מלודיות – פרק 19

פקחתי את עיניי באיטיות והתעוררתי לחדר תכול- לבן. ליד ימיני הייתה מחוברת אינפוזיה והייתי לבושה בחלוק לבן של בית חולים. החדר היה ריק. מה לעזאזל קרה לי?
"שלום." מישהו אמר בדלת וסובבתי את ראשי, זה היה מייסון.
"אמ… היי," אמרתי בהיסוס, "מה קרה לי?"
"אני אסביר עוד מעט, אבל בינתיים, יש פה הרבה אנשים שרוצים לראות אותך." הוא אמר ופתח את הדלת לרווחה, ואל החדר נכנסו לינדזי, לורן, סאם, דני, איימי, דארן, אנג'לה, דניאל, מקס, ג'ונתן, קים, לולה, פטריק, קליי, ואפילו אשלי. לא ציפיתי ששרלוט ומת'יו יבואו לבקר אותי, אז לא הופתעתי.
"בוקר טוב, יפייפיה נרדמת!" דניאל אמר, וצחקנו. ביום שבו אני אהיה נסיכה, חזירים יעופפו.
"כמה זמן הייתי… ככה?" שאלתי.
"חמש שעות בערך, כי נתנו לך כדורי הרדמה או משהו כזה." מקס אמר.
"ולמה לעזאזל זה קרה?"
אף אחד לא ענה.
"נו?!" הרמתי את קולי.
דניאל אמר, "את התייבשת, ו…"
"ו… מה?"
"אלכס יישב בקהל, עם… חברי הקבוצה שלו."
ואז נזכרתי.
"אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה… אני פשוט לא מאמינה. והייתי כל כך טיפשה, כל כך, כל כך טיפשה." הרכנתי את ראשי.
"אבל מה הוא עשה? לא הבנתי." אשלי שאלה בתמימות.
"הוא ניצל אותה בשביל לגלות מידע עלינו, על ההופעה שלנו. והריגול שלו נחל הצלחה, בגלל ש… גם הם ביצעו שיר של באסטיל." פטריק ענה לה והיא הנהנה בהבנה.
"אנחנו כל כך מצטערים, רובי. באמת." דני אמרה, והוסיפה, "על הכל."
"מי ניצח?" שאלתי.
"הפורטהס. הם ומי שזכה במקום השני, הפסרים, נוסעים לתחרות האזורית."
"שיט."
שתקנו.
ואז, לינדזי אמרה, "זה כבר לא משנה במיל-"
"בטח שזה משנה!" קטעתי אותה, "לא עשינו את כל זה לחינם! לא עברנו את כל החרא הזה לחינם, אני לא אוותר, ועוד אוותר בגלל חתיכת זבל כמו אלכס."
"אבל אי אפשר לעשות כלום בקשר לכך. הפסדנו."
"כן, אנחנו יכולים!" קמתי ממיטתי אבל חזרתי לשבת עליה אחרי רגע קצר בגלל סחרחורת, "אנחנו יכולים לדרוש תחרות חוזרת!"
"רובי, זה לא עובד ככה. אני מצטערת, אבל זה נגמר, והלוואי שיכולתי לעשות משהו בנוגע לזה, אבל אני לא יכולה."
נאנחתי. "לא. אני מסרבת לוותר."
"אני עם רובי בעניין הזה." דניאל אמר,
"גם אני." מקס אמר, ואליו הצטרפו שאר חברי המקהלה.
"אני חייבת ללכת. ואני מצטערת, רובי." לינדזי אמרה ויצאה מהחדר.
"תגיד, ההורים שלי בחוץ?" שאלתי את דניאל, והוא השיב, "כן, ואל תדאגי, לא סיפרנו להם את כל מה שקרה. רק אמרנו להם שהתייבשת באופן מסוכן- מה שבאמת נכון."
"תודה."
שוב, שתיקה.
"אני כזאת אידיוטית." קברתי את פניי בידיי, "כל זה באשמתי, היינו יכולים לנצח."
"זה לא באשמתך." לולה אמרה, ואני אמרתי, "זה כן. זה בגלל שאני כל כך מטומטמת ונאיבית. אם לא הייתי כל כך מטומטמת, הייתי שמה לב לרמזים- הוא כל הזמן שאל אותי לגבי התחרות. אני כל כך מטומטמת!" עיניי התמלאו בדמעות.
