מנוגדים-אמה ויונתן פרק 19

נקודת מבט אמה
הגעתי לתיאטרון הגדול של בית ספר, נכנסתי מלאת התרגשות, חיבקתי את המורה שלי והתארגנתי להופעה בחדר הלבשה…הצצתי מבעד לוילון האדום, וראיתי אט אט את הקהל מתמלא, וההתרגשות שלי הייתה בשיאה "נו איך את מרגישה?" ולן שאלה אותי בהפתעה כשהיא נעמדת מאחוריי "מעולה" אמרתי "אני מתרגשת בטירוף" הוספתי בחיוך, והחלו לפתע המחיאות כפיים של הקהל… מה שאומר שהמופע מתחיל כל רגע.
עליתי לבמה עם ולן, ושרנו את השיר פתיחה, כשכולן מאחורינו רוקדות.. ראיתי את יונתן בקהל, מסתכל עליי בחיוך, בגאווה, ואת רון מצלם. הרגשתי שכולם מבקרים אותי בריקוד,בשירה, בלבוש.. אבל זה לא עצר אותי מלתת את המיטב שבי… עלינו לעוד ריקוד, ועוד שיר, וכך זה חזר חלילה…הרגשתי מעולה, מדהים, עשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות בחיים שלי, ושמחתי שחבר שלי,שאני אוהבת חולק איתי את הרגעים האלו.
ההופעה הסתיימה, והוילון נסגר.. ואני וולן הלכנו למאחורי הקלעים להתלבש "היה מושלם" אמרתי מאושרת, יורדת במדרגות כדי להגיע לחדר הלבשה שלי ושלה "ראית איך הסתכלו עלינו?!" ולן שאלה בחיוך וסגרה אחרינו את הדלת של החדר "זה יום בלתי נשכח, זה היה הרגע שלנו" עניתי ולא ידעתי עם מה לעשות עם האנרגיות האלו שהתפוצצו לי בגוף.
הדלת נפתחה, ורון ויונתן נכנסו, והתקרבו לנשק אותנו "יפה שלי, את היית מדהימה" יונתן אמר "לא יכלתי להוריד ממך את העיניים" הוא החמיא לי, תוך כדי שהוא מחבק אותי עם הידיים מאחורי המותנים שלי, ושהיידים שלי מאחורי הצוואר שלו… חייכתי, ולא ידעתי מה לענות, אז פשוט נישקתי אותו "חייב לצאת לחגוג אתן לא חושבות?" רון שאל, והסתכל עלינו מצפה לתשובה "כן,היינו שמחות, באמת, אבל.." ולן התחילה לומר והסתכלה עליי, מצפה להמשך ממני "אנחנו חייבות ללמוד, יש לנו מחר מבחן חשוב בהיסטוריה" המשכתי אותה "די" הם אמרו מגלגלים עיניים "תעזבו את הלימודים שנייה, תחגגו את מה שעשיתן" יונתן ניסה לפתות אותנו "מצטערת,אבל אנחנו באמת לא יכולות, אנחנו נשארות כאן בבית ספר, בספרייה ללמוד" אמרתי בהתנצלות "אבל תצאו אתם לחגוג אם אתם רוצים" ולן אמרה לרון בחיוך מאוהב "לא" צעקתי מחשש שהם יתחילו עם בנות "אוקיי,מצוין אף אחד לא חוגג!" ולן סיכמה החלטה סופית והם צחקו "אנחנו נלך לשבת אצל שון, נדבר כבר מחר יפה שלי" יונתן אמר, ונישק אותי…קצת חששתי שיהיה עם החברים האלו שלו, אבל אסור לי להגזים, ולהיות רכושנית..אני צריכה להתחיל לפתח כלפיו אמון,הוא באמת משתנה בשבילי..וזה לא מובן מאליו "אוקי" חייכיתי, ונישקתי אותו, הם יצאו ואנחנו התלבשנו בחזרה.
