מי ידע – פרק 2

התעוררתי לעוד יום מיותר. העדפתי יותר מכל דבר להשאר בבית, מתחת לשמיכה, לצפות בסרט קיטשי ורומנטי ולבכות על מה שאין אפילו שאני לא צריכה.
רוני כבר קמה, אפשר לשמוע את המוזיקה בקולי קולות מהטלוויזיה למטה. הסתכלתי בשעון וראיתי כי יש לי רבע שעה להתארגן. "לעזאזל" לחשתי לעצמי ברוגז, התבטלתי יותר מידי במיטה.
"בוקר" אמרתי לרוני, גוררת את רגליי על הרצפה. "היי" אמרה לי והיה אפשר לשמוע התלהבות בקולה "למה את כל כך שמחה? בוקר עכשיו, זה זמן אבל" קיטרתי והיא פשוט צחקה. הסתכלתי עליה וחייכתי לעצמי, גם אני הייתי ככה בכיתה ט' – נטולת דאגות , בגרויות ומתכונות. היא ניצלה כל רגע, כל מסיבה שהוזמנה אליה הלכה, והיא הוזמנה לכולן. היא לא אהבה ללמוד, אבל יש לה ממוצע בסדר. "נחשי מה" אמרה לי כשאני בחיפושים אחרי זוג גרביים מתאימים "מה?" שאלתי כשראשי בתוך מכונת הכביסה. "יש לי עבודה!" קראה בקול ואני שמחתי שמצאתי גרביים "יש! מצאתי!" אמרתי לעצמי. היא הסתכלה עליי במבט מוזר והמשיכה "אני עושה בייביסיטר!" אמרה בעליזו, מזמזמת לעצמה שירים "יפהלך"" חייכתי אליה, אספתי את תיקי והלכתי לבית הספר. "ביי הגננת" אמרתי לרוני כשסגרתי מאחורי את הדלת "חה-חה מצחיקה" צעקה לי כשכבר הדלת נטרקה.

בדרך לבית הספר עברתי שוב במחששה, רק שכמות הבנים שם השתנתה לבנים ובנות. הן נעצו בי מבט, מסתכלות עליי מהראש ועד כפות הרגליים במבט מזלזל. אני לא על עקבים ובטח שלא בג'ינס קרעים או שורטים בבית הספר. בקושי מחוצה לו. חייכתי לעצמי ואני משערת שניראיתי כמו אידיוטית, אבל הצחיקה אותי המחשבה שפעם זה היה מזיז לי. סובבתי את ראשי, מסתכלת על שובל, ה"מקובלת" הראשית של השכבה. חייכתי אליה ושמתי לב לילד החדש שאת שמו אני עוד לא יודעת, עומד לידה עם בקבוק בירה בידווהוא קורץ אליי. גלגלתי את עיניי, חזרתי לדרכי והחיוך עוד על הפנים שלי.

שיעור רביעי כבר במערכת, עוד שעה ואני בבית. לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מהמסיבה שאמורה להתקיים היום אצל גל, הילד שכסף לא חסר לו. הוא עושה מסיבות מידי פעם וכל אחת זו הפקה שלמה. זו המסיבה הראשונה שלו אחרי תחילת השנה, כבר חודש שהוא לא עשה כלום. יש שם אלכוהול בשפע, מה שלא תרצו יהיה שם. בגלל שהוא רוצה מוניטין פופולרי יותר, כולם מומנים. ניתן למצוא שם כמויות של אנשים שיכורים ומסטולים מסמים וסיגריות. שעה אחרונה, שעה חמישית. שיעור לשון – שיעור לישון. כבר אין לי ראש למבחנים האלה, הכל חוזר על עצמו מכיתה ט', אותו החומר.
השיעור עבר מהר, הנחתי את ראשי על ידיי ובהיתי בקיר, ככה העברתי את כל השעה. הצלצול נשמע ברחבי בית הספר וכל הכיתה קמה ואספה את הציוד. הרמתי את כיסאי והתקדמתי לכיוון הדלת אך מישהו עצר אותי כשתפס במפרק כף ידי. "את באה היום למסיבה של גל?" שאל אותי האדם שתפס אותי, את פניו עוד לא ראיתי. הסתובבתי באיטיות והופתעתי לגלות שם את הילד החדש, מחזיק בידי כאילו אנחנו מכירים וזה דבר שמקובל לעשות. "כ..ן" אמרתי בגמגום קל והוא חייך אליי "יופי, עכשיו יש לי סיבה לבוא" אמר ועז את ידי. הוא עבר אותי בלי להסתכל לאחור, מזמזם לעצמו שיר שלא זיהיתי. הייתי בשוק למשך חצי שנייה ואז התעצבנתי שלא שאלתי את שמו.