"רובי, לכולנו יש חסרונות," לולה אמרה וכולם התיישבו במעגל מסביב למיטתי, "קחי אותי, לדוגמא. אני פשוט חסרת טקט ואני לא מפסיקה לדבר אפילו לשנייה."
"ואני פחדן. אני מפחד להגיד להורים שלי שאני אתאיסט." דניאל אמר.
"ואני כלבה," אשלי צחקה במרמור, "כשיצאתי מהבטן של אמא שלי בבית החולים, אמרתי לאחות שהיא שמנה."
"ואני… בולימית." לורן אמרה, דמעות בעיניה.
"היי, זה בסדר. אנחנו פה בשבילך." קמתי ממיטתי וחיבקתי אותה.
"ואני פריקית." קים אמרה, ואני אמרתי, "זה בסדר, כולנו פריקים."
"ואני הומו." פטריק אמר בראש מורכן, "התכחשתי לזה, אבל אני הומו. אני הקלישאה של ילד- מועדון- הדרמה- ההומו."
לא ידעתי מה להגיד, וכך גם השאר.
"זה בסדר, גם אני הייתי המום. אני פשוט, לא יודע מה לעשות עם… זה. אני לא יכול לספר להורים שלי או לשאר הילדים ממועדון הדרמה."
"אם זה מעודד אותך, לי יש הפרעה דו- קוטבית." אמרה איימי.
"זה כמו פאקינג קבוצת תמיכה פה, תתעודדו!" אמרתי, וקמתי רק כדי להתיישב בחזרה על מיטתי.
"אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל לשפר את המצב רוח של כולנו. מה אם… נאכל ארוחת ערב אצלי מחר, בגלל שהשעה היא אחת עשרה בלילה, ואגב, אתם צריכים לתת לי לישון." אמרתי.
"אוקיי, לילה טוב." דניאל אמר ויצא מהחדר, ואחריו גם שאר ילדי המקהלה. הוריי נכנסו לחדר כמה רגעים לאחר מכן, ואמרתי להם שההתעלפות הייתה רק בגלל ההתייבשות, מה שלא היה שקר מוחלט, וביקשתי מהם לחזור הביתה, ואחרי התחננויות רבות, הם הלכו.
אז שכבתי בחדר בית החולים, לבדי, וזה לא עצוב בכלל.
"מי זה?" שאלתי לאחר שנשמע תקתוק על הדלת. כעבור כמה רגעים היא נפתחה.
"לך מפה." אמרתי כשאלכס נכנס לדחר, ראשו מורכן.
"רק רציתי לומר שאני מצט-"
"אני לא מעוניינת לשמוע. עוף מפה, עכשיו."
הוא לקח צעד אחורה ופתח את הדלת בשביל לצאת ממנה. "שתדעי, מת'יו הזה שלך באמת יודע איך לתת אגרוף," הוא הרים את פניו וראיתי גם אצלו פנס בעין, כמעט זהה לשלי, "וגם איך לחטוף אחד."
עצמתי את עיניי חזק. אלוהים ישמור, מתי הגעתי לזה שהחדר שלי יותר מסודר מהחיים שלי?
כנראה בגלל הערבוב של התרופות ביחד עם העייפות, נרדמתי.

****
חתמתי על טופס השחרור ויצאתי, בליווי הוריי, מבית החולים.
"חכי פה, אנחנו נביא את האוטו." אמי אמרה.
"אוקיי."
נשענתי על קיר בית החולים וחיכיתי לבואם של הוריי עם המכונית.
"סליחה? גברתי?" אחות יצאה מבית החולים.
"זה היה בחדרך. שכחת את זה?" היא הושיטה מעיל עור שחור.
התחלתי לומר, "זה לא ש-" אבל אז זיהיתי את המעיל. זה היה המעיל שאלכס לבש בפעם הראשונה שנפגשנו, בבר. אבל איך המעיל הזה הגיע לשם? אני גירשתי את אלכס מחדרי לפני שהייתה לו הזדמנות להוריד את מעילו. אלא אם כן…
הוא חזר לחדר שלי כשישנתי. שיט.
לקחתי את המעיל מידה של האחות, "תודה." והיא חזרה לתוך בית החולים.