחה והרגשתי את הנשימות שלו מתקרבות אליי עוד קצת, ואת היד שלו מחבקת את הבטן שלי. לקחתי את היד שלי והחזקתי בידו, מקרבת אותו יותר אליי.
"הערתי אותך?" הוא שאל בשקט, מרים קצת את ראשו.
"כן," מלמלתי, "לא נורא." הוא צחק ונישק את הכתף שלי, ואני הסתובבתי אליו, מחייכת אליו ומלטפת את הלחי שלו.
"תשני יפה שלי," הוא אמר בשקט והסתכל עמוק אל תוך עיניי, "עוד מוקדם." הסתובבתי בחזרה, מרגישה את גופו נצמד אל גופי. חיבקתי חזק עם ידו את בטני, נרגעת בתוך גופו, עוצמת שוב עיניים ומנסה לחזור לישון. חמש דקות אחר כך צלצל הטלפון שלי, ואני צחקתי, ודן הצטרף לצחוקי, הגשתי את ידי אל הטלפון ועניתי לשיחה.
"מי המשוגע?" שאלתי בטלפון לשיחה מדניאל שהייתה על הצג.
"הערתי אותך משוגעת?" הוא צחק. היה נשמע שהוא עירני, בטוח לא קם הרגע.
"לא אתה," צחקתי, "שיחה שדן קיבל כבר העירה את שנינו קודם."
"את עם דן?" הוא שאל מופתע בצחוק, "טוב שאת אומרת את זה בתחילת השיחה, אני אדע לנתק בעוד עשר שניות בדיוק."
"אל תהיה מטומטם," נאנחתי בחיוך, "שתי דקות כן יש לך." צחקתי. שאלתי אותו מה קורה, והוא אמר שהוא רוצה להוציא אותי מהבית למשהו, שהוא צריך לספר לי גם משהו, אז הוא רוצה שנשב בשקט, עם הפקל של ההורים. גיחכתי לעצמי ושאלתי מתי הוא תכנן, והוא הציע בעוד בערך שעתיים. הזזתי את הטלפון מהאוזן, מסתכלת על השעה שבטלפון. הגיוני להתקשר לבנאדם ביום שישי אחרי עשר וחצי בבוקר, זה רק אני ודן שני משוגעים עייפים. אמרתי לו שקבענו, ושלא יעז להתקשר עד חמש דקות לפני שהוא מתחת לבית שלי.
"למה מי אמר שאני אוסף אותך ואת לא אותי?" הוא צחק.
"זה הרי ברור," גיחכתי, "אתה מציע, אתה נוהג." הוא צחק ואמר שקבענו, ושאהנה, אבל לא יותר מידי. איזה אבא הוא, יאללה. חייכתי והנחתי את הטלפון בחזרה על השידה, מסתובבת עם הפנים לדן, מסתכלת עליו בחיוך, כל כך יפה בבוקר, כל כך שליו.
"היינו צריכים לנתק את הטלפונים בלילה הא?" הוא צחק. הנהנתי אליו בשקט ונהניתי ממגע הכר על הפנים שלי. עצמתי שוב עיניים, מרגישה את היד של דן מלטפת לי את הלחי, ומחייכת לעצמי חיוך קטן. ככה טוב לי, בדיוק ככה, אני לא צריכה יותר מזה.
"מתי קבעתם?" הוא שאל בשקט. פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו, ואמרתי שקבענו בעוד שעתיים, שהוא יבוא לכאן, למתחת לבית, אז שיש לנו עוד שעתיים, אם זה בסדר מבחינתו.
"שמעי, כעיקרון אני תכננתי לקום וללכת ולא להתקשר יותר," הוא גיחך, מסתכל עליי וחושף את שיניו היפות בחיוכו, "אבל אני גם יכול להסתדר עם עוד שעתיים איתך." חייכתי ועטפתי את ידי על בטנו החשופה, מניחה את ראשי על בית החזה שלו, מרגישה את ידו מלטפת את היד השנייה שלי, מהכתף ומטה.
"אני יכולה להישאר במיטה כל היום." נאנחתי.
