מי ידע – פרק 4

אני יודעת מה אביגיל אמרה, לשכוח ממנו, ובכל זאת, לא מצאתי איך. הסברתי לה הכל כמה דקות אחרי השיחה עם רן, והיא בכתה וייללה והאשימה את עצמה "לא הייתי צריכה ללכת ולעזוב אותך, כל מה שקרה באשמתי!" צעקה שוב ושוב, ואני רק ליטפתי את שיערה הקצר ולחשתי לה כתגובה שוב ושוב, "די די אבי, הסבירות שזה היה קורה גבוהה מאוד אם היית הולכת או לא". היא הפנימה זאת לאחר כמה ימים, אך עדיין יכולתי לראות איך היא מתכווצת כאשר היא מסתכלת על הסימנים הכחולים שיש לי על היד.
בתור אחת שיכלה להפוך לקורבן אונס אך ניצלה בזמן, לא הרגשתי בטראומה. להפך, עצם זה שניצלתי חיזק אותי, נתן לי תחושת ביטחון עם האנשים שאני סבובה בהם. זה ברור שהביטחון שלי אצל אנשים וגברים במיוחד ירד פלאים וחשדנותי עלתה כפליים, אך אני לא נותנת לעצמי לשפוט בגלל זה. אבל מה שקרה עם רן, הנסיגה שלו לאחור, השינוי שחל בו תוך פחות מחצי יממה. לא ידעתי אם עשיתי משהו רע, אם שינה את דעתו לגביי ואינני מעניינת אותו יותר. אני לא אוותר בלי קרב, כבר שבוע וחצי שאני חושבת עליו. שבוע וחצי, אתם בטח חושבים שזה כלום זמן וזה סתם הידלקות, קראש קטן. הקטע הוא, שאני לא יודעת איך אני מרגישה כלפיו. הוא עניין אותי, המסתוריות שבו משכה אותי. רציתי לגלות איזה בן אדם הוא. טוב, גיליתי מי הוא בערך כאשר סילק אותי מדרכו, אך כפי שאמרתי, זה בטיפול.

השעון המעורר צילצל, התחרטתי שבחרתי את הצליל הזה, הרגשתי כי אוזניי מתפוררות לאיטן והמוח שלי מתפרק תא אחר תא. כשהצלחתי לקום מהמיטה הנוחה והחמימה הצלצול כבר פסק מעצמו. "לעזאזל" לחשתי לעצמי, קורה כל פעם. לא ראיתי צורך בלחזור למיטה, הייתי נחושה בלאלץ את רן להסביר לי את ההתנהגות שלו. ניגשתי לארון בוחרת את הבגדים הרגילים, טייץ שחור וחולצת בית ספר. לבשתי את חולצת בית הספר האפורה אך לרוע מזלי כל הטייצים בכביסה. "רוני!" צעקתי, חיכיתי לתגובה "רוני!" צעקתי שנית, הפעם ראשי מחוץ לדלת חדרי. "מה משוגעת מה??" היא אמרה כשהיא רצה לחדרי בדילוגים במעלה המדרגות. רוני הייתה כבר לבושה, שיערה מסודר ומברשת שיניים בידה. היא תמיד מתוקתקת, לא ירשה את זה ממני. "יש לך טייצים במקרה?" שאלתי, היא הסתכלה עליי מלמעלה ועד לכפות רגליי וצחקה "עם הגובה שלך? מה יתאים עלייך? מה שעליי ארוך יהיה עלייך כברמודה." אמרה ברצינות ולא יכולתי שלא להסכים איתה, אמנם היא קטנה ממני בכמה שנים, אך גובה גדול מהמוצע. אבל עדיין לא כמו שלי. מייואשת מהחיפושים אחר טייץ, החלטתי ללבוש ג'ינס. זה היה ג'ינס כחול בהיר, די צמוד, ואם היה משהו שלא אהבתי בו, זה שהוא מבליט הכל. "וואו אחותי את נראית טוב" רוני אמרה לי וטפחה על ישבני "רוני!" אמרתי לה, מסלקת אותה בחזרה לחדר האמבטיה. לאחר שקלעתי את שיערי לצמה, נעלתי את נעליי וצחצחתי את שיניי, לקחתי את תיקי ויצאתי לבית הספר. כל הדרך חשבתי מה אומר לו, לרן. האם יש צורך שאתנצל? לא! מה פתאום, 'הוא זה שהתנהג מוזר' שכנעתי את עצמי. הגעתי לשעריי בית הספר, זוכה למבטים סוקרים. לא הרבה זכו לראות אותי בבגד כל כך צמוד, ואלו שכן לא התרגלו. לא רגילה לתשומת הלב הזאת, לקחתי את רגליי ורצתי לכיתה. "רן!" קראתי לו, אך אז הרמקולים הרעישו וצלצול בית הספר נישמע. הוא אפילו לא הסתכל לאחור, עשה את עצמו לא שומע.

