מלודיות – פרק 18

עברו כמה ימים והגיע היום של התחרות. באותו יום לא היינו צריכים להגיע לבית הספר, אלא לחניית בית הספר בחמש בערב, והתחרות התקיימה בשמונה. לינדזי ביקשה שנגע בחמש בטענה ש"עדיף שנראה את הבמה עליה נופיע ונספיק להתאמן." ארזתי את הבגדים לתחרות בקיטבג, איפור (שגנבי מהחדר של אמא שלי) ועד ארבע וחצי כבר הייתי לבושה ומוכנה ליציאה. היום אלכס אמר לי שהוא לא יכול להסיע אותי, אבל זה בסדר, כי אמא שלי הכריחה אותי לתת לה להסיע אותי. ("אם את לא מרשה לי לראות אותך מופיעה, לפחות תני לי להסיע אותך!")
"אמא! אני מוכנה!" צעקתי, ואמא שלי ירדה במדרגות המהירות ויצאה מהבית. יצאתי גם אני, ונכנסתי למכוניתה.
כשהגענו לחניית בית הספר מיהרתי לצאת מהאוטו עם תיקי, ואמא שלי בקושי והספיקה להגיד לי "בהצלחה".
העמסתי את הקיטבג בתא המטען של האוטובוס של ילדי המקהלה, והתיישבתי באחד המושבים הראשונים של האוטובוס. לא הייתי הראשונה באוטובוס, דני ומייסון ישבו מאחורה ודיברו, אבל מאז ששרתי את המאש- אפ ההוא לפני כמה ימים אף אחד מחברי המקהלה חוץ מדניאל, לורן ומקס לא דיברו איתי. הם היחידים שההופעה הקטנה שלי לא זעזעה אותם, והם לא כועסים עליי בגללה.
מת'יו עמד בתוך האוטובוס, ליד הדלת.
"היי." לורן ישבה לידי.
"היי."
"מה קורה?"
"הכל טוב."
"אוקיי."
שתקנו, וחיכינו לבואם של מקס דניאל. אחרי חמש דקות דניאל הגיע וגם רוב חברי המקהלה.
"היי!" מקס אמר ברגע שהוא נכנס בדלת האוטובוס. פתחתי את פי בשביל לענות לו, אבל לא הייתה לי הזדמנות.
מת'יו שם רגל לפני רגליו של מקס, ומקס לא שם לב לכך, רגליו הסתבכו והוא נפל.
"מה יש לך?" צעקתי על מת'יו, שצחק על מקס עם שאר חבריו הספורטאים.
"עופי, צוציקית." הוא התקרב עליי, והרגשתי שוב מאוימת, אבל התגברתי על זה במהרה.
"למי קראת צוציקית?"
"לך."
כולם הסתכלו עלינו. מקס כבר קם מהרצפה.
"כן? אני צוציקית?"
"כן. אולי תלכי לחבר הקטן שלך לבכות על זה."
"אולי תלך לבכות על זה שאתה לא ה"חבר הקטן" הזה."
"חתיכת בת זו-"
"היי!" לינדזי עמדה בינינו, הפרידה בין שנינו. "מה קורה פה?"
"כלום." מת'יו ואני ענינו ביחד.
"כדאי שזה יהיה כלום," היא אמרה, "התחרות היום, ואני לא רוצה קבוצה מסוכסכת."
שנינו שתקנו וישבנו במקומותינו. תקעתי את האוזניות באוזניי והנחתי את ראשי על החלון.
הרגשתי את לורן קמה ממקומה לידי, ומשהו יושב במקומה. לא טרחתי לבדוק מי ישב לידי, עד שהוא שלף את אחת האוזניות מאוזני.
"תודה." קול אמר, והסתובבתי. זה היה מקס.
"זה כלום."
"ברצינות, תודה. זאת הפעם הראשונה שמגנים עליי ככה."
