מי אתה ירין? – פרק 5

טיפות הגשם התנגשו בחלון, אהבתי את האווירה של החורף, אווירה כל כך אינטימית.
ידו של ירין ליטפה את פניי ברוך ובעדינות, תמיד אהבתי את המגע שלו, את האהבה שהטא מפגין כלפיי.
אבל בחיים לא אהבתי אותו באמת, הדבר שהכי משך אותי אליו זה השם שלו, ירין. השם שפיתחתי אליו אני חושבת שאפשר לקרוא לזה…אובססיה. הוא מרגיש את הריחוק שלי ממנו, שאני לא באמת איתו. הוא בכל זאת ממשיך להיות איתי, לאהוב אותי כאילו זה הדדי בינינו.
תמיד אני חושבת, זה חולני, אני חולנית ואובססיבית לבן אדם שנרצח במבצע הארור שאליו נשלח. חסין…אף אחד לא חסין. הוא היה כל כך בטוח בעצמו שאני חושבת שזה מה שהוביל אותו למוות.
"על מה את חושבת?", ירין שאל בשעה שידו המשיכה ללטף את פניי ברוך. ידו חיממה את פניי וגופו שהיה צמוד אל גופי חימם כל איבר שהיה קפוא מהמזג הרוויר הסוער בחוץ.
"סתם…עוד שבוע אני מתגייסת. המון מחשבות על מה יהיה עולות לי בראש", הסברתי לו את השקר בלי בושה. לפעמים בא לי להחטיף לעצמי סטירה על זה שנכנסתי לתוך המעגל שמלחתחילה לא רציתי.
"אני בכלל לא בעד שתתגייסי למג"ב. המצב במדינה סוערת, מפחידה ומסוכנת. אני מפחד שיקרה לך משהו", הוא כמעט לחש, הצמיד אותי עוד יותר אליו ברכושניות, כאילו זה מה שישמור אותי מהמצב.
אהבתי את ההתנהגות שלו אליי, אהבתי את זה שהוא דואג לי. אבל אני שונאת את עצמי על זה שאני לא מצליחה להילרד ממנו. כבר שנה שלמה.
לפעמים אני חושבת, איך זה בכלל הגיוני שאני שנה שלמה מסתובבת, חולקת סודות, מתחבקת וישנה עם גבר שאני לא באמת אוהבת. יש רגש קטן, אבל זה לא מספיק בשביל לעשות את כל זה.
"אתה יודע שזה החלום שלי, אני רוצה לתרום את עצמי למען המדינה. אני רוצה שהמחבלים הנבחות יבינו עם מי יש להם עסק", הוצאתי את כל זה מכעס עז. כעסתי, רתחתי. רציתי נקמה.
"אני גאה בך…את מדהימה. אבל עדיין אני מפחד", הוא אמר ונשק את שקע צווארי ארוכות.
"אל תפחד, אני אהיה בסדר", לחשתי ועצמתי את עיניי. רציתי לשקוע בחלומות ולסיים עם המחשבות המטרידות אותי כבר כמעט שנתיים.
"לילה טוב", הוא לחש ונשק על קודקוד ראשי.
"לילה טוב"
***
אני ממהר לעבודה, שיהיה לך יום מדהים יפתי. נתראה בערב", הוא אמר בחיוך רחב ונתן נשיקה חטופה על שפתיי.
"עבודה נעימה מאמי", חייכתי לעברו והוא יצא מהבית וסגר אחריו את הדלת.
החיוך מיד דעך, היום אני חייבת לסיים עם זה.
לא מסוגלת להמשיך לשקר לו, לעצמי.
הוא בן עשרים וחמש, עובד במשרד של אביו לעורכי דין. כבר יש לו דירה משלו שהוא משכיר, דירה גדולה ואיכותית. יש לו המון כסף וחיים נוחים וקלילים. אין לו שום בעיות כלכליות, או בעיות במשפחה. הכל נראה אצלו כל כך מושלם.