השעתיים עברו כמו חילזון שמתחרה מול שבלול מי יגיע אחרון. לבסוף, הצלצול נשמע שנית וכולם ברחו החוצה. ארזתי את פציי ורצתי החוצה, מקווה להספיק לתפוס את רן.
"רן!" קראתי בפעם השנייה היום, רק שעכשיו הוא הועיל בטובו להסתובב, וארשת פניו נהפכה למאוכזבת כשהבין שזאת אני. נרתעת טיפה מהבעת פניו, חייכתי חלושות, מנסה להתחיל שיחה "היי" אמרתי "הי" החזיר, לא מגלה עניין בשיחה זו. הוא הפנה את מבטו אליי לאחר כמה שניות, סוקר אותי עם עיניו. "מתאים לך ככה" אמר לי, על שפתיו היה חיוך רך. "איך ככה?" שאלתי והסתכלתי על עצמי. "צבעוני, צמוד" אמר לי, צחקקתי לעצמי והסמקתי "תעשה לי טובה רואים לי את כל הצלוליט" אמרתי. יש לי קטע נורא, שכשמחמיאים לי אני חייבת לקטול את זה בירידה על עצמי. 'אלינור יש לך עיניים יפות' – 'איפה, מה פתאום, זה צבע של קקי דהוי עם ירוקת מסביב'. האמת היא שאני אוהבת את העיניים שלי, חומות ירוקות. אבל לקבל מחמאה זה לא בא בחשבון. "אלי, את יודעת שאת יפה נכון?" שאל אותי "אלי?" שאלתי אותו, לא מתייחסת למה ששאל. "תראי, אני מצטער על אתמול, הרגשתי שהכל קרה מהר. עילפתי חבר טוב, מסיבה מצודקת ביותר, הסעתי מישהי הביתה, אמרתי לה שהיא מעניינת אותי. אני באמת לא יודע אם הייתי שיכור, התנהגתי כמו מטומטם אתמול, אני לא בקטע של זוגיות עכשיו. אני חושב שניסיתי לדחות אותך שלא תרגישי כלפיי משהו." עמדתי והקשבתי לו, לכל מילה ומילה. מבינה איך הוא פירש את המצב אחרת. "אז ככה, אני חושבת שאתה נותן לעצמך קצת יותר מידי קרדיט" אמרתי לו והוא הרים גבה וחייך אליי "איך בדיוק?" שאל, מתקרב בצעד אחד. הסתכלתי על רגליו ולאט הרמתי את ראשי אל עיניו "אמנם דיברת יפה, וטיפלת בי טוב. אבל מי אמר שאני לא רוצה אותך כידיד? מי קבע שאני רוצה עוד?" שאלתי אותו משלבת את ידיי. "טוב… פה את צודקת… אני מניח שעפתי על עצמי יותר מידי" אמר וצחקנו. "ידידים?" שאלתי והושטתי יד, "ידידים." השיב ולחץ את ידי.