"את בטוחה?" הוא צחק, "אני לא בטוח שאוהבים שמבריזים לאנשים כשקובעים איתם בעוד שעתיים." צחקתי והרמתי את ראשי אליו, מסתכלת עליו בחיוך. נאנחתי ואמרתי לו שהוא מוזמן להגיד לי מתי הוא רוצה לקום, כדי שנאכל משהו לפחות, נשב עוד קצת יחד, נדבר, לפני שהוא נעלם לסופ"ש. הוא צחק ואמר שהוא לא מתכוון להיעלם לסופש, פשוט לפגוש עוד אנשים שהקשר היחיד שלי אליהם בינתיים זה שאני מכירה אותו, והם מכירים אותו. ראיתי בזה כמעין הזמנה לפגוש את החברים שלו מתישהו, וזה יקרה, זה בטוח יקרה. הוא נאנח ואמר שהוא לא באמת רוצה לקום, אז אני החזרתי לו באותו מטבע, ואמרתי שזה לא בסדר להבריז לאנשים שאני עדיין לא מכירה. הוא צחק וליטף את ראשי, מחייך ונאנח, מסתכל עליי.
"נורא כיף לי איתך, את יודעת?" הוא חייך.
"הדדי לחלוטין." חייכתי אליו, מנשקת נשיקה קטנה את שפתיו, ומניחה שוב את ראשי על בית החזה שלו.
שעתיים אחר כך, שעתיים וחצי אפילו כי דניאל אמר שהוא מתעכב, נכנסתי לרכב של דניאל. ראיתי בספסל האחורי את המחצלת הקטנה של הבית שלו, שקית קטנה עם אוכל, כנראה שם הוא גם שם את הפקל קפה. שאלתי לאן נוסעים, הוא אמר שהוא מתלבט בין שניים, ושתוך כדי הדרך הוא יחליט. מצאנו את עצמו בחנייה של הירקון אחרי מעט זמן של נסיעה, מחנים את הרכב, מוציאים את הדברים, ומתחילים ללכת. הוא התנצל במשך חצי שעה שהוא התקשר על הבוקר והפריע לי ולדן, ואני צחקתי ואמרתי שכלום לא הפריע, שהיה בוקר כל כך טוב, כך ששום דבר לא יכול היה להפריע לו.
"זה רציני ביניכם העניין הא?" הוא שאל בחיוך.
"אני חושבת שכן," אמרתי לו בחיוך, "זה מרגיש יותר רציני, גם מבחינתי, מאיך שהייתי לפני שבועיים. אני לא שוכחת שהוא קיים או אומרת דברים שאחר כך בדיעבד נזכרת שלא אומרים כי יוצאים עם מישהו. אני גם לא חושבת שאנחנו רק יוצאים, אני די בטוחה שאנחנו ביחד."
"פלג יודע?" הוא שאל אחרי כמה דקות.
"לא." אמרתי מיד והסתכלתי עליו, משנה הבעה.
"מה יהיה איתכם אחותי?" הוא שאל מהורהר, "מה יהיה? שני ילדים מפגרים שלא מבינים שהנתק הזה סתם גרוע בשביל שניהם."
"דניאל אנחנו חייבים להתרחק," אמרתי לו, "זה לא היה בכלל נתון לשאלה. הקשר שלי ושל פלג עבר את הגבול, בשביל שנינו, עבר את הגבול מבחינת הדיבורים, ואם לא היינו שמים לזה סוף, ואם לא היינו מספיק מודעים למה טוב ומה רע, היינו גם עושים מעשים שהיינו מתחרטים עליהם."
"נו בחייך, הייתם שוכבים? על זה את מדברת?"
"כן דניאל," נאנחתי בשקט, "היינו שוכבים, שום דבר אני חושבת לא…" מלמלתי, "לא היה מונע מזה לקרות אלמלא הוא היה עוצר אותי בזמן."
"עוצר אותך?" הוא שאל מופתע, "את רצית? את גרמת לזה?"
