מלאך עם סיגריה בפה – פרק ד': זורמת.

צנחתי על גבי מיטתי בזמן שטמנתי את פניי בין זוג כפות ידיי, נשמתי ושאפתי עמוק, עד כמה שיכולתי לפחות.. נסתי להרגיע את עצביי ולשלוט ביצר הגועש והסורר שבי, שריריי נמתחו בחוזקה ונסתי להסדיר את דופק לבי.. חשתי זעם, כעס ופחד כה רבים..
חשתי כיצד אני נפגעתי ונבגדתי בידי האנשים הקרובים אליי ביותר, המשפחה שלי.
וזו תחושה כה מחניקה, חשתי כיצד הדמעות עומדות להיפלט ולנזול מבעד לעיניי, כיצד חזי שורף והחור השחור שבו רק הולך וגדל.. חשתי כיצד אני צווחת כמשוגעת אשר סובלת עד עמקי נשמתה המעונה, הצווחה הכה איומה והמחרידה הזו מהדהדת בכל איבריי וגורמת לי לפלוט אנקת ייאוש..
הם כה כעסו עליי, כה פגעו בי וירדו לפסים אישיים.. בגלל מה? בגלל שחבורת נערים דפוקים החליטו שבא להם להשתעשע איתי? בגלל שהאימא המשוגעת הזו החלה להפיץ ולהעצים מגדר הרגיל את המאורע שקרה וכבר לא יכולתי לשתוק עוד? בגלל שבאיזשהו מקום, בעמקי לבי.. הנער, עומר – חשוב לי?
לפתע עיניי נקרעו לרווחה וקפצתי ממיטתי, הוא אמר שהוא ייקח אותי למועדון אחרי המעשה האמיץ שבחרתי להושיט לו יד.. רק בשביל לא להיראות פחדנית וילדה טובה ותמימה מידי, רק בשביל במעט לשמח אותו ולגרום לו להתבונן בי באור אחר..
אך באיזה בדיוק? נשפתי על גבי הפוני הארוך אשר מסתיר את כל פניי כמעט, הלוואי שהייתי יודעת.
אך הוא כלל לא אמר לי אם זה היום ואם כן מתי? אני מניחה מסביבות שבע בערב.. או שזה מוקדם מידי?
גלגלתי את עיני בזעף, ברור שהדבר מוקדם מידי.
הצצתי מבט חטוף בשעון הדגיטלי, הוא הורה שהשעה 16:05, יש לי עוד כה המון זמן לבלות ולהתמכר לחוסר וודאות של הבלתי נודע הקרב ובא.. וגם, מאיפה לו בדיוק המספר שלי? או היכן שוכן ביתי?
צנחתי על הכיסא בייאוש, הוא אדם כה מתסכל לפעמים.
או שאני המסתכלת התמימה והוא רק מנסה במעט לשעשע אותי, המחשבה הזו דוקרת את לבי, מכווצת אותו, אני מתכווצת בהשפלת ראש חסרת כל ורוצה להרחיק זאת עד כמה שאפשר.. הוא באמת הציע לי לצאת אתו, אך גם כמה? כידידים, כסתם נער ונערה בלי שום קשר.. כזוג?
דמי התלהט והסומק כבש את פניי בעוז, לבי הלם בפראות וצמרמורת דגדגה כל פיסת עור בגופי, מגלפת אותי, פורטת על גבי מיתרי הנשימה ונכנסת כה עמוק לכל מקום שקיים.. ראשי במעט קדח בחוזקה ובטני התהפכה מספר פעמים וזה גרם לי חשק קטן להקיא, ידיי הזיעו במעט שוב מרוב הלחץ והמתח הרבים, רק המחשבה על כך… מעוררת בי תחושות שכאלו, אז כיצד אגיב אם זה אכן יהיה נכון?
אני משתתקת ומחליטה לשכוח מכך, עדיף שלא אדע.
אני רוצה להיראות טוב למענו, אני רוצה להיראות הכי יפה שיש על מנת שיתבונן בי במבט הלא ידוע שאני כה להוטה וכבר לא יכולה לחכות שיביט.. אני כה מחכה שהוא יחייך אליי ויחבק אותי, אוחז בידי וצועד יחדיו עמי..