***
"ידידים." אמרתי לה, לוחץ את ידה. היה בה משהו מיוחד, אלינור שיג. העיניים שלה שבהו בשלי ונבלעתי לתוכן. או שפתיה המלאות ש- לעזאזל אני חייב להפסיק לחשוב ככה. התאהבות בידידה זה באמת לא מה שאני צריך עכשיו. יצרתי לעצמי כאן מוניטין, לא הייתי מתגאה בו, בכל זאת, אני מכיר אנשים שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. אני לא צריך שנערה אחת תשנה הכל. שתכריח אותי להפסיק לשתות, ללכת איתה לסרטים רומנטיים במקום לצאת עם חברים. למכור את האופנוע כי זה "מכונת הרג".
טוב לי ככה, רווק פנוי. הולך למועדון ורוקד עם בנות שאלוהים לא פסח על הגוף שלהן, ולהישאר עם מצפון נקי. אבל על מי אני עובד, תוך שניות אני יכול להתאהב בבחורה כמו אלינור. אפילו לאחר איך שדיברתי אליה אתמול, היא חזרה, לא מוותרת בקלות. ואני שמח שהיא פנתה אליי, כי לא הייתי פונה אליה. יכול להיות שאם עידן לא היה עומד לידי אתמול ורואה מה קורה, השפה שלי אליה הייתי עדינה יותר, אך שוב, יש לי כאן מוניטין, ולא יכולתי לתת לשום דבר להרוס אותו. אני לא עוסק בפשע או בסמים, אמא שלי מתה ממנת יתר ומשם למדתי את הלקח שלי. היא הייתה קצת משוגעת, אמא שלי. הסמים שינו אותה, הפכו אותה לנזקקת פרנואידית. כאשר היה נגמר לה החומר והספק לא היה מוכן למכור לה בגלל חובותיה, הייתה יושבת ימים שלמים בבית, על אותו הכיסא וממלמלת לעצמה. מידי פעם קמה לשירותים, לשתות ולאכול. אך לעולם לא פנתה אליי או לאחותי נירה. אבא שלי באותה התקופה לא היה בתמונה. אני ונירה נולדנו לתוך הורים ללא נישואים, ולכן שהחליטו להיפרד, לא היה צורך במסמכים רבים,, רק החלטה מי יגדל אותנו. כמובן שבזמן הזה אמא הייתה נקייה מכל חומר שהוא, אך חצי שנה לאחר הפרידה, היא התמוטטה.
היום אני גר עם אבא שלי, הדמות לחיקוי שלי. הוא הגיע יום אחד לביקור, לאחר שנתיים שלא ראה אוותנו. הייתי בן שמונה, בכיתי כשראיתי אותו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי. אבא לקח אותנו אליו, משאיר את אמא לבדה כי כבר לא היה ניתן להציל אותה. חודש וחצי לאחר מכן, בעל הבית הודיע שהיא נפטרה. להלוויה באו לא הרבה אנשים, רובם מכרים מהעבר, וגם הם היו ספורים. אני הולך מידי פעם לקבר שלה ומניח אבן, מדבר אליה, לאמא שהייתה לפני שפגשה את אדון הסם.

