מלודיות – פרק 1

"גותית!" נאש, לבוש במדי נבחרת הלאקרוס, ירק לעברי. גלגלתי את עיניי והמשכתי ללכת. רק עוד זבל אנושי שמתהלך במסדרונות תיכון רידג'ווד, באפלו.
"זוזי, פריקית." שרלוט קיינר, לבושה בחצאית קצרצרה וחולצה שרשום עליה "קנדיז", השם של קבוצת המעודדות, דחפה אותי מדרכה על הלוקרים. חשקתי את שיניי, והתעלמתי. יש לי רק לשרוד פה שנה וחצי, ואז אני עפה מהמקום המסריח הזה.
הצלצול נשמע ותוך שניות אחדות כולם כבר נכנסו לכיתותיהם. הייתי בפתח כיתת הטריגונומטריה, כשקולו של המנהל נשמע במערכת הכריזה.
"רובי מיד, הגיעי בבקשה למשרדו של המנהל במידית."
נאנחתי. עוד לא התחיל היום, מה כבר יכולתי לעשות?
"מה לעזאזל עשיתי הפעם?" נכנסתי לחדרו הלבן- באופן- מחליא של המנהל.
"רובי, שבי." הוא אמר בקול רציני מהרגיל. בדרך כלל הוא מדבר אליי בצורה ידידותית, כי אני מבלה במשרדו את רוב שעות היום.
"לאור תעודת סוף המחצית שלך והציון שלך בהתנהגות, אין לי ברירה, אלא לסלק אותך מבית הספר."
"מה?!" לא, לא, לא. הוא לא יכול לסלק אותי, ההורים שלי יהרגו אותי!
"אני מצטער, אבל כל התיכוניסטים בבאפלו לומדים בתיכון, ואין לנו מספיק תקציב בשביל להשאיר את כולם," הוא הסביר.
"אלא אם, תרוויחי נקודות זכות על פעילות מחוץ ללימודים."
"אנגלית, בבקשה?"
"אלא אם תצטרפי לאחד המועדונים בבית הספר."
"מה זאת אומרת? למה אני היחידה שרוצים לסלק?"
"את לא. יש עוד כמה ילדים, אבל להם נודיע רק בצהריים. רציתי להודיע לך קודם, ובאופן אישי."
שנינו שתקנו.
"לאיזה מועדונים אפשר להצטרף?" שאלתי לבסוף.
"את רצינית?" הוא הופתע.
"יש לי ברירה?"
"לא כל כך."
שוב שתיקה.
"יש את הקנדיז, אם את מעוניינת להצטרף למעודדות-"
"לא!" "יש את מועדוני הספורט- ריצה למרחק, קפיצה לגובה, התאבקות-"
"ממש לא!"
"יש את מועדון הדרמה, אבל הוא פתוח רק לילדי מגמות תיאטרון ואומנות, יש את מועדון האו"ם, אבל הוא מלא. יש את מועדון האלקטרוניקה, מועדון אסיה הקטנה, מועדון הביולוגיה, מועדון השחמט, נבחרת הוויכוחים."
"לא, אף אחד מהם!" "ויש את מועדון המקהלה."
"מועדון המקהלה? מה זה?"
"המועדון הכי שומם בבית הספר. אין בו אף אחד."
"עכשיו יש. אני רוצה להירשם."
"את רצינית?"
"כמו התקף לב."
"את שרה בכלל?" "לא. אבל זה נשמע כמו מקום שקט שאפשר לישון בו."
הוא הרים גבה. "טוב."
"ביי!" אמרתי לו ויצאתי אל המסדרון הריק מתלמידים. כעבור כמה שניות נשמע הצלצול לשעה השניה, והמסדרון המה תלמידים. "היי, מוזרה!" מישהו קרא לי בלעג.
"מה, את חירשת? אולי כל הפירסינג חוסם לך את האוזניים?" הוא אמר, ונשמעו צחקוקים בכל המסדרון. הבנתי שהוא מנסה להשפיל אותי מול כל התלמידים במסדרון, והסתובבתי כדי לענות לו. אבל נקטעתי על ידי מים קפואים כקרח, שמת'יו, גם הוא מנבחרת הפוטבול, שפך עליי. קימצתי את אגרופי והרמתי אותו, במטרה להנחיתו על פרצופו הזחוח של מת'יו. אך שניה לפני שידי נגעה בפניו, יד חיוורת ומוצקה עצרה אותה.