הכרתי אותו כשעבדתי בתור ברמנית בסופשי"ם בפאב בכרמל. ברגע ששמעתי את שמו, משהו בי נדלק, הוצת. השם שאומר בשבילי כל כך הרבה.
יש לו שיער שחור, עיניים אפורות וגוף…מדהים. הוא התחיל איתי ונכנעתי לו, לשם שלו.
מפה לשם, זה התגלגל לשנה שלמה של יחסים שלא הכי הדדיים. אוח. אני שונאת את עצמי על זה.
הכנתי לעצמי ארוחת בוקר ואחרי שאכלתי, התקלחתי, התלבשתי ויצאתי לכיוון מתחם החנויות לקנות דברים לטירונות.
כל הדרך למתחם, פחדתי, פחדתי שידקרו אותי או שיסרקו אבן על ראשי. המדינה במצב עגום, הממשלה לא זזה והמצב פשוט מחמיר. אני הולכת להיות חיילת, זאת שתגן על אזרחים מפוחדים כמוני. אני חייבת להפגין אומץ ולהיות אמיצה.
סגרתי את המטרייה ונכנסתי לדלתא.
"שלום", אחת המוכרות צעקה לעברי מאחת העמדות שעליה העמיסה בסחורה.
חייכתי לעברה חיוך מזוייף והתחלתי לחפש את החולצות הלבנות. המוכרת עזבה את הסחורה והחלה להתקדם לכיווני. אוי לא, אני שונאת שמעיקים עליי.
"במה אני יכולה לעזור לך?", היא שאלה עם החיןך המעצבן שלה וחיכתה שאענה לה.
"אני מסתדרת, תודה", הסברתי לה בעדינות והמשכתי בשלי.
בחרתי לי ארבע תחתונים שהיה במבצע, ארבע במאה. הסחורה שלהם יקרה מאוד, אך שווה את הכסף.
בחרתי לי שתי פיג'מות וכמה חולצות לבנות שגם היו במבצע.
הנחתי הכל על הדלפק והמוכרת התחילה לעשות את החשבון.
"אאלה וואכבר", שמענו לפתע צעקה, הצעקה שאותה לא רציתי לשמוע.
הצרחות החלו להישמע בכל עבר והמוכרת החלה להילחץ. שמענו כמה יריות והתחלתי לצרוח ולהתפתל על הריצפה כמו עובר.
"דיי כבר!", צרחתי וכיסיתי את אוזניי עם שתיי ידיי.
המוכרת יצאה מהחנות והשאירה אותי לבד.
איבדתי כל שליטה בעצמי, נכנסתי לחרדה.
"הנה היא, הץאני..אני לא יודעת מה קרה לה", אותה המוכרת אמרה ואל מולי עמד מגבניק, עם דרגות על הכתפיים. הוא התכופף והתיישב ישיבה של צפרדע. הבטתי בו בעיניים דומעות וידו הונחה על כתפי כיד מרגיעה.
"הכל יהיה בסדר, אני כאן. המחבל חוסל", קולו העמוק והעבה הרגיעו אותי ועיניי הדבש שלו עוד יותר.
"בואי", הוא הושיט את ידו לעברי וללא חשש הנחתי את ידי על שלו והוא משך אותי לעמידה.
"תודה", אמרתי, יותר רגועה.
"הכל בסדר, בשביל זה אני כאן", הוא חייך חיוך קטן, חשף שיניים לבנות וישרות.
"בינתיים תישארו כאן, אני אחזור בקרוב", הוא אמר בסמכותיות ושתינו הנהנו.
הוא יצא מהחנות, לבוש במדים האפורים שאני עומדת ללבוש בעוד שבוע. חשבתי לעצמי, איך אשרוד שם?אני פחדנית, אכולה בטראומה.
פתאום התחרטתי על הגיוס שלי למג"ב.
פתאום זה נראה כל כך גדול עליי.