"אני הייתי שבורה," אמרתי לו, עדיין הולכת לידו, מודה על כך שאנחנו לא מנהלים את השיחה הזו בישיבה כך שאני לא צריכה להסתכל עליו, "הייתי שבורה והוא ניחם אותי, דבר שאף אחד לא ידע לזהות שעובר עליי, כי אף אחד לא ראה כמה כל הנושא של עידו מכאיב לי. לא רציתי שהוא ילך הביתה ביום שהוא היה אצלי, רציתי שהוא יהיה הכי קרוב והכי שלי, ושישן איתי מחובק, ולא ילך בבוקר, ולא ילך אחר כך. שכחתי לרגע שיצאתי עם מישהו שבוע לפני כן, ושכחתי לרגע שהוא האקס של החברה הכי טובה שלי. על דברים כאלה משלמים דניאל… יש לו כל זכות שבעולם לכעוס עליי, להתרחק ממני. אני עברתי את הגבול."
"את לא חושבת שאת משלמת עונש קשה מידי?" הוא שאל, מכוון אותי לחלקת דשא בה רצה לשבת.
"בזה שאנחנו לא מדברים?" נאנחתי, "זה העונש שאמור להיות. זה לא שהפסקתי להרגיש לפלג משהו, זה לא שעם כל החיבור הטוב שלנו, הרגשות האלה הולכים לגמרי. זה לא קל להגיד להן ביי, מעולם לא היה אפשר להגיד לרגשות כאלה ביי. המרחק יעשה את שלו אתה יודע, זו הקלישאה הכי גדולה, אבל אולי היא נכונה. צריך את הריחוק הזה, למרות שהוא קשה לשנינו."
"הוא שבור בלעדייך," הוא נאנח, "ולי קשה לבחור צד את יודעת… אני שומע ממנו כמה קשה לו, ואני מאוד שוקל מילים במה לומר לך ומה לעשות. הוא לא שלח אותי לדבר איתך, הוא אפילו לא יודע שאני יודע עכשיו את מה שסיפרת לי. הוא מעצמו לא סיפר כלום. זה בדיוק הקטע- אני שומע מכם על הדברים שקרו ומבין כמה מערכת היחסים ביניכם הייתה כל כך חזקה, ואתם זורקים את זה, אתם זורקים את כל מה שהשקעתם בקשר הזה בגלל מה, בגלל שאסור?"
"כן דניאל בגלל שאסור," נאנחתי, מניחה את הדברים שלי ונשארת עומדת, מסתכלת עליו, "אסור וזה יפגע ביותר מידי אנשים שאסור שזה יפגע בהם. אני לא אוכל להסתכל לאורי אחר כך בעיניים, ואני לא אוכל להסתכל לדן אחר כך בעיניים. טוב לי, לא טוב לך שטוב לי?"
"טוב לי אחותי, טוב לי שטוב לך, מתי תביני. טוב לי שאת מאושרת וכל מה שאני רוצה זה שתמשיכי להיות מאושרת בטח אחרי התקופה הזו. אבל אני מנסה לפקס אותך רגע להסתכל מסביב. את יודעת עם איזה הרגשה קשה פלג הולך כל יום, בידיעה שכל כך היה לך קל להמשיך הלאה? לעזאזל נטע את מטפחת מערכת יחסים כשהוא לבד, מתמודד עם כל החרא של התקופה הזו לבד, בלי הבנאדם שהכי היה לו קל לדבר איתו. יותר קל לו לדבר איתך מאשר איתי, יותר נוח לו לפנות אלייך כשקשה לו מאשר לכל אדם אחר. תביני מה זה בשבילו לאבד אותך. לכי אפילו יותר רחוק מזה, את היחידה שהעמידה אותו באמת על הפחדים שלו ועל הרגשות שלו מול המוות של עידו, איפה הוא יפרוק את זה עכשיו? הוא לא מרגיש בנוח עם אף אחד אחר ככה חוץ ממך."
