מנוגדים- אמה ויונתן פרק 14

נקודת מבט אמה
הוא עצבן אותי, החיוך האפסי הזה שעלה על הפנים שלו היה כל כך דוחה, כעסתי, התעצבנתי וכולם הלכן, רק אני והוא נשארו עומדים שם "אתה ממש נהנה מזה אה?" אמרתי לו כועסת "כן מאוד" הוא צחק עליי והלך לבמה,כאילו הוא נוטר לי טינה על משהו שלא עשיתי לו.
התיישבנו כולם ביחד כי ליאת ביקשה, ישבתי על רון וחיבקתי אותו, לא הפסקתי להסתכל על יונתן שהתחיל עם מיליון בנות, נמאס לי כבר שהוא יוצא כל הזמן עם שלו…. "טוב אתם מקשיבים?" ליאת שאלה וכולם הפנו אליה את המבט "מתברר שרוצים לקחת לנו את האולם, ביום של המופע, ואם נעביר ליום אחר זה לא יסתדדר מבחינת הזמנים של כל האנשים שצריכים להגיע" היא אמרה וכעסתי אמנם..אבל העיניים שלי היו על יונתן, זעמתי, רציתי להביא לו סתירה "מה הבעיה שיונתן יתקשר לאבוש שלו ויבקש ממנו עזרה" עניתי בעקיצה מכוונת אליו, בגלל כל העצבים שנאגרו בי, הוצאתי את כל הכעס שלי "אולי סתמי את הפה שלך כבר" הוא צרח והסתכל עליי שאמרתי זאת, קם והלך אל מאחורי הקלעים, עצבני, כאילו משהו נכנס בו, אפילו אני נבהלתי…כולם הסתכלו עליי, כולל ליאת "מה?" שאלתי כלא מבינה שלמעשה אני מבינה מה רוצים ממני "לכי אליו" ליאת אמרה "מה למה אני?" שאלתי מתוסכלת "כי את אחראית לכל זה!" היא החזירה לי תשובה מספקת, גלגלתי עיניים והלכתי לשם, חששתי להיכנס אבל נכנסתי, ראיתי אותו יושב על הרצפה, עצבני יותר מתמיד, לא דיימנתי שעד כדי כך הרגזתי אותו…משהו היה נראה לא בסדר שם "אפשר?" שאלתי אותו כשהוא הרים את המבט שלו כלפיי "מה את רוצה?" הוא אמר עצבני "באתי להגיד לך ש…" אמרתי,ניסיתי להגיד, ולא יצאה לי הסליחה "איך קוראים לזה?!?!" זזתי במקום,מנסה למצוא את הדרך לסליחה ולא מוצאת "זו הדרך שלך לבקש סליחה?" הוא צחק בלגלוג עליי "אפילו בבקשת סליחה את ילדה קטנה" הוא הסתכל עליי כועס, ועמד לצאת אבל תפסתי אותו ביד "לא,חכה" אמרתי וסובבתי אותו אליי "אני באמת מצטערת, לא חשבתי שתיקח את זה ככה, אני כל הזמן יורדת עלייך שאתה ילד מפונק… לא חשבתי ש.." אמרתי עם חוסר יכולת להשלים את המשפט, והוא המשיך "שזה מפריע לי? שאולי במקרה יש לי רגשות?" הוא השלים את המשפט שלי, שזה בכלל לא מה שהתכוונתי "לא, אני לא חושבת ככה…פשוט, לא יודעת איך להסביר" אמרתי עם כוונה מלאה,התכוונתי באמת לכל מילה "אל תדאגי, הבעיה שלי.. לא שלך" הוא אמר והפתיע אותי בתשובתו, התיישב מיואש על הרצפה שוב,הסתכלתי עליו עם מין מועקה כזו, הסתכלתי אחרונית לראות שאף אחד לא בא, וישבתי לידו "אתה רוצה להגיד לי למה הגבת ככה?" שאלתי מסתכלת עליי, עם עצב בעיניים והוא לא ענה.. הסתכלתי לרצפה, ואחרי כמה שניות הוא התחיל לדבר "מה שקורה זה שהחיים שלי לא כאלו ורודים כמו שאמרת, ולא נולדתי עם כפית זהב בפה כמו ששפטת אותי אז" הוא דיבר ברצינות והעיניים שלו נהפכו לאדומות "נו