אוי אלוהים אדירים.. הלוואי, בבקשה..
אך מה אלבש?!. פתחתי את הארון בכוח רב וכמעט הפלתי אותו למראה הפתעתי, אני בהחלט מאוד נרגשת, מתרגשת, נלהבת וטעונה באלפי מתחים!
רפרפתי על גבי בגדיי וחשתי מיואשת, מאז ומעולם המראה שלי נדמה כדבר חסר משמעות וכלל לא חשוב, אך כרגע.. זה נדמה כדבר העיקרי בכל היקום. שחקתי בקצוות שיערי והחלטתי להיות אמיצה וללכת על שמלה קצרצרה מאשר מכנסי ג'ינס וחולצות סמרטוטים ישנות ומקומטות למדי, שלפתי את כל שמלותיי מהארון והנחתי על גבי מיטתי הגדולה למדי. מדהים שעומר והחברים הללו שלו הרימו אותה בכלל, לפתע אני מתכווצת ופולטת גיחוך.. מדוע המחשבה הזו כה..
אני אתקשר ליסמין, כן, היא תדע מה לומר.
לאחר מספר רגעים שנדמים כנצח היא עונה. "הלו?" היא שואלת.
"יסמין..?" שאלתי בהיסוס, היא נשמעת עייפה, לכל הרוחות, שעת צהריים.. היא ישנה החזירונת הקטנה!
"היי אלי!" היא קוראת באושר ומתעוררת בין רגע. "מה שלומך?" שואלת בעניין רב.
"במעט הסתמכתי בזמן האחרון.." מלמלתי יודעת שזה המיטב שאוכל להפיק למענה. "אך בכל מקרה יש לי היום סוג של פגישה עם בחור אחד ואיני יודעת איזו שמלה ללבוש.." מלמלתי.
"את. יוצאת. עם. בחור." היא הגתה כל מילה בתורה כנדהמת, אנו חולקות רגע של שתיקה ואז היא קורעת לי את עור התוף וצווחת. "זה נהדר!!! סוף כל סוף!!"
"כן, בהחלט.." מלמלתי. "הוא די קשוח ואני רוצה להיות נועזת.." מלמלתי.
"אינך מפחדת?" קולה היה עמוק ומהוסס לרגע במיוחד.
"איני מפחדת.." לחשתי, הרי רק אני והוא נכון? בלי כל השאר.. אני סומכת עליו, אני מניחה לפחות. "אך הוא בהחלט לא האביר על הסוס הלבן, הוא אינו תמים ומתוק כמו שתמיד את ומיה פינטזתן בשבילי". הסברתי במהירות על מנת להרגיעה.
"את חושבת שהוא לרמה שלך?" היא שאלה וחשתי את הקור שבקולה, זה גרם לקרביי ללהוט ולדמי לנזול מפניי.
לא, בכלל לא. "כן, הוא גאון מבפנים". שקרתי ונסתי להישמע הכי כנה שאפשר, מה כבר יכולתי לעשות? לספר לה את האמת, שהוא מעשן, שהוא שותה, שהוא מסובך, שהוא מסתובב עם חבורת דפוקים..? דעתה תיטרף והיא תצא מבעד שפיותה מגדר הרגיל, הוריי יידעו מכך, והכול ייהרס, רק בגלל הפה הגדול שלה שקשה עד מאוד לרכוש בו מעט אמון.
"בסדר, איני רוצה להתערב לך, אלו חייך שלך". היא אמרה ברוך כנראה שומעת ומבינה את המבוכה שבקולי. "תלבשי שחור או אדום". היא מתריסה בי בנוקשות.
יש לי שמלה אדומה קצרה בעלת שרוולים ארוכים, וגם יש לי שמלה שחורה קצרצרה עם ריץ'-רץ' מקדימה והיא חשפת שרוולים.. באמת שאיני יודעת במה לבחור.
ושתיהן נראות לי פשוט יותר מידי.. יותר מידי.. מפתות.