הסתכלתי על אלינור שמתרחקת לאיטה, רצה לכיוון אביגיל, החברה הכי טובה שלה. היא הסתובבה לאחור לרגע ונופפה אליי, על שפתיה נמרח חיוך ביישן. החזרתי נפנוף והסתובבתי לאחור, מוצא את דרכי לשיעור הבא.
***
"אלינור שיג, אני רוצה להבין טוב טוב את מה שהלך עכשיו. האם את דיברת עם האויב?" אמרה לי אביגיל בטון מאיים, יושבת לידי קרוב, אולי קרוב מידי. "השלמנו זה מה שקרה, ידידים ולא יותר" אמרתי לה, נוקשת על שולחן המורה עליו ישבנו. "הא זה הכל? שום אהבה אסורה שאני צריכה להטיף לך עליה?" אמרה לי במבט מופתע, זוהי אחת הסיבות שלא יכולתי בלי אבי, ידעתי שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. "אין צורך אבי, עכשיו, ספרי לי על ירדן" אמרתי לה, הם תכף חוגגים חודש, והם הכי מתוקים בעולם.

בעוד שאבי מדברת ומדברת,ראיתי את רן חולף מאחור. הוא הרים את ידי לאות שלום, ואני חייכתי חזרה, חוזרת לסיפורה שלאבי. "הבנת למה הוא כזה מושלם?" אמרה וראשה נפל על כר הדשא הרך. ההפסקה הגיעה הרבה יותר מהקודמת, אני חושבת שזה בגלל הדיבורים של אביגיל על ירדן שלא פסקו לרגע. ואם זה ככה כשהם מאושרים, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כשיתחילו הריבים.

"אני בבית!" צעקתי, מחכה לתגובה "ליני!" צעק קול מוכר "אמא?" שאלתי חזרה, מופתעת שהיא כאן בשעות המוקדמות של הצהריים. "זהו שמי" אמרה "לא זה בעצם דליה שיג אבל לא משנה" אמרה וצחקה מדבריה "מה את עושה כאן?" שאלתי "אני מתכוונת, בשעה הזו?" שאלתי שנית ככשמעתי את נוסח שאלתי. "רציתי לראות מה שלום הבנות שלי" אמרה וכל מה שיכולתי לחשוב היה 'כן בטח'. היא צריכה משהו, דבר שהיא לא יכולה לבצע לבדה. "ליני?" שאלה בקול מתוק של ילדה קטנה "כן אמא?" שאלתי חסרת סבלנות.
"אולי תלכי לדואר ותשלימי קניות בשביל אמא?" שאלה בקול הכי תמים שלה "מה יש בדואר?" שאלתי, בודקת אם שווה ללכת. "סתם הטבות מהעבודה בשביל אבא שלך ולי. ידעתי. צפיתי את זה מגיע. "מצטערת, קיבלנו הרבה שיעורים היום בהבעה" אמרתי ממציאה תירוץ. "אם כך, בסדר. אל תעזרי לאמא שלך" אמרה, אך לא נכנעתי להצגות שעשתה. "מצטערת אמא בפעם אחרת" אמרתי והיא גלגלה את עינייה.

עליתי לחדר, סוגרת את דלתי אחריי, ונשכבתי על מיטתי, מיואשת מהיום הזה שעבר עליי. לפתע הרגשתי רטט בכיס, שלפתי את הטלפון וראיתי ס.מ.ס מרן: "מה קורה, ידידה? ;)" היה כתוב שם, אני לא יודעת למה היה חשוב לכתוב 'ידידה' אבל אני מניחה שכל זה חדש לו ואני היחידה שלא הפכה להיות הסטוץ שנעלמה. "יכול להיות יותר טוב תודה. מה שלומך ידיד?" הקלדתי ושלחתי חזרה מחזירה באותו המטבע. "אני משועמם" שלח אחרי כמה שניות ספורות "תראה טלוויזיה" שלחתי לו "אין מה לראות "השיב במהרה "תספור כבשים" שלחתי שנית "לא עובד אף פעם" השיב במהירות גם בפעם ההיא. "תחשוב עליי ;)" התלוצצתי ושלחתי. הפעם הוא ענה אחרי יותר זמן, כבר חושב, אבל אין לי שום דבר חדש בך שאני יכול לחשוב עליו." שלח חזרה, לא השבתי לו. לא ידעתי מה. הצורה בה החמיא לי, אם זו בכלל הייתה מחמאה, קצת נוגדת את התגית 'ידיד\ה' שנתנו אחת לשנייה.
'זה הולך להיות מעניין' חשבתי לעצמי, בטוחה שעם ילד כמו רן אף פעם לא יהיה לי משעמם.