די" גיחכתי "מה קרה בילדות? נתנו לך 200 שקל במקום 500 שקלת" לעגתי לו, כי לא יכלתי לדמיין בחיים שלו צרות גדולות יותר…הוא חייך, והסתכל עליי "לא" הוא אמר "קרה שבילדות אמא שלי נטשה אותי ואת אבא שלי לטובת גבר אחר, ונאצלצתי לגדול בלי אמא, ועם אבא שדואג לקריירה שלו יותר מאשר לי" הוא אמר בטבעיות,כאילו כבר התרגל לחיים האלו… באותו רגע רציתי לטמון את הראש באדמה, איך הייתי יכולה להיות כזאת בורה?! לשפוט אותו?! ולהגיד דברים בלי לחשוב.. באופן אוטומטי היד שלי תפסה את העיניים מרוב בושה בעצמי, בשיפוט הגרוע שלי "אני לא מאמינה" אמרתי והסתובבתי אליו עם כל הגוף "סליחה,סליחה,סליחה,סליחה, אני נשבעת לך שאני מצטערת,אני כזאת מפגרת" אמרתי עם חרטה גדולה, עם כאב, הוא הסתכל עליי וחייך "ראית שאני לא כזה מפלצת וילד מפונק?" הוא שאל והביט לי עמוק בעיניים "אני לא יודעת מה להגיד… אני באמת מטומטמת" אמרתי וחזרתי לשבת רגיל "טוב זה נכון" הוא צחק עליי כדי להפיג את האווירה, חייכתי גם והבאתי לו אגרוף לכתף, אגרוף שיצא בטעות חזק מדיי "אויי סליחה אני בהמה" אמרתי, ואחזתי לו את הכתף "טוב, נראלי אני אתרחק ממך לפני שתעשי לי עוד משהו" הוא צחק עליי, וחייכתי… הייתה שתיקה מביכה של כמה שניות, עד שהסתכלנו זה על זו "המקרה עם אמא שלי גרם לי להבין שנשים הן עם כזה, ושצריך להחזיר להן באותו מטבע" הוא אמר כעוס,מלא בטינה, זה אמנם פגע בי באיזה נקודה… אבל יכולתי להבין מאיפה זה בא "אז תבין שאתה טועה, נשים הן לא עם כזה, לא כולן אותו דבר" אמרתי לו ברצינות "כמות הפעמים ששמעתי את זה" הוא צחק בלגלוג "אז אני מבינה שאני יכולה לשכנע אותך עד מחר שלא כולן כאלה, ואתה לא תאמין לי בחיים" אמרתי חסרת תקווה שהוא ישנה את העמדה שלו, והורדתי את הראש "את האמת שלא" הוא אמר פתאום, הסתכלתי עליו בחזרה, לא מבינה "העמדה הזו השתנתה לי לפני כמה ימים" הוא אמר בחיוך כלפיי "מה גרם לך לשנות אותה?" שמחתי לאור העובדה שהוא לא חושב ככה "זו מישהי שגרמה לי בשניות להתאהב בה" הוא אמר לי מאוהב לחלוטין,אני הרגשתי שהוא מתכוון אליי, ידעתי שהוא הולך להגיד שזו אני…אבל לא רציתי שידע שאני יודעת.. הייתי תמימה "אה באמת? מי זו?" שאלתי משחקת את עצמי, והוא חייך "אני באמת צריך להגיד לך מי זו?" הוא חייך והסתכל עליי, יודע שאני יודעת, מזהה את המשחק הגרוע שלי "את האמת שלא" אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו "טוב, בואי נקום" הוא הציע, ועמד, ואני נעמדתי אחריו, הוא התכוון לחזור לשם, אבל סובבתי אותו אליי ונישקתי אותו נשיקה ארוכה, נשיקה יפה, נשיקה שסימלה בשבילי כל כך הרבה באותו רגע.. לא ידעתי אם אני פועלת בסדר, אם אני טועה, אם אני לא טועה… זה פשוט היה אינסטינקט, הרגשתי שזה צריך להעשות..אבל הייתי חייבת לקבל החלטה, אם להיכנס לקשר ולסמוך עליו, או פשוט להשאיר את הדברים כמו שהם.