"זה בסדר. אני במילא שונאת את מת'יו. זה הגיע לו. למה הוא מציק לך, בכל מקרה?"
"אולי בגלל שאני ג'ינג'י."
צחקנו, ואמרתי, "לא, ברצינות. למה הוא נטפל אליך כל הזמן? אתה גם בספורטאים."
"אני לא יודע, יכול להיות שזה בגלל שאני די שחיף, וג'ינג'י."
"אולי זה בגלל שאתה אף פעם לא מחזיר. או כועס עליו. אתה צריך להיות יותר אגרסיבי, או שהם ימשיכו להציק לך."
"אני לא רוצה להחזיר."
"למה?"
"ככה."
"טוב."
החלק הקדמי של האוטובוס, אנחנו, היה שקט לעומת החלק האחורי. אבל אהבתי את זה, כי יכולתי לשמוע את הילדים בחלק האחורי (ובעיקר את לולה) מדברים.
אבל זה לא נמשך להרבה זמן, כי אחרי חמש דקות הגענו וירדנו מהאוטובוס.
המקום בו התרחשה התחרות המקומית היה תיאטרון גדול, שלידו היו חדרי הלבשה. על אחת הדלתות ליד האולם היה כתוב "האנדרדוגס" על שלט. (וואו, איזה מקום מפואר.)
נכנסנו לחדר ההלבשה והתחלנו להתארגן להופעה.
את האמת, אין לי מושג במי אנחנו מתחרים היום, אני עצלנית מכדי לברר, ונראה כי אף אחד אחר לא טרח לברר גם.
אספתי את שיערי בקוקו.
"את מתכוונת להסתיר את זה?" שמעתי קול צפצפני שול, והבנתי שזאת לינדזי.
"להסתיר את מה?"
"זה. השיער שלך."
"מה הבעיה עם השיער שלי?"
"אין שום בעיה, הוא פשוט, אמ, חצי ממנו צבוע בכחול."
"נו, ו….?"
"את צריכה להסתיר את זה."
התעצבנתי, "למה, לעזאזל?"
"כי צריך אסתטיות בהופעה. וזה לא אסתטי."
"את לא יכולה להכריח אותי להסתיר את זה. זה נוגד את התיקון הראשון לחוקה, חופש הביטוי."
"רובי-"
"אסור לך לדכא את האינדיבידואליות והיצירתיות שלי. זאת הדרך שזה אני מבטאת את הייחודיות שלי-"
היא קטעה אותי, "בסדר!" והסתובבה.
חייכתי לעצמי חיוך מרוצה.
"עוד חמש דקות עולים לבמה, תתכוננו!" לינדזי צעקה והתכוננתי יותר מהר, ותוך שלוש דקות בר עמדנו כולנו מאחורי הבמה, מוכנים.
"-ומתיכון רידג'ווד, האנדרדוגס!"
הציגו אותנו, עלינו לבמה והתמקמנו בסדר שעליו התאמנו, אני ודניאל מקדימה.
נשמתי נשימה עמוקה, והשיר התחיל.
שרנו בקצב ותיאום מושלם, בדיוק כמו בחדר המקהלה, רק עם אקוסטיקה יותר טובה, ועברה בי צמרמורת בכל פעם שקולי הדהד ברחבי האולם הגדול.
לא הסתכלתי על הקהל, לא הייתי מסוגלת. כשכן הצלחתי, הסתכלתי על התאים למעלה, בהם ישבו השופטים. בין השופטים ראיתי את אחד ממנחי תוכניות הבוקר המקומיות, זוכת תחרות היופי של באפלו, נציג העירייה ומישהו צעיר שלא זיהיתי. הם חייכו, והיה נראה כי הם נהנו מההופעה.
לפני ששמתי לב, השיר הסתיים. ירדנו מהבמה ברגע שמחיאות הכפיים החלו.
