מכתב אהבה

העט האדום עומד מעל הדף, ממתין. מחכה למילים המרגשות, האמיתיות, הסוחפות, שייצאו ממנו וייכתבו.
המילים הראשונות כבר מנצנצות באדום בוהק. ״את ואני זה כמו פרח בלי גבעול״. דבילי. העט מסמן קו והדף מתקמט, נזרק לפח כאילו מעולם לא היה שם.
דף חדש כבר מולך, העט רוכן מעליו. ״אני אוהבת אותך.״ לא, זה קצת ישיר מדי..
עוד פתק, ועוד עט שרוכן מעל, ועוד פיסת נייר שממלאת את הפח.
את מקמטת את פיסת הנייר האחרונה שנותרה לך. מה הטעם? את חושבת וסוגרת את העט. מה הטעם לכתוב מכתב אהבה אם הוא גם ככה לא אוהב אותי? זה לא קצת עצוב?
דמעות זולגות מפניך אל פיסת הנייר המקומטת על השולחן שלך. את פותחת אותה ומכתימה את הדף בדמעות.
״אהבה כואבת״ את רושמת באותיות נוצצות, הפעם עם עט אחר בצבע תכלת. לא עוד אדום. הדמעות נוחתות על הדף כמו טיפת גשם, מותירות סימנים לכאב אמיתי.
את מיישרת את הדף, מחייכת קלות ויוצאת מהחדר.