"חשבתי על השמלה הלבנה שלי.." מלמלתי ורפרפתי מבעד לריסיי לכיוון שמלה אשר הגיעה עד גובה הברכיים, גבה היה במעט חשוף אך היא הייתה אטומה לגמרי מקדימה, בהחלט דבר פשוט וצנוע הרבה יותר, וזה הכי טוב.. בשבילי.
היא פרצה בפרץ צחוק מעצבן מרוב שהוא מדבק. "את מתכוונת לשמלה הישנה הזו? אוי, אלינור, סתומי שלי.. לא!"
"אבל זה נראה לי יותר.." התחלתי לומר אך היא קטעה אותי בזעם ובחריפות כה רבים.
"מצטערת, ממש לא אכפת לי". היא פלטה בזלזול. "ואני הייתי הולכת על השחורה, פשוט בטחי בי".
אחרי כל מה שעברנו.. היא באמת חושבת שעדיין אינני בוטחת בה? אך זוהי הפגישה שלי, עד עכשיו לא הקשבתי ללבי אלא פעלתי בלהט הרגע וזה כה הרס המון.. אני חושבת שהגיע הזמן שאלך על פי דעתי ולא בעקבות אחרים. "אני בוטחת בך יסמין.." מלמלתי.
"קראת את הברכה?" היא שינתה את נושא השיחה.
בלעתי את רוקי ונפלתי על המיטה. "עדיין לא.." לחשתי, מה אוכל לומר לה? שאיני מסוגלת לקרוא זאת?
גרוני צרב וחשתי את אכזבתה. "למה..?"
"כי איני רוצה לבכות," גמגמתי. "מצטערת". פלטתי כדרך אגב יודעת בתוך תוכי שאיני מצטערת כלל.
"אך כה השקענו בה.." היא מלמלה באכזבה. "אני חייבת ללכת, בהצלחה.. ביי אלי". ונתקה במהירות.
נהדר. היא כועסת עליי.
הזמן עבר כמו נצח, כה באטיות, מחוגי השעון שלא יכולתי במעט לשחרר את מבטי הנעוץ בהם בזמן שהם בזים ולועגים לי, מותחים בתחושה מורטת כל קצה עצבים, נשמתי עמוק ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. השעה 19:03, הגיע הזמן שאתכונן.

***
הייתי לבושה בשמלתי הלבנה, נעלתי זוג נעלי סירה שטוחות בצבע אפור רך, הברשתי את שערי במברשת שוב ושוב וכלל לא התקמצנתי מצדק קרמי הגוף והבושם הממכר והריחני במיוחד בניחוח יסמין, חייכתי לעצמי בזמן שמרחתי את הליפסטיק על גבי טווי שפתיי המלאות במעט.. אני.. אני נראית.. טוב.
הוא ישמח, הוא יתבונן בי במבט שאני כה מקווה שהוא יביט, הוא יחמיא לי בזמן שהוא אוחז בידי ו..
טוק.טוק.טוק.
שלוש נקישות רועמות נקשו על גבי דלת ביתנו בחוזקה, בטני התהפכה וחשתי כיצד אני מתפוגגת ונרמסת, לבי צבט בחוזקה וחשתי סחרורת מטלטלת, עיניי קפאו והפחד קישח את פניי, נחרט על גבי טווי גופי וגרם לי לרעד מטריף דעת בזמן שירדתי מדרגה, מדרגה..
מה יקרה שם? מה נעשה? על מה נדבר? אנו נריב או נתנשק? לפתע הדם נזל מפניי וחשתי כיצד אני מגחכת רק מעצם המחשבה הכה מזמינה ונחשקת הזו..
לין פתחה את הדלת, היא נראתה די המומה אך במהירות הכניסה אותו, הוריי התקדמו לכיוון הכניסה לבית ואני רק רציתי שהאדמה תקבור אותי.. אך כבר נקברתי והוטחתי בחוזקה ממראהו האלוהי והכובש, הוא נראה.. חגיגי.
ג'ינס חדש לצד חולצת פשתן לבנה וג'קט עור איכותי, עניבה פתוחה הייתה כרוכה סביב צווארו ושיערו עדיין במעט טפטף אחרי המקלחת כנראה.
