מנוגדים-אמה ויונתן פרק 1

פרק 1
נקודת מבט אמה
קמתי לבוקר הראשון של הלימודים ישמע קצת חנוני מצידי אבל שמחה שחוזרים ללמוד, אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בחיים בנוסף לריקוד ושירה.
הלכתי לשטוף פנים והתחלתי להתארגן לבשתי חולצה לבנה טריקו עם הדפס של האות A בענק, הכנסתי את החולצה בתוך הג'ינס הקצר והמרווח שלבשתי והוספתי חגורה שחורה ומעל וסט שחור ארוך שמגיע עד הרצפה, נעלתי את האולסטר הלבנות ואת השיער השארתי פזור. ירדתי למטבח שם כבר אח של היה מוכן עם ארוחת בוקר שהוא הכין וכמובן מדבר בטלפון עם מישהי
"רון איפה אבא?" שאלתי כאשר אני יורדת במדרגות והוא אומר לי לשתוק עם היד
"אין לי כוח לשטויות שלך, איפה אבא, נו אני צריכה אותו!" העלתי את הקול שכבר ממש נמאס לי מהסיפור הזה שחוזר על עצמו כל בוקר, רון שם את היד על הטלפון על מנת להשתיק ואמר לי "תסתמי כבר, את לא רואה שאני עסוק?!" הוא אמר וחזר לשיחה כאילו כלום, התקדמתי לעברו והחלטתי לשים סוף לסיפור המגוחך הזה לקחתי את הטלפון, הכנסתי לכיור ופתחתי את הברז "עכשיו אתה יכול להגיד לי איפה אבא או שאתה עדיין עסוק?" שאלתי כשחיוך מרושע עלה על פניי
"מטומטת אני ירצח אותך, תראי מה עשית, חולה בראש" הוא צעק עליי בזמן שהוא מנסה להחזיר את הטלפון לתחייה
"אולי בפעם הבאה תלמד לענות ששואלים ולא להתעסק בפרוצות האלו" הגבתי בשאנטיות תוך כדי שאני אוכלת לו את הטוסט שהוא השאיר על הצלחת שלו
"פרוצות?" הוא שאל בגיחוך "את חייבת להפסיק עם השפה הגבוהה הזו, תתחילי מלהפסיק לקרוא ספרים" הוא ענה ובא לשבת לידי בספה "קוראים לזה השכלה רון וזה לא יזיק לך" עניתי לו בהחלטיות "כל המוסיף גורע" הוא החזיר כלעג לשפה הגבוה שלי "טוב, הייתי נשארת לדבר איתך על חשיבותה של ההשכלה כל חיי, אבל תראה מזה עוד מעט שמונה, יש בית ספר ואני לא אקבל אפילו איחור אחד" אמרתי בחיוך,הרמתי אותו מהספה באמצע ביס ולקחתי את מפתחות הרכב שלו.
נסענו לבית ספר, רון החנה וראיתי את ולן מרחוק אז המשכתי לבדי אליה בריצה קלה חיבקתי אותה חזק חזק למרות שהתראינו לפני שבוע "ממש התגעגעתי אלייך ולן, את לא מבינה כמה שירים יפים מצאתי בשביל להתאמן" אמרתי תוך כדי חיוך "גם אני התגעגתי חברה שלי, יאלה נכנס שלא נאחר?" היא שאלה בחיוך שהיא מסתכלת עליי "שק קמח?" שאלתי בחזרה היא גלגלה עיניים ואכן עשתה לי שק קמח, כהרגלנו כל תחילת שנה.
נכנסו לשכבה ורון הפריד ביני ובינה, חצה אותנו כמו גשר על מנת להגיע לבנות שישבו בספסל ממול, ראיתי שוב איך היא מסתכלת עליו במבט אהבה "פחות שקופה זה אפשרי?" שאלתי אותה כשצפיתי מראש את ההכחשה השנתית שלה "אמה אמרתי פעם ואני אומרת עכשיו אין לי כלום אליו" היא אמרה בהחלטיות ואני הנהנתי בראשי בחיוך ציני כשהיא מבינה שאני לא מאמינה לה לשום מילה, היא חייכה, גלגלה עיניים ונכנסו לכיתה
הסתיים השיעור ושתינו יצאנו מרוצות כרגיל. הלכנו ביחד עם לירון ידיד שלנו לכיוון בריכת השחייה כחלק מאחד משיעורי בית ספר ושוחחנו "אני מקווה שלא יגיעו עוד תלמידים מפונקים ומעצבנים בנוסף למה שיש כי נמאס לי"