מלודיות – פרק 21, מוקדש לשנהב!

שבועיים אחרי.

הוצאתי מהארון מעיל שחור קצר ולבשתי אותו.
הצבע האדום בשיערי כבר דהה, ועכשיו בצע השיר שלי חזר לשחור, שתאם למצב הרוח שלי.
לקחתי את זר הפרחים הקטן והעלוב שהכנתי בעצמי מן השידה, נעלתי נעליים ויצאתי מביתי.
זמן ההליכה לבית הקברות הקהילתי הוא עשרים וחמש דקות. הלוויתו של מייסון תיערך בעוד ארבעים דקות.
מייסון נפטר בבית החולים לפני חמש שעות ושלוש דקות בדיוק.
עיניו של מייסון נעצמו לפני חמש שעות ודקה בדיוק.
דיבורו של מייסון התחיל להאט לפני חמש שעות בדיוק.
השעה עכשיו היא שבע וחמש עשרה דקות.
באמת, רובי? זוהי הדרך שלך להתמודד עם מותו? לספור את הדקות?
הסתכלתי בשעוני. עם כל שניה שעברה הכאב בחזי גדל.
קשה לי לחשוב על כך שמייסון הפך לכלום חוץ מנתון, מאחוז.
אחוז האנשים הצעירים המחלימים מלוקמיה הוא שבעים וחמישה אחוזים.
מייסון הוא חלק מהעשרים וחמישה האחוזים הנותרים.
לא, מייסון הוא העשרים וחמישה האחוזים הנותרים.
אני חייבת להודות שלא הגבתי למותו של מייסון בצורה יפה. כששמעתי את צליל ה"ביפ" הארוך, צרחתי כל כך חזק שאחת האחיות כמעט קראה לאבטחה. לאחר מכן, ברחתי מבית החולים לילדים והשארתי שם את דני, חברי המקהלה ושאר החברים של מייסון לבד. בחיים לא חוויתי כזה אובדן, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.
עמדתי מול שער בית הקברות והיססתי אם להיכנס.
אם אני לא אכנס, זה לא יכבד את מייסון. אבל מייסון לא יהיה שם בשביל להיעלב, נכון?
אם כן אכנס… יש יותר מידי סיבות למה לא להיכנס.
אבל זה מייסון. אני חייבת להיכנס.
נכנסתי דרך השער החורק ועברתי בין מצבות. כל כך הרבה אנשים שכעת הם לא יותר משם חרוט על אבן.
לא לקח לי הרבה זמן למצוא את ההלוויה. הארון החום- שחור שבו יקברו את מייסון היה סגור, ונשמתי לרווחה.
מייסון לא היה רוצה שנזכור אותו בתור יצור צנום, מצומק ומסכן.
כיסאות רבים היו מסודרים בשורות ובשורה הראשונה ישבה דני. היא בהתה בארון הסגור במבט אטום.
ישבתי בכיסא לידה והנחתי את ידי על כתפה.
היא בלעה רוק ומשכה באפה, אך לא אמרה מילה.
אט- אט הגיעו עוד אנשים ונגמרו מקומות הישיבה. אנשים שבחיים שלהם לא דיברו עם מייסון, אנשים שהציקו לו, כולם היו שם. על כך כעסתי; פתאום כשמייסון מת, הוא כל כך קרוב אליכם?
אנשים שלא זיהיתי וגם כמה אנשים שכן זיהיתי קראו הספדים לזכרו.
ודני פשוט ישבה שם, לא הסירה את מבטה מהארון ולא פצתה את פיה.
גם פטריק לא הקריא הספד; הוא עמד בפינה הכי מרוחקת ולא העיף מבט לעבר ארון הקבורה.
אחרי שעה ההלוויה הסתיימה. קברו את מה שנשאר ממייסון באדמה.
אנשים חזרו לבתיהם, ורובם גם לחייהם, כאילו כלום לא קרה.
אבל דני עדיין ישבה שם. ולא העזתי לעזוב אותה לבד, לא ברגע כזה.
"אני מצטערת." לחשתי בקול שבור. היא לא הגיבה.
"דני…"
היא שאפה את האוויר הקר של החורף לריאותיה.
"אני לא יודעת." היא אמרה.
"את לא יודעת… מה?"
"אני לא יודעת מה אני לא יודעת. אני לא יודעת איך אני ממשיכה. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך להתמודד. אני לא יודעת מה לחשוב מרוב ייאוש."
"דני… לכי הביתה. לכי הביתה, תפתחי בקבוק אלכוהול, ותשמעי שירים דיכאוניים. זהו. ככה מתמודדים."
היא נשמה עוד נשימה ארוכה, "טוב." וקמה ממקומה.
יצאתי גם אני מבית הקברות והלכתי לכיוון הרחוב הראשי. גם אני צריכה אלכוהול.
נכנסתי לבר היחיד שהיה לי סיכוי להיכנס אליו בלי תעודה מזויפת- הבר של המשפחה של אלכס.
הוצאתי מכיס מעילי כסף שמצאתי שם, והזמנתי טקילה. מישהו ישב לידי וכיחכח בגרונו אך לא טרחתי לבדוק מי זה.
אחרי עוד כמה פעמים בהם האדם שלידי ניסה למשוך את תשומת ליבי, סובבתי את ראשי ואמרתי, "מה?!"
זה היה אלכס. לקחתי את הבקבוק והסתובבתי לכיוון היציאה.
"חכי, רובי!" הוא תפס בידי.
נעצרתי במקומי.
"אפשר רק להיום, להניח למה שהיה ביננו? אני יודע מה קרה, ואני מצטער מאוד."
חזרתי למקומי על הבר בשקט והוא ישב לידי.
"לא בכית." הוא אמר.
"איך אתה יודע?"
"אני מזהה מתי את בוכה. אחרי שאת בוכה האוזניים שלך אדומות ויש לך סימנים שחורים קטנטנים מתחת לעיניים.
לא בכית."
"בסדר, לא בכיתי."
"למה?"
"ככה. במה לבכות יעזור לי? הרי הדמעות יתייבשו, ואני עדיין ארגיש כמו חרא."
הוא שתק.
שתיתי מהבקבוק בלגימות גדולות וסיימתי לשתות כעבור חמש דקות. הנחתי את הבקבוק הריק על הבר ויצאתי משם.
אבל אלכס עצר אותי, "חכי, אני אסיע אותך."
פתחתי את פי על מנת למחות, אבל לא מצאתי לכך תכלית. הוא צודק, עדיף שהוא יסיע אותי הביתה.
נכנסתי למכונית הריינג'- רובר השחורה שלו, שאליה כל כך התגעגעתי.
הוא הסיע אותי בשקט ותוך כמה דקות כבר הגענו. יצאתי ממכוניתו.
"ביי." הוא אמר.
לא עניתי.