"עזבי, זה לא יעזור, הוא תמיד יישאר דפוק." הנערה החיוורת לחשה, למרות שכל המסדרון שמע אותה. היא משכה אותי לעבר שירותי הבנות, סגרה מאחורינו את הדלת, תלשה כמה חתיכות נייר מגליל נייר הטואלט והחלה לייבש את בגדיי.
"מה לעזאזל? מי את?!" שאלתי את הנערה החיוורת שעכשיו הבחנתי שהייתה לבושה בחולצת בטן של פינק פלויד שחשפה את שרירי הבטן המרשימים שלה. השיער הקצר והחום שלה טיפה הזכיר לי את השיער שלי, רק שאני צבעתי את השיער שלי לחום כהה והצבע המקורי שלי הוא בלונדיני.
"דני. דני ג'ונס." "ולמה את עוזרת לי?" "כי לאח האידיוט שלי אין גבולות." היא אמרה בפשטות.
"מת'יו אח שלך?" "אח תאום, למעשה. יש לי עוד שלושה אחים חוץ ממנו."
המשכנו לייבש אותי ולא דיברנו.
"אני אוהבת את הצבעים בשיער שלך. מותר בכלל לבוא לבית הספר כשחצי מהשיער צבוע בכחול?" היא שברה את השתיקה.
"לא." אמרתי, ושתינו צחקקנו.
"אני מתחילה לחבב אותך, רובי מיד." היא אמרה.
"איך את מכירה את השם שלי?"
"נו, בחייך. אח שלי זה מת'יו ג'ונס, הספורטאי המהולל, החבר של שרלוט קיינר, שאת אחד האנשים הכי שנואים עליה בכל היקום," היא אמרה. "ואני מכבדת אותך בגלל זה."
שוב צחקקנו. לפתע דלת השירותים נפתחה ונכנס דרכה נער לבוש במעיל נבחרת הפוטבול. שיערו היה מסודר ומרוח במעט ג'ל, ומראהו היה נקי ומצוחצח, בניגוד לשאר חברי הנבחרת.
"היי, אתה לא יודע לקרוא או משהו? זה שירותי בנות!" אמרתי לו, מדגישה את ה"בנות".
"זה בסדר, מייסון הומו." דני הגנה עליו.
"צעקתי על מת'יו, הוא התעצבן וכמעט נתן לי אגרוף בפרצוף, אבל אחד המורים הגיע וריתק אותו לשבוע." מייסון אמר, גורר תגובה של צחוק מכולנו. תוך כדי הצחוק, הייתה לי הזדמנות להביט במראה. הצטערתי על כך.
"פאק! אני נראית מזעזע!" הצללית השחורה הייתה מרוחה על פניי במקום על עיניי.
"למה לא אמרת לי שהכל הצללית שלי נמרחה?" פניתי אל דני.
"אני נראית לך כמו ילדה שמבינה באיפור? בלי מייסון, הייתי מגיעה בפיג'מה לבית הספר." היא השיבה. היא צודקת. דני לא נראית כמו ילדה שמבינה באיפור. היא הייתה לבושה במכנסיים גדולות ומגושמות ובגדייה היו תלויים עליה בצורה רפויה ומוזנחת, ועל ראשה היה מונח כובע, הפוך.
"למה את מורחת צללית בכל מקרה?" היא שאלה.
"זה נותן לי מראה אפלולי, וזה מפחיד אנשים. אני אוהבת את זה." עניתי.
"בואי, אני אתקן לך את זה." אמר מייסון, לוקח מטלית רטובה ומתקן את הצללית שנמרחה על פניי. כשהוא סיים, הוא זרק את המטלית לפח והסתובב לכיוון הדלת, וכך גם דני.
"היי," עצרתי אותם. "הייתם רוצים להצטרף איתי למועדון המקהלה?"