"הייתם מעולים!" לינדזי אמרה ברגע שירדנו מהבמה, ונכנסנו שוב לחדר ההלבשה. לא טרחנו אפילו לראות את הופעתם של הקבוצות האחרות. לינדזי יצאה לבקש מהאחראים לכבות את המזגן בחדר.
"הו לא, הו לא, הו לא." לינדזי נכנסה לחדר בפאניקה.
"מה קרה?" אשלי שאלה.
"כרגע הודיעו לי…" היא עצמה את עיניה חזק כמנסה לחשוב, "שכל קבוצה צריכה להופיע בשיר קבוצתי וגם סולו."
"מה?!" דני אמרה, "מה אנחנו נעשה?"
שררה שתיקה, ואחרי כמה רגעים לולה אמרה, "רובי יכולה לשיר את הסולו שלה."
"אני לא-" התחלתי להגיד אבל נקטעתי על ידי לינדזי.
"אבל לא בנינו שום כוריאוגרפיה, ולא-"
לולה קטעה אותה. "היא יכולה פשוט להופיע בישיבה. היא במילא רוקדת נורא."
שרלוט צחקה ולולה אמרה, "בלי להעליב."
"זה בסדר מצדך, רובי?" לינדזי שאלה.
"האמת-"
"אוקיי, אז זה בסדר!"
נאנחתי והוצאתי את הבגדים מתיקי וגם את תיק האיפור, וישבתי מול המראה.
"איך אני אמורה להיראות?"
"אפלה." לינדזי אמרה.
"אני אעזור לך." מייסון הציע, והנהנתי כהסכמה.
"יש לי חצאי קצרה שחורה שיכולה להתאים לך." איימי הציעה.
"זה לא נחו-" התחלתי לומר, אבל לינדזי אמרה, "בשמחה!"
היא הושיטה לי את החצאית הצמודה של איימי ביחד עם גופיה שחורה.
"לא." אמרתי.
"לא מה?" לינדזי לא הבינה.
"אני לא מוכנה להופיע ככה. אני רוצה להופיע כמו עצמי, לא כמו בן אדם אחר!"
"בסדר, איך את רוצה להופיע?" היא שאלה.
"עם מעיל הג'ינס הארוך שלי."
"לא."
"אז אני לא מופיעה."
"רובי, בבקשה."
"לא."
"אז אני ארשה לך להופיע עם המעיל, בתנאי שתתני לי להוסיף לו משהו. וגם ללבוש את החצאית."
"טוב."
היא לקחה את המעיל ואחרי שתי דקות הושיטה לי אותו ביחד עם שאר הבגדים. נכנסתי לתא ההלבשה ולבשתי את החצאית, ביחד עם הגופייה השורה. הם נראו כמו שמלה ביחד.
לבשתי מעליהם את המעיל. לינדזי השתמשה במספריים כדי לגזור אותו ולתת לו מראה קרוע. קשרתי את המעיל מתחת לצלעותיי, כך שהוא כיסה אותם והגיע עד לברכיי.
לפחות לא ייראו את העצמות הבולטות שלי.
יצאתי מתא ההלבשה.
"זה נראה מעולה." לינדזי אמרה והקבוצה הנהנה בהסכמה.
"תני לי לאפר אותך." מייסון אמר והושיב אותי מול שולחן האיפור.
"בבקשה, אל תגרום לי להיראות כמו משהו שאני לא." לחשתי לו.
"תסמכי עליי." הוא אמר, וסמכתי.
"לפני שאני אתחיל לאפר אותך, צריך להסיר ממך את האיפור." הוא הושיט את ידו ובה היה מגבון להסרת איפור במהירות לנקות את האזור מסביב לעין שלי, ולפני שהצלחתי לעצור בעדו, הוא הצליח להוריד את המייק- אפ שבעזרתו כיסיתי את הפצע שמת'יו גרם לי.
"מה לעזא- רובי, למה יש לך פנס בעין?" הוא אמר, המום.
