מלודיות – פרק 22 (פרק קצר לכבוד החזרה שלי לארץ)

התעוררתי עם כאב ראש ראש וריח של אלכוהול מהפה. הסתכלתי על השעון המעורר שלי, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. שיט, עכשיו אני חייבת ללכת לבית הספר. ציחצחתי את שיניי והוצאתי מארון התרופות כדור אספירין, ובלעתי אותו עם מים. התלבשתי לבית הספר וניסיתי להעלים את ריח האלכוהול בעזרת בשמים ומי פה. לקחתי את תיק בית הספר המרופט שלי, שבו לא היה יותר ממחברת, חבילה של צבעי עיפרון, ואוזניות, ויצאתי מביתי לעבר האוטובוס. הוצאתי את האוזניות מתיקי, חיברתי אותם לטלפון שלי, ותקעתי את האוזניות באוזניי. ישבתי בתחנת האוטובוס הריקה וחיכיתי לבואו של האוטובוס, ותוך עשר דקות הוא הגיע. שילמתי לנהג וישבתי בחלקו האחורי של האוטובוס, שהיה ריק כמעט לגמרי.
שיפשפתי את עיניי הנפוחות והטיתי את ראשי לאחור.
ואז נזכרתי. מייסון מת.
עצמתי את עיניי חזק.
"היי." קול צרוד אמר לידי ופקחתי את עיניי, דניאל.
"היי." אמרתי. כנראה שהוא הרגע עלה לאוטובוס, כי הוא עדיין היה לבוש בכיפה. הוא שם לב שבהיתי בכיפה ומיהר להוריד אותה.
"חרא בוקר, נכון?" הוא אמר, ויכולתי להריח את האלכוהול בהבל פיו.
גיכחתי, "לא הייתי מתארת את זה יותר טוב."
שתקנו והסתכלתי בשעוני. בהחלט איחרתי (או יותר נכון, איחרנו) לבית הספר.
"תגיד," אמרתי, "אם אני אצטרך להקיא, אתה תיהיה שם בשבילי, להחזיק לי את השיער או מה שזה לא יהיה, נכון?"
"רק בתנאי שתחזיקי גם לי את השיער."
צחקתי.
"קחי," הוא נתן לי מסטיק ארוך, "להסוות את הריח."
הכנסתי את המסטיק לפי בחיוך.
"תודה."
האוטובוס עצר בתחנה של בית הספר ושנינו קמנו ויצאנו ממנו.
"אתה יודע שאנחנו מאחרים בארבעים- וחמש דקות, נכון?"
"טכנית, הקדמנו."
"מה?"
"את לא יודעת? חצי מבית הספר עוד לא הגיע בגלל ה…" הוא עצר ובלע רוק, "האירוע אתמול."
"זה לא היה אירוע,זאת הייתה הלוויה. זה שלא תגיד הלוויה לא יחזיר אותו לחיים."
הוא נשם עמוק וכך גם אני.
"זה פשוט, כל כך מוזר. הדבר הכי קרוב לזה שקרה זה ההתאבדות של מולי שנה שעברה. רגע אחד הוא חי וצוחק ואומר לך איך להתלבש, ורגע אחר, פוף- הוא מת."
"אנחנו יודעים הכי טוב מכולם שזה לא קרה בפוף. זה היה איטי, נורא וכואב. והוא סבל. אבל זה לא משנה איך הוא מת. הוא פשוט מת. וזהו. איך המשך למשפט הזה."
הוא שתק. נכנסנו לבית הספר.
"מה יש לך בשעה הראשונה?" הוא שאל, ואני עניתי, "פיזיקה."
"תבריזי." הוא אמר.
"בשמחה."
שיניתי את מסלולינו לפינת המעשנים.
"דניאל, יש לך סיגריה?" שאלתי.
הוא הנהן והוציא מתיקו קופסא לבנה של סיגריות, לקח אחת, והעביר אליי את הקופסא, שנשארה בה רק סיגריה אחת. שמתי את הסיגריה בין השיניים שלי וקראתי את האזהרה על הקופסא.
"העישון הורג, הא? גם לחיות הורג, ואתה לא רואה אף אחד מתמהמה."
הוא גיחך, הדליק את הסיגריה שלו והנתן לי את המצית הקטנה שלו.
לחצתי על המצית והסתכלתי לרגע על האש הקטנטנה שיצאה ממנה. הדלקתי את הסיגריה וזרקתי לדניאל את המצית שלו בחזרה.
קראתי את האזהרה באחורי קופסאת הסיגריות.
"סכנה- העישון גורם להזדקנות בגיל מוקדם, מחלות בריאות וסרט-" הפסקתי לקרוא, קימטתי את הקופסא וזקרתי אותה במהירות, כמו רימון יד.
"אני לא רוצה להיכנס לשם," אמרתי, מסתכלת על מבנה בית הספר, "לא בלעדיו."
"אבל את תיכנסי. והחיים שלך ימשיכו. ככה זה."
"אתה חושב שהם אי פעם ימשיכו? כי אני מפחדת שהם ימשיכו. אני מבועתת מזה."
"איש חכם אמר פעם, 'לתאר לכם את מה שלמדתי על החיים בשלוש מילים? הם ממשיכים הלאה.'"
"אני לא רוצה את הסיסמאות המטומטמות שלך!" הרמתי את קולי.
"אני מצטער."
אחרי שתיקה ארוכה שהרגישה כמו נצח, הצעתי לו לחזור לבית הספר, והוא הסכים.
נפרדנו בדרכנו אל השיעור השלישי.
כשנכנסתי לחדר האנגלית, בקושי והיו בו ילדים. בין חמישה לעשרה ילדים ישבו בכיתה ופניהם היו טמונות באיזה ספר אקראי. המורה ישבה בשולחנה בחוסר מעש ועם מבט אטום.
ישבתי בשולחן הרגיל שלי באחורי הכיתה ולא טרחתי אפילו להוציא ספר.
אני בטוחה בכך שהרבה ה"מתאבלים" לא הגיעו להלוויה אתמול וחלקם לא הכירו אותו בכלל.
כשנמאס לי לשבת בכיתה בסתמיות, פשוט קמתי ממקומי והלכתי לשירותים. נכנסתי לאחד התאים, נעלתי אותו וזרקתי את תיקי על הרצפה. הורדתי את מכסה האסלה וישבתי עליו.
אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי, שיט.
הדמעות טישטשו את ראייתי וזלגו מעיניי בקצב מהיר, כאילו שכל הדמעות שלא הוצאתי מעיניי נשמרו בסכר והוא פתאום התפורר לו.
ירדתי מהאסלה והצמדתי את גבי לקיר.
על המכנס האפור שלי היה כעת שני כתמים שחורים מהאיפור והדמעות. המשכתי לבכות בתא השירותים במשך הרבה זמן. אני בטוחה בכך ששמעתי לפחות שני צלצולים. התחלתי להרגיש שאני מתייבשת, אז שתיתי מים מהברזיה ליד השירותים שהעלתה ריח של ריקבון וחזרתי לתא השירותים.
ואז נשעמה דפיקה על דלת חדר השירותים. הפסקתי לבכות.
"מישהו פה?" קול צעק מבעד לדלת, קולו קל מת'יו.
משכתי באפי ודלת חדר השירותים נפתחה.
"מי פה?" מת'יו צעק, ועבר ליד תא השירותים שבו הייתי ועצר.
"הלו? מי כאן?" הוא דיבר לתא השירותים בו נמצאתי. כיסיתי את פי עם ידי.
"תפתחו לי או שאני נכנס בבעיטה!" הוא אמר.
"אני נכנס!"