הוא אחז פרחים בידו. "שלום לכם, הבאתי לך פרחים". הוא הגיש לאמי צרור פרחים בצבע לבן ואדום, היא חטפה אותם כדרך אגב והניחה על השולחן, אבי חיבק אותה מאחור בזרועו האחת ובשנייה לחץ את ידו.
"ערב טוב לך.."
"עומר". חייך אליו. "נעים להכיר".
"אתה הסבל?" לפתע שאלה לין וקפצה במקומה מרוב התרגשות.
"כן, אני אכן הסבל". הוא קרץ לה, היא האדימה.. גלגלתי את עיניי, ההשפעה של הנער הקשוח והמתוק הזה על נערות מכל הגילאים. אך אמי, אמי לא התבוננה בו כך.. היא הביטה בו כצרה, כמקק שחייבים למחוץ ולגרש בדחיפות, עיניי נפערו לרווחה ממראה הנבהל, השונא והנגעל ורק רציתי להיחלץ לעזרתו.
"מה אתה עושה כאן?! אלינור, הוא הבחור?!" היא לפתע צווחה עליי והתנתקה מאבי.
השפלתי את פניי ושחקתי באצבעותיי. "אימא, אבא, זהו עומר.. כן, הוא הבחור מהיום בצהריים". עניתי לאמי ואז הרמתי את ראשי והתקדמתי אליו בביטחון, אל תראי חולשה אלינור! התרסתי בעצמי בתקיפות.
הוא חייך אליי חיוך מודה. "אני מבטיח שלא אסכן אותה," הוא ירה את חיוכו הממיס לכיוון אמי הלחוצה והדואגת במיוחד. "וכיצד אוכל לבטוח בך?" שאלה בהיתחקמות.
גלגלתי את עיניי וסימנתי לעומר לצאת אך הוא עדיין נראה נינוח במיוחד ומלמל. "אינך הספקת להכיר אותי טוב, אני מניח שפשוט תצטרכי לבטוח בבת שלך.."
"להתראות, אני מבטיחה לא לחזור מאוחר," חייכתי למשפחתי חיוך מרגיע אך ידעתי שהמאמצים לשווא, והפעם לא בגלל העצב שבפניי אלא בגלל הלחץ הרב שבהיכרות המוזרה הזו.
"תיהנו". חייכה אלינו לין ויצאנו.

התיישבתי לצדו בזמן שהוא הדליק את החימום במכונית, חשתי מתח כה עז שניצת בין שנינו, כחשמל טעון וסוער, מורט כל קצה עצבים.. לא היה דבר בבטני חוץ מבחילה אימתנית, קרביי להטו ושריריי נמתחו בפעם אחת קורעת ומענה.. בבום אחד גדול כמכה מתחת לחגורה, עצמתי את עיניי על מנת להתעלם מהמתח האדיר, הלחץ והעצבים שחשתי בתוך תוכי, חשתי כיצד דמי לוהט בווירידיי ומתפרע בפרעות, לבי האיץ את מהירותו עד חוסר שליטה והייתי בטוחה ששומעים את דופקי למרחקים, חשתי כיצד כל שערה סומרת בגופי בעוז וצמרמורת משתיקה הכתה בי שוב ושוב..
היה שקט כה קר ומחליא, גרוני נחנק וכל מערכת, תא ושריר נרמסו והתפוגגו עד עפר בגופי.. אך למרות הכול, חשתי כה טוב כאן לצדו.. מלאת צפיות ותקוות.
הוא לחץ על דוושת הגז מתעלם מהחגורה והחל לנסוע. "זה היה מעניין.." הוא מלמל בגיחוך.
"מעניין?" שאלתי בתימהון. "מה?" כיווצתי את גבותיי.
"המפגש הזה, ברור שאחותך מתוקה ואמא שלך שונאת אותי ואביך.. טוב נו, איני בטוח שיש לו דעה". הוא גלגל את עיניו והתבונן בי במהירות ואז חזר להביט בכביש בחשכת הלילה האפלה.
"אבי מכבד את הרצונות שלי והוא לא שופט מהר.." הסברתי ביובש.
