מנוגדים- אמה ויונתן פרק 23-פרק אחרון !!

נקודת מבט אמה
יונתן המפגר הזה נעל אותי בחדר של שגית המורה, אני לא יודעת מה הוא חשב לעצמו כשהוא עשה את זה,ובנוסף להכל גם ברח משם… אחרי כמה דקות פתחו לח את הכיתה, אחרי שצרחתי כמו משוגעת לעזרה ואז יצאתי לחפשו את המפגר הזה… הלכתי לכל מקום אפשרי שהוא יכול להימצא בו, ולא מצאתי כלום…הבנתי שהיא הבריז, רציתי ללכת אליו הביתה ולריב איתו בגלל מה שהוא עשה.. ולמען האמת לשחרר את כל העצבים שקיימים בתוכי עוד ממה שהוא עשה לי… אבל היום אני לומדת עד שבע בערב, לא ידעתי מה לבחור- להגיד שאני חולה ולהשתחרר להרוג אותו, או לחכות לסוף היום… העדפתי לחכות, הלימודים תמיד בעדיפות ראשונה אצלי, כל שעה עברה לי בעצבים, חשבתי על הסתירה שאני אביא לו בשנייה שאני אראה אותו.
הגיעה השעה שבע בערב, ויצאתי מבית ספר במהירות..לרוע מזלי, אח שלי היה בחוץ עם האוטו שלו, ולא יכולתי להגיד לו שאני הולכת ליונתן, והוא בא לקחת את ולן ועל הדרך גם אותי, לא נותרה לי ברירה אחרת אלה לעלות לרכב.
בדרך חשבתי אם כדי לי ליפול למשחק של יונתן, או להיות קצת יותר בוגרת..אבל הוא אמר בעצמו שאני ילדה קטנה, אז תכף הוא יראה כמה קטנה אני יכולה להיות.
הגעתי הביתה; עליתי לחדר, התקלחתי והתלבשתי כדי ללכת אליו, לבשתי מכנס ג'ינס קצר שחור וחולצת פסים, נעלתי כפכפים, ובשיער שלי עשיתי נחשים כמו תמיד.
ירדתי במדרגות במהירות, ועמדתי לצאת מהבית "מה לאן?" רון שאל ועצר אותי על מפתן הדלת.. הבנתי שחייב לשקר "אה..ה…ה" גמגמתי "ללירון, אנחנו עוברים עוד קצת על היסטוריה" המצאתי את התירוץ הכי אמין שיכול להיות, ויצאתי בלי לחכות לתשובה, לא עניין אותי אם אני חשודה או לא, העצבים מהצהריים כלפי יונתן עוד לא נרגעו, ואפילו התגברו. נסעתי לבית הפרטי שלו, כל הדרך התפללתי שהוא נמצא בבית שלו.. הגעתי לביתו, לקחתי את המפתח מהמחבוא הקבוע שלו, בתוך העציץ שבכניסה, ונכנסתי, לא ראיתי אותו בסלון, אז עליתי לקומה למעלה, לחדר שלו מלאת תקווה שהוא שם.
