ממתק האהבה שלי עונה 2 פרק 7 [סוף סוף!!!!!]

חזרתי הביתה, קברתי את עצמי מתחת לשמיכה. אחרי זמן מה שמעתי צלצול פעמון. "מישהו יכול לפתוח??" שאלתי. אבל אחרי עוד כמה צלצולים מעצבנים אף אחד לא פתח. "שהעולם ייעלם כבר…" רטנתי לעצמי, שמתי נעלי בית ופתחתי את הדלת. "אנחנו צריכים לדבר." סגרתי את הדלת מהלם. נתנאל..? "בבקשה!" הוא קרא מעבר לדלת. נשמתי עמוק, אזרתי כוחות ופתחתי את הדלת. "על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי אותו. הוא שאל: "יש מישהו בבית?" אמרתי לו: "לא." הוא אמר: "יופי." הוא נכנס, ונעל אחריו את הדלת. "מה אתה עושה כאן?!" שאלתי אותו. הוא אמר: "אני רוצה לדבר איתך… להסביר לך." "להסביר לי?! שנהנית בדיוק עם מה שעשית?!" צרחתי עליו. הוא אמר: "אבל תני לי להסביר…" "לא! לא!" צעקתי. הוא אמר: "אם לא תתני לי להסביר…" הוא חיטט בכיס המכנסיים שלו, הלב שלי התחיל לדפוק במהרה, יש לי תחושה רעה בנוגע למה שעומד לקרות. הוא מצא את מה שחיפש, ואלו היו… אזיקים!! שאלתי אותו: "מאיפה…?" הוא אמר: "מצאתי ברחוב, הייתה לי תחושה שלא תקשיבי לי אז… יודעת. נשתמש בהם." התחלתי לרוץ ברחבי הבית, איפה כולם?! אה, מרינה ובת הדודה החדשה שלה הלכו למחנה צופים, ג'ייק נמצא אצל חברה שלו, דודה מיה לקחה את צ'אבי לוטרינר ורוס עובד. שכחתי מזה שהם עסוקים!! נתנאל רץ אחריי, הספקתי להתחבא בשירותים. הוא התחיל לחפש בחדר שלי, ואני בינתיים התגנבתי לחדר של דודה מיה, הוא שמע את הצעדים שלי והתחיל להתקרב. התחבאתי במרפסת שבחדר שלהם, ובטעות חשבתי בקול רם: "אויש!! אין איפה להתחבא!" נתנאל הפעם הבין שאני כאן. הרגשתי כאילו אני במרדף משטרתי, כשאני הפושעת! נתנאל בא ואמר: "הנה את!" "…." השתתקתי מהלם ולא יכלתי לזוז, נתנאל תפס את המטאטא שנשען על הקיר, הוא רץ אליי ודפק לי את המטאטא בראש. "אאוץ'…" פלטתי. המכה הייתה ממש חזקה שאיבדתי את ההכרה.
-כעבור שעה-
התחלתי לפתוח לאט לאט את העיניים. שכבתי על המזרן שנמצא במרתף שלנו, שהוא בעצם מקלט. הכל היה חשוך. הידיים שלי היו קשורות מאחור…. נתנאל הצליח. האור נפתח. נתנאל התחיל לדבר: "הנה מה שבאמת קרה."
-פלאשבק-
"התקדמתי אל עבר הבית של לילי, במחשבה של- איך עוצרים אותה. אחרי שנכנסתי, שאלתי אותה מה לעשות כדי להוריד אותה. היא אמרה שאין שום דרך אלא אם אעשה איתה דברים מסויימים."
-חזרה-
"ונהנית כל הזמן הזה?" שאלתי. הוא אמר: "אנדרי…" "אל תקרא לי אנדרי." אמרתי לו. הוא אמר: "אל תשכחי שאני גבר…" הוא אמר בצחקוק. חייכתי. שאלתי אותו: "אתה משחרר אותי?" הוא אמר: "ברור… ברור…" ברגע שהוא שחרר אותי, הוא חיבק אותי. הוא התחיל לבכות… "התגעגעתי אלייך…" כן התגובה הזאת מזוהה לגמרי בתור תגובת בנות אבל… נתנאל ממש התגעגע. הוא הביט בי, והתנשקנו. נשיקה ארוכה. אבל עצרתי אותו בעדינות באמצע הנשיקה. "זה… זה לא נכון…" אמרתי. הוא שאל: "מה לא נכון?" "אנחנו לא יכולים להתנשק.. אתה במערכת יחסים.. ואם שירן תדע מזה, זאת תהיה הפעם הראשונה שנמחק לה החיוך…" אמרתי בלחש. הוא אמר: "אנדרי…… אני עדיין אוהב אותך, ולא אכפת לי כמה לבבות אני אשבור בדרך לאהבה שלך." "לא, אני לא רוצה שתגרום אושר לאחרים…" אמרתי. הוא אמר: "אז נוכל לשמור על זה… בסוד." "כל עוד שירן לא תיפגע מזה…" אמרתי. הוא אמר: "שלא תדע גם על מה שאנחנו נעשה…"
-צנזור-