"אני, אמ, נ-נתקעתי בדלת." ניסיתי למצוא תירוץ אמין. הייתי מודעת לכך שכל החדר הסתכל עליי עכשיו בהלם.
מייסון לקח את המגבון וניגב את שאר האיפור מפניי באיטיות וחשף את הפנס כולו.
"אין סיכוי שדלת גרמה לזה."
"נוקאאוט טכני." לולה אמרה, "הולי שיט."
מבטיהם של חברי הקבוצה עברו למת'יו, והרכנתי את ראשי. כולם הבינו מה קרה, אבל לא אמרו מילה. מייסון איפר אותי בשקט ולא כיסה את הפנס.
"נוקאאוט טכני, אז נוקאאוט טכני." הוא לחש באוזני.
"בואי, צריך לעלות לבמה." לינדזי הובילה אותי לבמה.
"-ומתיכון רידג'ווד, מקבוצת האנדרדוגס, רובי מיד!"
עליתי לבמה. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לשיר.
When the days are cold"
And the cards all fold
And the saints we see
Are all made of gold
When your dreams all fail
And the ones we hail
Are the worst of all
And the blood's run stale"
חייכתי, הקהל היה מרותק. שיניתי את הקצב והתחלתי לשיר את TKO.
Baby, every day in training to get the gold"
That's why your body's crazy
But you can't run from yourself, that's where it's difficult,
boy I can saw in your eyes that there's something inside that made you evil
Where did you go, cause it just ain't fair
Over here thinking ’bout the shit you say
Don't know why it gets to me"
בחנתי במהירות את הקהל, ועיניי נחו על אלכס. הוא לבש חליפה שחורה אבל יכולתי לראות את חולצתו. היה כתוב עליה בגדול "פורטהס". גם לאנשים שישבו מסביבו הייתה חולצה כזאת וגם הם היו לבושים בחליפה. הפסקתי לשיר והסתכלתי בעיניו. פתאום נזכרתי שלא אכלתי צהריים. ולא בוקר.
הרכנתי את ראשי. אלכס רימה אותי כל הזמן הזה. האולם היה שקט, הם חיכו שאני אמשיך לשיר. אבל נשארתי במקומי ושתקתי. פתאום הכל נראה לי כשקר.
אהל ההצגה חייבת להימשך, לא?
I wanna hide the truth"
I wanna shelter you
But with the beast inside
There's nowhere we can hide"
הרמתי את ראשי והסתכלי בעיניו של אלכס, והוא הסתכל בעיני. קולי הדהד ברחבי האולם השקט.
No matter what we breed"
We still are made of greed
This is my kingdom come
This is my kingdom come"
קולי נשבר מעט, היססתי אם להמשיך לשיר.
When you feel my heat"
Look into my eyes
It's where my demons hide.."
העצב היה ברור בקולי. אני לא מאמינה שאלכס עשה לי את זה. טוב, תמיד יש שבירון- לב ראשון, נכון?
הדמעות בצבצו בעיניי ואיימו לפרוץ החוצה. רעד עבר בגופי. הפסקתי לשיר, לקחתי נשימה עמוקה.
It's where my demons hide.""
אמרתי ללא מנגינה. פעימות הלב שלי האיצו.
Don't get too close"
It's dark inside."
הקול שלי היה ברור וחזק. לא שברתי את קשר העין עם אלכס, שפניו לא הביעו שום רגש. הקהל נראה מבולבל. הרגשתי כאילו אני עומדת לקרוס. הקשר שהידק אליי את מעיל הג'ינס נפרם והמעיל נתלה עליי כעומד ליפול.
It's where my demons hide"
It's where my demons hide."
לרגע אחד, האולם המלא נדמה כריק.
רעדתי, הייתי בפאניקה.
שנייה לפני שאיבדתי את ההכרה, שמעתי צעקות היסטריות שקראו בשמי.