ממתק האהבה שלי פרק 34

-בבוקר-
"בת דודה!!" קרא אלכסי. אכלתי בדיוק את ארוחת הבוקר שלי. אמרתי לו: "אלכסי, אמא שלך בטח דואגת לך, למה עוד לא חזרת הביתה? כדאי שתלך…" "לא לפני היום בצהריים. אני מציע לך, לחבר שלך, ולאמבר, ולשתיים מחברותייך, לבוא למסעדה!" הוא אמר. אמרתי: "ב-בטח… אני אשאל אותם." בכל מקרה, שאלתי את רוזליה, איריס ונתנאל. הם אמרו "כן".
-בצהריים-
כולם התארגנו ויצאו. כל הארוחה מנעתי מעצמי להסתכל על אמבר… רק ידעתי שהיא מביטה לעברי במבט שנאה. שתיתי עוד שלוק ואמרתי לנתנאל: "וואי, האווירה מביכה…" הוא הנהן. חייכתי.
-כשנגמרה הארוחה-
"אז בואו נלך לבריכה!" הציע אלכסי בשביל לפצות על הארוחה עם האווירה היבשה הזו. חייכתי ואמרתי: "כן, למה לא?" אז בקיצור הגענו לבריכת המלון. מישהו דחף אותי למים וקשר אותי למשהו. זה היה קשור חזק… הצלחתי לראות שיער אדום מוכר. כבר כמעט הכל היה מטושטש. הצלחתי לראות חיוך מעצבן ומוכר. השתעלתי וראיתי את נתנאל מצליח לשחרר אותי. בעדינות רבה הוא הוציא אותי מהמים. הוא עזר לי להוציא מים מתוכי. שמעתי אותו לוחש: "תחיי… תחיי…" "אני בחיים." אמרתי. נתנאל אמר: "לעזאזל מי קשר אותך ככה?" "ה-האמת, נפל לי הקליפס מהשיער והוא היה בתוך השלשלאות וניסיתי להוציא אותו והסתבכתי בעצמי." אמרתי. שיקרתי… אני אזהה את החיוך והשיער הזה כל הזמן. קסטיאל. נתנאל חיבק אותי ואמר: "את חייבת להיזהר יותר." הנהנתי. "אני מרגישה טוב יותר… בוא נחזור למים." נכנסתי למים ושחיתי עם נתנאל. רוזליה לקחה אותי לצד ושאלה: "למה שיקרת?" "ש-שיקרתי?? בנוגע למה?" שאלתי אותה. היא אמרה: "ראיתי שזה היה קסטיאל. ידעת שהחזירו אותו אבל לא הוציאו אותו לטיול?" "לא!" אמרתי לה בעצב. היא אמרה: "עדיף להיזהר ממנו." ושחתה לעבר ליסנדר. צללתי, ראיתי את אמבר ואלכסי מתנשקים מתחת למים. יש משהו מגעיל יותר מלראות את הבן דוד שלי והאויבת שלי מחליפים רוק מתחת למים בבריכה? אמבר עלתה למעלה ושאלה אותי בשביל לעצבן אותי: "מי ידע שיש לך בן דוד כל כך מושך? אולי עוד נתחתן היום." "שיהיה לכם מזל טוב, ככה אני לא אצטרך לראות אותך לעולם." אמרתי לה. אלכסי דיבר איתי בצד: "בת דודה… ממש הולך לי איתה… בבקשה אל תהרסי לי את זה." "סליחה אבל… יש לה משהו נגדי מאז שהגעתי." אמרתי והלכתי. נתנאל עצר אותי ואמר לי: "בואי נעלה אלייך לחדר." "א-אוקיי!" אמרתי ועליתי איתו לחדרי. [עלילה קצת דביקה מעכשיו, יגרום לכם לחייך ממבוכה.] חייכתי אליו. הוא אמר: "התליון…" הוא ענד אותו לצווארי. הוא נעל את הדלת, שאלתי אותו: "מה אתה עושה?" באתי לפתוח את המנעול, ללא חששות. הוא תפס את היד שלי. ודחף אותי על המיטה. הייתי המומה. הוא אמר: "תמיד רציתי…." "זה בסדר." אמרתי לו בחיוך, אני עדיין חוששת. עצמתי עיניים, נשמתי עמוקות וחייכתי.
-צנזורה חחח-