"לא צפיתי גם לקבלת פנים חמה, יצאתי עם המון בנות שכבר קשה לספור, אך אף פעם לא הבאתי לאמם או להן פרחים.." הוא פלט בלחש ולא התבונן בי.
המחשבה הזה כה גרמה לי לרטוט ולפרפר במקומי, חשתי כיצד אני מתחממת ונשרפת כאש, כיצד אלפי צביטות מכרסמות כל פיסת עור בגופי, דוקרות, דוקרות לי את הלב וטורפות אותי.. הכאב הזה כה מענג, ממכר ורצוי.. אני הראשונה שהוא כך נוהג אתה. "למה? למה דווקא אתי?" שאלתי .
"כי את שונה מכל הבנות שיצאתי אתן, את באה ממשפחה אחרת ומבית טוב.. את ילדה חכמה וטובה, שונה מכל הבנות האלו שיצאתי אתן אז לא רציתי ליצור המון דרמות, לכן לבשתי את הלבוש הזה וקניתי פרחים.. אבל זה כלל לא הצליח לי, שיהיה, למי אכפת". הוא פלט זאת וזה המשפט הכי ארוך שהספקתי לשמוע ממנו.
"אני שמחה שעשית זאת.." מלמלתי. "כיצד ידעת היכן הבית שלי?" שאלתי לרגע.
הוא התבונן בי במבט 'מה-לא-ברור-קשת-הבנה' ואז התפרץ בצחוק ממכר וילדותי, חינני חסר כל טיפת דאגות. "אני הגעתי לכאן לפנייך עם כל החפצים שלך!" הוא מלמל תוך כידי שפתיים קרועות מרוב צחוק ואנדרלין.
השפלתי את פניי והצלחתי איכשהו להבליע חיוך, אוי, נכון.. "אני כה טיפשה.." מלמלתי.
"את כה עצובה". הוא לפתע אמר ואז במהירות בלם את פיו כאילו והוא מצטער על כך שאמר זאת.
השתתקתי, הוא כאילו ורואה דרכי.. וזה כה מנחם אך גם מטריד ומלחיץ בו זמנית, כי איני רוצה שמישהו יידע עד כמה רגשותיי עמוקים ואפלים, נואשים וזועקים למעט הבחנה אמתית.. לא לרק הבטה מהירה במראה, אלא באופי.. "גם אתה.." לחשתי.
הוא השתתק. "בואי לא נהיה כבדים". הוא פלט בזמן שנשך את שפתו התחתונה.
נשכתי את שלי.. כה מפתה.
הייתה שתיקה מתישה ואז הגענו למועדון.. אני באמת רוצה להיות כאן?
הוא יצא מהדלת, גלגלתי את עיניי, מה צפיתי שהוא יפתח לי את הדלת? אז יצאתי בכוחות עצמי ודי הודיתי לו על כך, הוא מלמל. "תשארי קרובה אליי עכשיו.."
כמובן שנעניתי לכך ברצון, הקירות היו שקופים בחלקית וראיתי המון אנשים מבוגרים שתויים במיוחד, בנות חושפניות, אנשים מקיאים, מתנשקים, מעשנים, הולכים מכות ו.. (תאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת מה עוד היה מסביב)
דמי נזל מפניי והשתתקתי במקומי, לא, אני לא רוצה. אני מפחדת. איני יכולה. "עומר, לא.." לחשתי.
"למה?" הוא זקף את גבתו. "זה המקום של אבי, את תוכלי להיכנס בלי בעיות.." הוא מלמל.
"שאלת אותו?!"
"לא, אבל.."
נשמתי עמוק וחשתי כיצד הפחד טורף אותי ומטריף כל טיפת דעת, קרביי להטו ודמי קפא. "עומר, בבקשה.. אני..אני.. אני לא יכולה להיות כאן".
הוא גלגל את עיניו ופלט בנוקשות. "אז למה הסכמת?"
"כי לא חשבתי מספיק, אבל אפשר למצוא בילוי אחר.." חייכתי אליו.
"למשל?"
"אפשר ללכת לפארק.." הצעתי בלחש. "הוא לא רחוק מכאן כל כך.."
