מלודיות – פרק 13

קמתי בבוקר יום ראשון לצלילי השעון המעורר. צחצחתי את שיניי וירדתי לסלון עם תוכנית ברורה מה לעשות בשאר היום- לרבוץ שעות מול הטלויזיה. מזגתי לעצמי קורנפלקס לתוך קערה, התיישבתי על הספה וצפיתי ב"איך פגשתי את אמא שלך".
"רובי?" קול קרא מאחוריי והסתובבתי, זאת הייתה אמא שלי.
"החלטתי שהיום אנחנו יוצאים לאכול צהריים." היא אמרה.
"תיהנו."
"התכוונתי איתך."
"אין סיכוי."
"הזמנתי גם חברים שלך."
"מי?"
"הנערה שהסענו לפני כמה ימים- דני, קוראים לה? בכל מקרה, אמא שלה ואני מכירות מחוג בישול, והצעתי לה לבוא איתנו לצהריים."
"אוי, אלוהים. בסדר. מתי?"
"עוד שלוש שעות." היא עלתה במדרגות.
ישבתי מול הטלוויזיה עוד בערך שעתיים וחצי, ואז עליתי והתארגנתי במהירות לקראת הארוחה המטומטמת הזאת.
חוג בישול מטופש, אמא שלי בקושי יודעת לבשל משהו במילא.
"את מוכנה?" אמא שלי דפקה על דלת חדרי.
"כן." פתחתי את הדלת ויצאתי למכונית עם הוריי.
הנסיעה למסעדה הייתה שקטה, ותוך כמה דקות הגענו. יצאתי מהמכונית אחריי ההורים שלי והשתמשתי בכובע של הקפוצ'ון שלי להסתיר את פניי.
"שלום, גברת ג'ונס!" אמא שלי חיבקה מישהי שנראית בגילה בערך, אמא של דני.
הסתכלתי על השולחן. על יד השולחן ישבו מת'יו, דני, עוד ארבעה בנים אחרים, אחים של דני כנראה, ואבא שלה.
"זה בעצם גברת האדסון- ג'ונס," היא אמרה, "את יודעת, אמא חורגת." את החלק הזה היא אמרה יותר בשקט.
התיישבתי לשולחן ליד דני ומול מת'יו.
"זה יהיה מביך." דני לחשה.
"אני יודעת."
"מה תרצו לאכול?" המלצר נעמד ליד שולחננו.
"המבורגר וצ'יפס." דני אמרה.
"תהפוך את זה לשתיים." אמרתי.
"בעצם שלוש." מת'יו אמר, וגם השאר הזמינו.
"לא ידעתי שיש לך חמישה אחים." אמרתי לדני.
"שישה, אחד עבר בית."
""אני מניחה שזה די הגיוני."
"מה הגיוני?"
"שאת כזאת… את יודעת. מין טומבוי כזאת. בלי להעליב."
"לא נעלבתי. טומבוי זה לא משהו רע, זה פשוט קיצור לאני- יותר- טובה- מכולכם." היא גיחכה.
"לא זה לא."
"תוכיחי."
גילגלתי את עיניי. יכולת להרגיש את בטו של מת'יו נעוץ בי.
"למה השיער שלך צבוע?" אחד האחים הקטנים של דני שאל אותי.
"מרקוס!" אבא שלו העיר לו.
"זה בסדר," חייכתי, "מרקוס, השיער שלי צבוע כי אני מגניבה."
"אבל השיער של דני לא צבוע והיא אמרה שהיא מגניבה." מרקוס אמר בקול ילדותי.
"אז כנראה שהיא שיקרה." צחקתי.
"את מטומטמת, ברצינות." היא אמרה ובינתיים המלצר הגיש לנו את המנות שלנו.
"בתאבון לכולם!" האמא החורגת של דני אמרה.
שאר הארוחה עברה די במהירות, ההורים שלנו דיברו ביניהם ודני ואני דיברנו בינינו, כשמבטו של מת'יו היה נעוץ בי במשך כל הארוחה. כמובן, חשבתי לעצמי, הוא הרי האנדרו שלי.
אחרי שסיימנו לאכול חיכיתי להוריי לבד, כי משפחת ג'ונס (זה מרגיש כל כך מוזר לקרוא להם ככה) נכנסה למכוניתה, וההורים שלי חנו רחוק, אז הם הלכו להביא את האוטו.
"היי." מת'יו הופיע מולי פתאום.
"אמ, היי?" למה הוא לא יכל להגיד לי היי קודם, בפני כולם?
הוא התקדם לכיווני, לקח עוד צעד קרוב יותר אליי.
"אז, מי זה הילד שאוסף אותך בשבועיים האחרונים מבית הספר?" הוא ניגש ישר לעניין.
"ידיד."
"הידיד הזה… הוא לא מבית הספר, נכון?"
"נכון."
"מאיזה בית ספר הוא?"
היינו צמודים עכשיו.
"סטונ- סטונבריג'. הוא לומד בסטונבריג'."
הוא נשם נשימה ארוכה ויכולתי להרגיש את האוויר החם על צווארי.
הוא התנתק ממני, "נתראה מחר."
"נתראה מחר."
מה קרה הרגע?