השעה שמונה, עוד שעה המסיבה מתחילה. אני כבר מקולחת, השיער מסורק (עד כמה שאפשר עם התלתלים). אני עם מגבת סביב ראשי וסביב גופי, עומדת לפני הארון ולא יודעת מה ללבוש. "נו אלינור! פשוט תבחרי משהו!" צעקה לי אביגייל ששוכבת על מיטתי כבר מיואשת. "אני לא יודעת מה ללבוש" השבתי בקול מתבכיין. היא נאנחה ואמרה "תני לי". היא ניגשה לארון, מזיזה כמה קולבים, זורקת כמה בגדים מקופלים ופתאום היא הוציאה שמלה שחורה מהארון שלא לבשתי מימיי. היה לה מחשוף עמוק בגב אבל כיסתה את כל בית החזה, קצרה ברגליים, עד חצי ירך, וסופה מתנופנף ומסתובב. "היא מושלמת" אמרתי כשיצאתי מחדר המקלחת לבושה, עם השיער פזור ומפוזר ואודם אדום חלש על שפתיי. "את מהממת" חייכה אליי רוני שנכנסה באותו הרגע. חיבקתי אותה "תזכרי, יש מפתח מתחת לעציץ ליד הדלת" הזכירה לי ואביגייל ואני יצאנו.
את הדרך למסיבה אביגייל ואני עשינו ברכב שלה, היא כבר הוציאה רישיון נהיגה. אני עדיין לומדת. שמענו שירים, צחקנו אחת עם השנייה, אבל הייתי מוטרדת ממה שהילד אמר. הוא לא מכיר אותי בכלל, למה שיאמר משפט כזה.

נכנסנו לבפנים, המוזיקה רועשת, הרגשתי את הבסים בגופי. אנשים קופצים בכל פינה לפי קצב המוזיקה, חלק מתנשקים בצד. כולם נהנים. אביגייל משכה אותי לאיזור ששותי האלכוהול לא היו בו והתחלנו לרקוד. קפצתי המון, מעיפה את שיערי מצד לצד וצוחקת בקול גדול. אביגייל שתתה כוס אחת של בירה, אבל זה לא משפיע עליה, כבר ראיתי אותה כשהייתה שיכורה. אני לא שתיתי, למרות שאהבתי את הטעם. לא רציתי לקחת סיכונים, העדפתי להשאר פיקחת. כשהייתה מוזיקה רגועה יותר, אביגייל אמרה לי שהיא צריכה לשירותים ושאני אחכה כאן. עמדתי חסרת תזוזה במשך דקה עד שנמשכתי בחוזקה והודקתי בכוח לקיר. מולי עמד ילד שריח האלכוהול נודף לו מהפה. זה היה יובל, אני רואה אותו כל יום במחששה. "תראו תראו, אלינור שיג בשמלה" אמר לי וניסיתי להתחמק מידיו שתפסו את גופי. הוא התקרב אל פניי והסטתי אותן, לא מראה שום רצון קרבה אליו. "די" אמרתי לו חלושות, מבינה שזה לא כוחות. "די" חזרתי שוב, הפעם חזק יותר כשידו התחילה לטפס מביטני מעלה "די!" צעקתי ובעטתי לו באיזור די רגיש. "אווו" הוא צעק והאחז בבטנו. הוא הרים את ראשו אליי, מבטו זועם ומאיים ונראה כי נחמד הוא לא יהיה. הוא קם במהירות, מתקרב אליי שוב, ידו מורמת מתכוננת לסטירה "זונה!" הוא צעק ועמד לסטור לי, אבל לפתע, שנייה לפני שידו הייתה על פניי, היא נעצרה. עיניי העצומות נפתחו לאיטן "אני חושב שהיא אמרה לך די" אמר הילד שעצר את יובל. הסתכלתי עליו וראיתי את פניו, הילד החדש "עוף מפה" יובל אמר לו, ידו עדיין מוחזקת. הוא תפס את ידי בידו הפנוייה, מושך אותי אליו. תוך רגע הוא נפל על הרצפה, מובס מהאגרוף שקיבל לפניו. הסתכלתי על הילד שעמד לצידי "מה? הוא לא עזב אותך" הרים את