"תגידי באיזה סרט את חיה?!" הוא התריס בי בחוזקה.
התכווצתי והוא נשם עמוק והיה נדמה לי שהוא סופר עד עשר. "שיהיה, גם ככה הבטחתי להורים שלך שאני אשמור עלייך.."
הוא הכווה לי לכיוון המכונית אך במהירות חברים שלו הופיעו משום מקום וזעקו. "היי זוג יונים! יאללה בואו מה השתפנתם?!"
עומר התבונן בהם וחייך חצי חיוך. "בדיוק באנו להיכנס".
מה?!
"אז קדימה," אמרה זהובת השיער בעלת העיניים הירוקות, עם השמלה השחורה והחזה הפתוח.. לעזאזל, למה לא הקשבתי ליסמין? כולן היו לבושות בשמלות שחורות ונעלי עקב רצחניות, איפור די כבד ומחליק שורף שער.
חשתי כה לא שייכת, כה לא חלק מהן, כאילו ובאתי מיקום אחר.
"מה קרה?" שאל עומר.
"לא אמרנו ש.." התחלתי לומר אך הוא מהר קטע אותי.
"שאנחנו נרגשים ללכת לכאן? בוודאי!" הוא קטע אותי וסימן לי לשתוק, ואז פשוט מצאתי את עצמי נגררת אחריו, אחריהם, רק כי רציתי להיות אתו..
אני בספק אם יכניסו אותנו..
"היא צעירה מידי". צעק השומר שבכניסה.
"זה בסדר היא אתי, אנו עולים לקומה שלמעלה.." מלמל עומר.
"אני מזהיר אותך כהן, אני אבדוק! כי זה מאוד לא מוצא חן בעיניי.." הזהיר אותו השומר והרשה לי להיכנס.

"פשוט שתי זאת כבר!" אמר לי שון, סבל מספר.. שתיים? שלוש? מי יודע?! הצלחתי לקלוט מספר שמות, לעוד סבל קוראים אופק ולאחיות הזהובות קוראים מאי,שני ואופיר.. לשיכור כלל לא חשוב לי איך קוראים.
התבוננתי במשקה, וחשתי כיצד בטני מתהפכת עדיין אסור לי לשתות.. הוריי לא יסכימו לי.. הם כה יכעסו עליי.. ויותר מכך, אני מוכנה לזה?! פחד כה רב הכה בי שוב ושוב, צמרמורת עזה ומשתרת הצליפה על גבי עמוד שדרתי בצריבות, כל כולי נשרפתי והתפוררתי עד עפר.. חשתי כיצד קרביי לוהטים ודמי נוזל אט – אט מפניי.. לא, לא, לא.. איני שותה.. יש לימודים מחר..
הצצתי מבעד לריסיי בעומר שהתבונן בי ומלמל. "רק שלוק.. זה לא כזה סיפור.."
"אני לא בטוחה.." לחשתי.
"כולנו שתינו כבר בגיל שלך!" קרא אופק.
הלחץ הזה, של כל עשרת העיניים שהתבוננו בי במתח כה רב, קוברים וחובטים בי לפינה החשוכה ביותר של דעתי, חשתי כיצד אני קצרת נשימה ואיני מסוגלת לעמוד במצב הכה מורט ומטריף דעת הזה..
פשוט לקחתי את המשקה הלא מוכר ולגמתי לגימה אחת, גרוני צרב ונשרף, השתעלתי והרחקתי זאת ממני הכי רחוק שאפשר.. ראשי קדח בפראות ודמי התלהט בעורקיי.. זה כה מר, דוחה, מכווץ ומלהיט!
אלוהים אדירים..
זה גם כה יכול למכר..
עומר התבונן בי במבט הדואג והמשכר שלו. "את בסדר?"
"אני מוכנה לנסות עוד.." מלמלתי.
הוא חייך אליי. "אם את רוצה.."
מאי הגישה לי את כל הבקבוק ולגמתי מספר לגימות נוספות לפני שהשתנקתי שוב, גרשתי זאת ממני וחשתי כיצד כל כולי לוהטת ונכווית.