"טוב נקרא ללירון לספרייה ונתחיל ללמוד?" ולן שאלה בזמן שסיימתי לענוד את העגילים "כן, בואי" עניתי; ויצאנו לשבת בספרייה. הגענו, פתחנו את הספרים, והתחלנו ללמוד. חצי שעה אחרי זה לירון הגיע, והתחיל ללמד אותנו…כי מי יותר טוב מלירון במקצוע הזה?! לאחר כמה זמן הראש שלי התחיל לכאוב, אז ביקשתי הפסקה קטנה "אתן הייתן מדהימות היום" לירון החמיא, ושתינו הודנו לו "מה קורה בסוף עם המנהל המוזיקלי שלך? שגירש אותך מהדבר הזה?" נזכרתי בזה לאחר כמה שניות, ושאלתי את לירון "אה…הוא חושב אם להחזיר אותי או לא, הוא בהתלבטות עדיין" לירון ענה בצייפיה שהוא יחזור "למה אתה לא מקשיב לי?" שאלתי את לירון "יש לי מלא רעיונות לשכנע אותו" אמרתי בהתלהבות "כן, אני מכיר את הרעיונות שלך… נראלי לי שאני אוותר" הוא לעג לי בגלל התוכניות המוגזמות שלי "תמיד הן מצליחות בסוף" אמרתי לו שאני יודעת שזה לא בידיוק ככה "כן, מצליחות אחרי הרבה אילתורים"
הוא צחק עליי, וולן הצטרפה לבדיחה "טוב אחר כך, שיהיו לכם בעיות, אל תפנו אליי" עניתי בחיוך עוקצני "נראלי שאני אלך למכונות, לקנות שתייה.. להביא לכם משהו?" שאלתי "כן, תביאי לי מים" ולן אמרה "ולי תביאי מיץ אשכוליות" לירון הוסיף, וישר החלפתי עם ולן מבטי גיחוך "אשכוליות?" צחקנו "רק אתה יכול לאהוב את זה" צחקתי עליו, ויצאתי לכיוון המכונות.
הכנסתי את השקלים, ולחצתי על הכפתור של המים, אבל משום מה הם נתקעו..בעטתי בברוטליות במכונה, אבל השתייה לא השתחחרה "תני לי לעזור לך" שמעתי לפתע קול מוכר.. כהסתובבתי ראיתי את דניאל, חבר שלי מלפני שנתיים, היה לנו אחלה סיפור ביחד.. אבל זה לא הסתדדר, אז סיכמנו שנשאר ידידים, למרות שהוא התעקש עליי הרבה "תודה" עניתי שהוא הצליח במטרה שלו-לשחרר את הבקבוק מים "בבקשה" הוא חייך וחייכתי בחזרה "היית מדהימה היום במופע, ראו איך זהרת על הבמה, היית הכוכבת הראשית בלי להתכוון לזה" הוא החמיא לי, ונהנתי לשמוע את זה… אבל הרגשתי גם לא בנוח לעמוד שם, כאילו אני בוגדת בחבר שלי "טוב, אני אלך" אמרתי ועמדתי ללכת "חכי שנייה" הוא אמרצ והסתובבתי אליו, התפללתי בלב שלא יגיד שום דבר שקשור אליי ואליו, זה יהיה תזמון גרוע "יש משהו שאני חייב לעשות הרבה זמן" הוא אמר לי, ולא הבנתי למה הוא התכוון…עד שהיא נישק אותי נשיקה קטנה, שנמשכה שתי שניות לכל היותר, אבל הרחקתי אותו ממני "דניאל.. יש לי חבר, אתה לא יכול לעשות את זה" אמרתי מובכת "כן, אני יודע, כל הבית ספר יודע שאת עם יונתן" הוא אמר והדגיש את השם שלו, כאילו הוא הבן אדם הכי מוכר בעולם.. למרות שזה נכון, לפחות בעיר שלנו "אם אתה יודע, אז למה אתה עושה את זה?" שאלתי טיפה כעוסה-מהמעשה הלא הוגן הזה "כי אני באמת מתגעגע אלייך, אבל אני רואה שאין צ'אנס..שהסיפור של שניכם הוא רציני" הוא אמר מבואס "כן" אמרתי בחוסר נוחות, כל מה שרציתי זה להימלט משם "טוב, מצטער…ואין טעם לספר את זה ליונתן, זה בטח חסר משמעות בשבילך" הוא אמר, מנסה להימנע מעימות או למנוע ממני ריב עם יונתן "תראה, זה אמנם חסר משמעות, אבל אני אספר לו..אני לא אשקר לו" אמרתי לו, כי הבנתי שהאמון זה הכי חשוב במערכת יחסים, ואני לא מתכוונת לעשות טעויות "טוב אני אלך" הוא אמר בחיוך נופל "ושוב מצטער" הוא המשיך והלך לדרכו…אני חייבת ללכת ליונתן לספר לו לפני שאני ממשיכה ללמוד, או לפחות להתקשר..כי אחרת אין מצב שאתרכז בלימודים.