כתפיו כאילו לא עילף כרגע ילד. הסתכלתי עליי, השמלה כול מקומטת, על ידי יש שטפי דם והוא עבר עם אצבעו על פניי, הייתה לי שם שריטה. קיבלתי אותה כשניסה ללטף אותי ורציתי להתחמק. התכווצתי תחת מגעו מכאב. "בואי" הוא אמר "לאן?" שאלתי, "אני לוקח אותך הביתה" הכריז. הלכתי לאביגייל שכמובן הייתה בלחץ מטורף כי נעלמתי מהמקום שאמרה לי להשאר בו, היא הסתכלה עליי ועל הילד שלצידי "אני אסביר לך יותר מאוחר" אמרתי לה וחיבקתי אות לשלום. הוא תפס את ידי והוביל אותי לאופנוע שהיה מחוץ לבית "אין מצב בעולם שאני עולה על מכונת ההרג הזאת" אמרתי בקול גבוה והוא צחק "אל תדאגי, אני לא אתן לך ליפול" אמר לי והושיט לי קסדה. הוא התיישב על המושב וסימן לי לעלות "איפה הקסדה שלך? שאלתי אותו "יש לי רק אחת, ואת חובשת אותה" חייך. "קח אותה" אמרתי לו, מגישה את הקסדה. הבעת פניו השתנתה מאושר לדאגה, "לא, את יותר חשובה" קבע ושם לי את הקסדה בעצמו. התיישבתי מאחוריו, משקשקת מרוב פחד. הוא ליפף את ידיי סביבו "תחזיקי חזק ואל תעזבי" אמר "אל תדאג אני לא אעיז" מלמלתי לעצמי והרגשתי אותו מגחך, כנראה שמע. הוא התחיל לנסוע והידקתי את אחיזתי סביבו, מפחדת לעוף. "אלינור, הגענו" אמר "את יכולה לשחרר. אבל את יכולה להמשיך לחבק אותי אם את רוצה" צחק ואני ירדתי מהאופנוע, רוצה לנשק את האדמה. "איך אתה יודע את השם שלי?" שאלתי כשהבנתי איך פנה אליי. "שאלתי ילדים" אמר בפשטות, ואני לא ידעתי שיודעים את השם שלי. "ואיך זה שאני לא יודעת את השם שלך?" שאלתי "זה כי אף פעם לא שאלת" חייך "רן ברגר" משיך והושיט את ידו. לחצתי את ידו והוא משך אותי לחיבוק "ככה מכירים בן אדם" אמר כשפניי מחוצות בין ידיו. "רן… הפנים שלי…" אמרתי "אוי נכון! סליחה" קפץ "זה בסדר" צחקתי, הוא נשמע דואג. הרמתי את השטיח הכניסה, בתוך הנעל של רוני ליד הדלת, בערך בכל מקום אפשרי חיפשתי. "מה את מחפשת?" שאל אחרי שהתייאשתי "מפתח לדלת" אמרתי. "זה?" שאל, מחזיק בידו מפתח, "כן!" קפצתי "איפה מצאת?" שאלתי "פה מתחת לעציץ" אמר וגירד בראשו עם חיוך "הו, נכון. תודה" אמרתי לו ופתחתי את הדלת. נכנסתי פנימה, מסתכלת עליו "אתה רוצה אולי להכנס?" שאלתי בהיסוס "גם אם לא היית מציעה הייתי נכנס, צריך לחטא לך את השריטה." אמר ומשך אותי לכיוון דלת האמבטיה. הוא העמיד אותי ליד הכיור, מחפש בארון התרופות אלכוהול חיטוי וצמר גפן. "מצאתי את האלכוהול, אבל איפה יש צמר גפן?" שאל מחזיק את המחטא בידו "בחדר שלי" אמרתי בקול חלש. לעזאזל! החדר שלי מבולגן כל כך כהרגלו! "אז נו, לחדר שלך" אמר ודחף אותי במעלה המדרגות "אבל רן החדר שלי הכי מלוכלך ומבולגן בעולם!" התבכיינתי "לא משנה כמה החדר שלך נוראי, שלי יותר" אמר וצחקנו. פתחתי את דלת חדרי, בגדים על הכסא ועל הרצפה, חומר לימודי שרוע על השולחן, כרית ושמיכה זרוקים על המיטה