לחיי סמקו וגרוני נחנק, החור נסתם לרגע וחשתי במעט מעורפלת.. אך לא נתתי לחולשה לנצח אותי.
"בואו אמת או חובה!" קראה שני.
"מה אני הומו?" התריס בה שון.
"כן, אתה..כן" גיחכה אופיר וחטפה לו את הכובע בזמן שנשקה לשפתיו, הם זוג?!
"אני ההומו הפרטי שלך.." מלמל ונשק לה בלהט, זה היה במעט דוחה.. לכו מצאו לכם חדר! אך מי אני שיתערב?
שלפנו בקבוק חצי מלא. "קיצר עם נהיה צמאים נשתה". צחקק עומר וסובב את הבקבוק, יצא שאופק שואל את אופיר.. אך הוא לא שאל אותה וכבר הם התנשקו.
מה לעזאזל?!
מאי קראה את ההבעה המתוחה שבפניי ולחשה לי. "זהו אינו באמת אמת או חובה, אין לנו רעיונות יצירתיים אז אנו פשוט משחקים כך.."
"אבל אם אני לא רוצה להתנשק?" פלטתי בלחץ.
היא גיחכה. "גם לא אם עומר?"
השתתקתי. "לא.."
היא כיווצה את גבותיה. "לא שיש לך ברירה חמודה"
הבקבוק הסתובב שוב ויצא שון ושני.. הם התנשקו.
עברו כבר מספר תורות ומבינהן מאי ושני התנשקנו גם! אוי אלוהם אדירים, הם באמת דפוקים בראש..
למזלי לא עומר ולא אני יצאנו, עד שלפתע כולם התבוננו בי, עיניי נפערו לרווחה, אני והשיכור שלפני יומיים.
"מי הוא בכלל?" שאלתי במתח.
"ליעם". פלטה שני.
"את מוכנה? חכתי לזה.." הוא מלמל.
"רגע, את רוצה?" נחלץ עומר לעזרתי.
הייתי שתויה יותר מידי, ראשי כאב, כולם צעקו בלהט 'נשיקה! נשיקה! נשיקה!', והדבר היחידי שעבר לי בראש, לעזאזל, סך הכול נשיקה סתמית, מה כבר יכול להיות?! קדימה קדימה.. בוא נגשים לך את החלום..
אחזתי בפניו, מתעלמת מריח והבל פיו ונשקתי בלהט לשפתיו.
הוא קירב אותי אליו וזה נמשך מספר דקות, פשוט התפרענו אחד על השני.. בלי הפסקה..
"טוב זה מספיק.." מלמלה אופיר.
התנתקנו לבסוף וצנחתי על הכורסאות.. אוי, זה כה מלא אנדרלין ומסעיר..
"את טיפשה". פלט עומר. "להתראות חבר'ה".
הוא גרר בידי והוציא אותי במהירות מהכניסה האחורית. "מה אתה עושה?!" שאלתי בבלבול.
"כך אני יחזיר אותך הביתה? אנו לעולם לא ניפגש שוב!" הוא צווח עליי. "הביטי בך!"
"אתה מי שלא יכול לעמוד בפני החברים שלו, מי שאמר לי 'שתי, קדימה..', סליחה באמת שאתה כזה ילד דפוק ופחדן!" צווחתי עליו גם, האלכוהול בהשפעה וזה כה נפלא.
"את לא באמת מתכוונת.."
"אוי, אני כל כך מתכוונת.. לעזאזל אתך עומר, אתה אשם בהכול!!" תקפתי בלי הפסקה.
"סליחה באמת שאת גם לא שתית אף פעם, זה כמו לקחת תינוק לגן! "
"אז אני תינוקות אבל לפחות יש לי עמוד שדרה ושכל, מה אתה בדיוק עשית בחיים שלך? סבל מחליף? כן, זהו הכישרון היחידי שלך!" ירדתי עליו.
הוא השתתק לרגע ואז התחיל לנסוע.

השעה הייתה מאוחרת, הוא ליווה אותי עד למיטתי על מנת לשמור על השקט, אפילו לילה טוב לא אמר לי והלך משם.