מלאך ושטן- פרק 14-

פרק 14-
מנקודת המבט של אלינור-
חודש. חודש שהוא פשוט לא קיים בבית ספר.
אני שמחה, ברור. סוף סוף אני יכולה להתרכז בשיעורים בלי עלוקה שתנסה לעקוץ אותי כל רגע.
הוא כזה מפגר, באמת. עד שהמורים מחשיבים אותו כתלמיד רגיל, אחרי שבאתי אליו ועזרתי לו, הוא פשוט מחליט להיעלם? למה הוא לא יכול להיות ילד טוב ולשבת בכיתה ופשוט ללמוד?
"אלינור, אפשר אותך שנייה?" נורית שאלה אותי בסוף השיעור, כשאני ואופיר עמדנו לצאת החוצה.
"בטח" אמרתי ונשארתי איתה בכיתה.
"בתקופה האחרונה איתי לא נמצא בכיתה, וממה שאני רואה בשיעורים.. הייתם בקשר. את יודעת למה הוא הפסיק לבוא?" היא שאלה. בקשר? איזה קשר?
"אני והוא לא בקשר" אמרתי בחיוך. "את יכולה לשאול את קובי, או מאיה, או.."
"אני פשוט מתלבטת אם להתקשר אל ההורים שלו. פעם אחרונה שהוא הפסיק להגיע לתקופה הוא ביקש ממני במפורש לא להתקשר, ושהוא יסביר את עצמו. אבל אני כבר לא יכולה .. איך אתם אומרים.. להבליג על זה" היא אמרה בחיוך וצחקה. חייכתי בלית ברירה.
"אני מצטערת אבל אני לא הבן אדם לפנות אליו בקשר לאיתי" אמרתי.
"אוקיי, תודה אלינור" היא אמרה. הנהנתי ויצאתי מהכיתה. מה זה השטות הזאת של לא להתקשר להורים? המשפחה שלו הייתה נראית בסדר.. למה שהוא ירצה שהיא לא תתקשר אליהם?

"מה נורית רצתה ממך?" אופיר שאלה אותי כשיצאתי לחצר.
"מה? כלום" אמרתי. היא גלגלה עיניים.
"היא רצתה לדעת איפה איתי, אמרתי לה שאין לי מושג" עניתי.
"למה שיהיה לך מושג?" היא שאלה.
"כי לנורית יש מוח מעניין" גיחכתי.
"אוקיי" היא מלמלה בחיוך. קלטתי שדנה מסתכלת עליי מוזר.
"מה?" שאלתי בשקט.
"כלום" היא אמרה והסתכלה הצידה. למה משהו פה מוזר?

מנקודת המבט של איתי-
נכנסתי אל הבית של בז'רנו, הבית המוחבא כמובן. אחרי עוד פעולה מוצלחת.
"פלח" הוא אמר בחיוך כשנכנסתי למשרד שלו.
"אהלן" מלמלתי והתיישבתי מולו. השומרים שלו יצאו מהחדר.
"עשית את מה שביקשתי?" הוא שאל ונשען קדימה.
"מה נראה לך" מלמלתי ושתיתי מהבירה שהוא הניח מולי.
"יופי. יופי." הוא אמר בחיוך.
"גיא לא חייב לך יותר שום דבר, אני הלכתי מפה" מלמלתי ונעמדתי.
"רגע" הוא אמר. הסתכלתי עליו. לא אכפת לי מה הבן זונה הזה יגיד, אני לא עושה עוד משהו בשבילו. אני באתי לפה כדי לשחרר את גיא, לא כדי להכניס אותי לבעיות.
"אתה לא יכול לעזוב ככה.."
"עובדה" עצרתי אותו. הייתי עצבני כל כך, אם לא היו שומרים מחוץ לחדר הוא היה מת.
"איתי" הוא אמר ונעמד. הסתכלתי עליו.
"אבא שלי, יוסי בז'רנו, אם שמעת על השם.."
"שמעתי" עצרתי אותו. איך אפשר שלא לשמוע על המאפיונר הראשי במדינת ישראל.
"יופי. כשהייתי קטן, קצת פחות מהגיל שלך, שאלתי אותו למה הוא עושה את זה לעצמו. אז מה אם יש כסף, אז מה אם יש בחורות.. אתה חי בפחד, כל רגע מטען יכול להתפוצץ מתחתיך ובום!" הוא אמר וצחק. איזה בן אדם חולה באמא שלי.
"אתה יודע מה הוא ענה לי?" הוא שאל. שתקתי. הוא חייך.
"אני יודע מה אני עושה" הוא אמר. נשמתי מהר, התחלתי להילחץ.
"הנוסטלגיה מדליקה אותי, מה זה קשור אליי?" מלמלתי.
"אתה מזכיר לי אותו" הוא אמר והתיישב על השולחן. הסתכלתי עליו.
"יש משהו בחיים שלך שאתה יודע שאתה טוב בו?" הוא שאל. שתקתי.
"לימודים, קשר יציב.. משהו שגורם לבן אדם להצליח בחיים" הוא אמר.
"לא? אוקיי" הוא ענה במקומי.
"בזה אתה טוב " הוא אמר והצביע על הכתבה שמוסגרה על הקיר שמאחוריו. כתבה שרשום בה על הרצח הראשון של אבא שלו. הסתכלתי עליו, תפסתי בחולצה שלו והצמדתי אותו לקיר.
"אני לא רוצח" אמרתי בעצבנות וחנקתי אותו עם המרפק. הוא צחק. רק התעצבנתי יותר ויותר..
"אבל אתה יכול להיות. ואחד טוב." הוא אמר והזיז אותי ממנו.
"תלך. אבל תחשוב על זה בזמן הפנוי שלך. נראה לי שחוץ מסקס אין לך משהו שאתה עושה במהלך היום, אז כדאי לך לחשוב על זה" הוא אמר.
"אתה יודע איפה למצוא אותי!" הוא צעק כשטרקתי את הדלת. אני שונא את החיים שלי.