והארון לפחות סגור. "נו מה את מדברת החדר שלך בסדר גמור" אמר והסתכל סביב. הבאתי לו את הצמר גפן כשהוא יושב על מיטתי. התיישבתי לידו, והוא טבל את הצמר גפן באלכוהול "זה הולך לשרוף טיפה" אמר והניח את הצמר גפן על שריטתי. השמעתי זעקה קטנה והוא הוריד במהירות את הצמר גפן "את בסדר? זה כאב מידי? להפסיק?" שאל כאשר בוחן את עיניי "אני בסדר, אני נבהלת מכל דבר" הרגעתי אותו ונתתי לו להמשיך. "זהו" אמר "את בסדר" המשיך. "תגדיר בסדר" אמרתי בציניות, תכונה בלתי ניפרדת ממני "אני מצטער על מה שקרה, הוא שתה יותר מידי, לא שלט בעצמו. הרבה זמן הוא מסתכל עלייך" אמר לי ולא הייתי בטוחה אם הוא מגן עליו. "מסתכל עליי? מי יסתכל עליי? לא ידעתי שבכלל יודעים איך קוראים לי" אמרתי ונשכבתי לאחור. "אז שתדעי שהשם שלך ידוע אצל כולם ואת בהחלט ברשימות של בנים." אמר "אני? מעניינת מישהו?" אמרתי והתחלתי לצחוק "למה שלא תענייני מישהו?" שאל אותי בהבעה רצינית. התיישבתי חזרה ועניתי לו "בשיא הכנות, אין לי את הגוף המושלם, אופי נסבל ופנים על הפנים. אני לא פותחת רגליים ואני לוקחת הכל לאט. אז למה לעזאזל אני אעניין מישהו?" אמרתי לו בפרצוף כנה כל כך שכאב לי לשמוע את מה שאמרתי, יודעת שזה נכון. "אז קודם כל, את יפה מאוד, הגוף שלך כמו שצריך וזה מושלם והפנים שלך יפות כמו יהלום" אמר לי ולא ידעתי מה לענות, שתקתי יחד עם לחיי המאדימות ממבוכה. "ואת מעניינת אותי" אמר וחייך אליי. "תודה" אמרתי לבסוף, קמה עם הפיג'מה בידי ומתקדמת לכיוון השירותים. "אני כבר חוזרת" אמרתי ויצאתי מחדרי לחדר האמבטיה. הסתכלתי על עצמי במראה, האיפור שלי מרוח מהדמעות, השיער נפוח ושטפי הדם על ידי. בדרכי חזרה אל החדר התאפקתי שלא לבכות, מה שלא עשיתי עד עכשיו, אבל כשנכנסתי וראיתי את המיטה, התחלתי לפרוץ בבכי. "אל תבכי אלי, אני כאן בשבילך" אמר לי רן כשתפס אותי בידיו וחיבק אותי "אני אגן עלייך" אמר "הוא יכל לאנוס אותי" זעקתי "יכולתי לגמור את הלילה על מיזרון באיזה חדר נטוש, בוכה ובודדה." בכיתי וצעקתי. "אני כאן עכשיו, והכל יהיה בסדר." לחש לי וליטף את ראשי. "תיכנסי מתחת לשמיכה" אמר לי "לא, אנ אלווה אותך לדלת קודם" אמרתי לו, ניגשת לנעלי הבית שלי "לא" אמר לי ועצר אותי בגופו בדרכי אל הדלת "אני לא הולך עד שאת לא נירדמת" אמר לי. גיחכתי לעצמי. "רן, זה ממש נחמד חמוד וקצת קיטשי, אבל רק הכרת אותי" אמרתי לו "ואת כמעט נאנסת" אמר לי "אני נשאר עד שתירדמי, ואז אלך" קבע והתיישב בכסא שליד שולחני. "למה אתה עושה את זה, אתה לא יודע בכלל מי אני" אמרתי לו "אני אשמח לגלות" השיב בחיוך "עכשיו לכי לישון" אמר.
"לילה טוב רן" לחשתי מתחת לשמיכתי "לילה טוב אלי" אמר לי "אלי, נשמע נחמד" אמרתי לו. "לילה טוב, רני". ונירדמתי.
התעוררתי בבוקר למחרת, מסתכלת על הכסא והוא ריק, החלון פתוח.