מלאך ושטן- פרק 16-

פרק 16-
מנקודת המבט של אלינור-
יצאתי מהבית ונסעתי לכיוון הבית של אופיר. בסוף השבוע יש ליותם יום הולדת תשע עשרה, ואני עוד לא החלטתי מה לעשות לו שיהיה מיוחד רק לשנינו. מסעדה זה נדוש וקיטשי מדי, אפילו בשבילי.. ים.. חדר במלון? אוקיי, עכשיו אני מרגישה זנותית לגמרי.
הפלאפון שלי צלצל. נועם.
"היי" אמרתי בחיוך כשעניתי. נועם זה החבר הכי טוב של יותם, הוא ממש מתוק. פעם דנה הייתה ממש בקטע שלו, ואני ויותם אירגנו להם פגישה אבל.. זה לא הלך משהו.
"היי אלי, שמעי, אני צריך שאת תהיי הסיפור כיסוי של המסיבה, ותרחיקי אותו בשבת עד אחת עשרה ככה מהבית" הוא אמר.
"אוקיי" אמרתי. "אני אחשוב על משהו" הוספתי.
"מעולה, ידעתי שאת מלכה" הוא אמר. חייכתי.
"איך בבסיס?" שאלתי אותו.
"מייגע ונטול בנות, תמליצי לחברות שאת מביאה לבוא עם חליפת הגנה מקרביים חרמנים" הוא אמר. צחקתי.
"סבבה" אמרתי, וראיתי מרחוק בן אדם מוכר.
"טוב אז נדבר כן?" אמרתי וכיווצתי את הגבות. איתי יצא מאיזה בניין, עם קפוצ'ון שחור שהכובע על ראשו, והלך במהירות.
"כן, ביי" הוא אמר. ניתקתי את השיחה והסתכלתי עליו. מה לעזאזל הוא עושה?
שמעתי צרחה. עצרתי את האוטו באותו רגע, והחניתי בצד. הצרחה הייתה של בחורה מהבניין ההוא. יצאתי מהאוטו והלכתי אחרי איתי. שמעתי רעשים של משטרות, והלב שלי התחיל לפעום בטירוף. הלכתי יותר מהר כשקלטתי שאיבדתי אותו.
"אי.." התחלתי לקרוא בשם שלו, ויד יצאה מאיזה סמטה ומשכה אותי אליה.
איתי הצמיד אותי לקיר וחסם את פי עם ידו, וסימן לי להיות בשקט. הסתכלתי עליו בפחד, הוא נראה שונה. הרבה יותר עבריין מלפני חודשיים. הוא הסתכל אל הרחוב, ומשך אותי אל מאחורי פח. שמעתי צעדים מאחוריי. שתקתי, לא שהייתה לי ברירה כשהיד שלו על פי, ואז הצעדים התרחקו.
"מה את עושה כאן?!" הוא לחש בעצבנות.
"מטיילת להנאתי!" לחשתי בעצבנות. לא מאמינה שאני מסוגלת לכעוס עליו כשבמצב הזה נראה שהוא יכול להרוג אותי.
"מה זה היה?!" שאלתי אותו בפחד. הוא הסתכל עליי.
"שום דבר" הוא מלמל.
"וואלה, אז אפשר לצאת לרחוב" אמרתי בעצבנות והתחלתי ללכת.
"לא" הוא קטע אותי ותפס במותן שלי. הסתכלתי עליו.
"במה הסתבכת איתי?" שאלתי בשקט. הוא נשם מהר, בחיים לא פחדתי ודאגתי ככה.
"בכלום" הוא אמר. לא ייאמן, פשוט לא ייאמן
"זה כל כך לא מצחיק אותי.."
"יופי, אז אל תצחקי" הוא אמר. גלגלתי עיניים והתחלתי ללכת. הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר שמאחורי הפח.
"בבקשה אלינור, תחכי פה חמש דקות" הוא אמר בשקט. הסתכלתי בעיניים שלו, לא יודעת מה להגיד. בחיים לא הייתי בסיטואציה כזאת.
"מה עשית בבניין ההוא?" שאלתי בשקט, יותר ברוגע.
"כלום, באמת שכלום.."
"שמעתי צרחה איתי, אל תשקר לי" אמרתי. "ראיתי אותך יוצא משם לחוץ.. אתה נעלמת חודשיים.. מה קורה כאן?" שאלתי.
"הייתי בבית של מישהי, זה הכל" הוא אמר. "אבל אני תמיד נופל על חרא של טיימינג, ואם אני אצא עכשיו, אני אהיה הבן אדם הראשון שיחשדו שיש לו קשר לזה" הוא אמר.
"היית בבית של מישהי? זה הכל?" שאלתי בשקט. הוא הנהן. נאנחתי והשענתי את הראש על הקיר.
"איפה את אמורה להיות עכשיו?" הוא שאל אחרי כמה דקות.
"בבית של חברה" אמרתי.
"לצרוח כמה שיותם מושלם?" הוא שאל. הסתכלתי עליו, אני בשוק ממנו.
"אני נמצאת בגללך מאחורי פח מסריח בסמטה מלחיצה כשיש בחוץ משטרות וזה הזמן לרדת עליי?" שאלתי בעצבנות. הוא חייך.
"ואתה מחייך, יופי" מלמלתי.
"זה נכון ששאלת את דביר עליי?" הוא שאל בחיוך מתגרה.
"עוד חיוך מציק אחד כזה אני יוצאת החוצה.."
"אוקיי, אוקיי, אני אפסיק" הוא אמר בחיוך. שתקתי, וראיתי אותו מסתכל עליי שוב.
"איך חברים שלך סובלים אותך אלוהים" מלמלתי. הוא צחק בשקט.
"כי אני ספונטני, קליל ובעל חוש הומור" הוא אמר בחיוך.
"איך אתה יכול לצחוק בסיטואציה הזאת?" שאלתי בתדהמה.
"אני יכול לעשות עוד המון דברים בסיטואציה הזאת, אבל את לא זורמת" הוא אמר.
"אני הכי זורמת, זורמת החוצה, לאוטו שלי, זורמת לחיים נורמלים" אמרתי והרחקתי אותו ממני.
-"ארבע, נמצאה גופה, מוכר מארגון פשע, כרגע נראה כמו סכסוך מהעולם התחתון, שליח בא לסיים את העבודה.. רות עבור" שמעתי מבחוץ, ואיתי משך אותי חזרה אל מאחוריי הפח. גופה? גופה?!
'אני אהרוג אותך' אמרתי בלי קול, מתה מפחד. את תהרגי אותו?! כמו שזה נשמע הוא יהרוג אותך!
'זה לא אני' הוא אמר בלי קול והתקרב אל פניי, והצעדים שוב נעלמו.
"אני יוצאת מכאן עכשיו" מלמלתי והתחלתי ללכת.
"אלינ.."
"תתרחק ממני" אמרתי וברחתי משם.