"אז מה? אני צריכה להמשיך להיות המשענת הזו שאפשר לבכות איתה על עידו, ולהכניס אותי עוד יותר לעולם של השכול? אני צריכה לקחת את המחיר בגלל שהוא מצא לנכון לפרוק את כל מה שכואב לו, יחד איתי? אני צריכה להתנהג כאילו איבדתי את אח שלי, כדי שהוא לא יחווה את זה לבד? אתה לא מבין שאני נשברת מבפנים כבר שלושה חודשים?"
"נטע פלג מתגעגע, הוא יהיה יותר מידי עם אגו בשביל להגיד את זה לבד, אבל את לא רואה אותו ביום יום, הוא באמת מתגעגע. הוא תמיד יישאר אופטימי כמו שהוא תמיד היה, אבל הכנסת לו עוד משהו. ותביני אותי כשאני אומר לך שזה לא משהו שאת צריכה לעשות בתור חברה שלו, בתור מישהי שתהיה בת הזוג שלו, את יכולה בקלות לשמור על מה שיש לך עם דן, ולהיות הידידה הטובה של פלג. זה לא מתנגש, זה בא ביחד, תעשי עם זה משהו."
"בשביל זה קבענו?" שאלתי והתיישבתי על המחצלת שפתחנו, מסתכלת על הירקון, "בשביל שתטיף לי מוסר על הקשר שלי ושל פלג?"
"נפגשנו כי לא התראינו בפגישת יום רביעי כבר שבועיים, ובגלל שיש עוד דברים שצריך לדבר עליהם חוץ ממך ומפלג."
"הם יכניסו אותי למצב יותר עצוב משאני נמצאת בו כרגע?" שאלתי.
"אחד אולי," הוא אמר, "השני בטוח לא." חייכתי אליו חיוך קטן, נושמת נשימה עמוקה, ומחכה שיתחיל לדבר. הוא חייך אליי חיוך קטן, משנה לגמרי את האווירה שהיה בה קודם, ואומר שהוא הכיר מישהי בשבוע שעבר. הסתכלתי עליו מיד בחיוך, וביקשתי שיספר הכל ושלא יחסוך בפרטים. הוא שיתף אותי בחיבור שהיה להם כשיצאו כל אחד עם החבורה שלו, שהשתלבה יחד בגלל זוג חברים משותף. הוא אמר כמה נהנה לדבר איתה, וכמה הרגיש שהוא רוצה להכיר אותה יותר. שאלתי מתי הם קבעו שוב, והוא אמר לי שהם קבענו ממש לעוד כמה ימים, שגם היא פנויה בתקופה הזו בלי הבגרויות.
"אני ממש רוצה שזה יצליח לך," חייכתי אליו, "אבל תזכור שאני תמיד באה לפניה." הוא צחק ונתן לי מכה קטנה על הכתף, וחייך ואמר שהוא לא שוכח את הילדה הראשונה שגרמה לו לא לפחד מכלום.
"הייתי בטוחה שאנחנו נסיים יחד, את י"ב, אתה יודע?" צחקתי, "הייתי בטוחה שאיכשהו, לא יודעת, משהו יקרה, ונבין שידידים טובים זה לא באמת אפלטוני."
"את יותר מידי מתוסבכת בשבילי," הוא חייך, "זה לא היה עובד בינינו." חייכתי וצחקתי, נשענת לאחור ומסתכלת על העננים, מזיזה את ראשי ומסתכלת על דניאל, ששינה הבעה.
"מה קרה?" שאלתי והתרוממתי שוב למצב של ישיבה.
"יש עוד חלק לשיחה, שכחת?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה ואמרתי שלא שכחתי, אבל שלא רציתי שהיא תבוא.
"הגיעו שיבוצים לבנים, לצבא, את יודעת."
"מתי הם הגיעו?" שאלתי.
"לפני יומיים." הוא אמר. הנהנתי אליו בשקט וגיחכתי גיחוך קטן, מרגישה שאני כבר יודעת מה הוא הולך להגיד.
"אתה תהיה בגולני?" שאלתי אותו ונשמתי נשימה עמוקה.
"כן," הוא אמר אחרי דקה של שקט, "תאריך גיוס באמצע יולי."