הוא היה שם, לבוש אותו דבר מבית ספר, דיבר בטלפון וצחק לו, נכנסתי במהירות, בלי יותר מידי שאלות והסברים, וסגרתי את הדלת, בשיא העצבים, הוא קם לכיווני ובאתי להביא לו סטירה כל כך חזקה, שכל האנרגיות השליליות שלי יכללו בה, אבל הוא תפס אותי חזק ביד, כאילו ידע שזה מה שאעשה "חיכיתי לך" הוא אמר בחיוך והביט לי עמוק לעיניים, והייתי מופתעת, לא הבנתי את הפירוש של חיכיתי לך..עד שפתאום נפל לי האסימון, שהוא תכנן הכל כדי שנוכל לדבר, זעמתי יותר "אתה חתיכת ילד מטומטם!! אתה לא מבין מה זה לא?!" צרחתי עליו ורציתי לצאת, כדי לא לתת לו לצאת עם שלו..אבל הוא הקדים אותי,רץ לדלת, נעל את החדר ושם את המפתח במקום ממש גבוה, שאין מצב שאני אגיע לשם "עכשיו את פה, ואין לך לאן ללכת!" הוא אמר, תפס אותי וניסתי להשתחרר, התנגדתי בכל כוחי, והפעלתי את כל הכוחות שיש בי "אם את לא תרגעי אני אנשק אותך, וחבל" הוא אמר נינוח, בטוח בעצמו "רק תעז" כעסתי עליו, ידעתי שהוא מסוגל ולא משחק משחקים, בתוכי רציתי מאוד את הנשיקה הזו, וכמו שצפיתי וכמו שהוא הבטיח, הוא פשוט משך אותי אליו ,ונישק אותי… וכמו היסטרית,גם לנשיקה התנגדתי, והתרחקתי ממנו, אבל הוא משל אותי אליו שוב "את לא מבינה שאני אוהב אותך?! ואני לא יכול שנייה בלי לנשק אותך" הוא אמר בקול גבוה שהידיים שלו תופסות אותי מהצוואר,ואנחנו צמודים אחד לשנייה, אני מסתכלת על השפתיים העבות שלו, ועל העיינים שלו שמתחננות לסליחה, ומשהו בי התרכך בשנייה "תעזוב אותי" אמרתי בלחש, והורדתי את הראש לא רציתי שיראה אותי עצובה, אני שונאת להפגין חולשה "אני לא יכול" הוא הרים לי את הראש בחזרה, והסתכלנו זה על זה מספר שניות, והרגשתי שהזמן עוצר מלכת, שרק שנינו קימיים… כן זה קלישאתי אבל זו האמת, נכנעתי לשפתיים שלו, והתנשקנו תחילה בפרעות שלאט לאט נרגעה, פתחתי את השפתיים שליצ והוא הכניס את הלשון שלו ואני את שלי, התנשקנו בהליכה שהוא מתקדם לכיווני, והגענו למיטה שלו, הייתי עסוקה בנשיקה כל כך, שלא שמתי לב באיזה אזור אני, ומה נמצא מאחוריי..עד שהגענו לאזור המיטה שלו, היא בלמה אותי, ובאופן אוטמטי התיישבתי ונשכבתי, כשהוא מעליי, עלינו טיפה יותר למעלה, בשכיבה, כדיי שיהיה יותר נוח..רציתי לעשות איתו אהבה, הרגשתי מוכנה יותר מתמיד, שהוא האדם הנכון, אפילו לא חשבתי..הרשתי לזמן לעבור, ולרגע שיזרום, פעם ראשונה שלא חשבתי על ההשלכות ועל דקויות הדברים.
תוך כדי שהוא מנשק את הצוואר שלי הורדתי את החולצת טריקו הלבנה שעל גופו, וליטפתי את כל אורך הגב שלו, הוא הסתכל לי על השפתיים, והמשיך לנשק אותי, ועם הידיים הוא הגיע לקצה החולצה שלי והוריד אותה מעליי… המשכנו להתנשק ושוב פעם היינו צעד אחד לפניי הרגע הזה שבו אני מתמסרת לגבר בפעם הראשונה, בגיל 17.. הוא הגיע לאזור החזייה שלי והסתכל עליי "את בטוחה?" הוא שאל וחייכתי אליו "יותר מתמיד" עניתי, והוא פתח את החזייה ומשך אותה ממני.. הייתי חשופה למולו, והרגשתי בטוחה בזרועות שלו, הוא הפשיט את המכנסיים שלו ולאחר מכן את שלי, ונכנסו אל מתחת לשמיכה, כשכבר אין שום פריט לבוש שמפריד בין הגופים שלנו.
כשסיימנו, נשכבתי על גופו, מרוצה יותר מתמיד, הוא שמר עליי,ולא התחצף, הרגשתי את האהבה שלו והסתכלתי עליו מבוישת "מה יפה שלי?" הוא חייך והביט בי "תודה" אמרתי וקמתי מהמיטה כשכיסתי את הגוף שלי עם השמיכה "על מה?" הוא גיחך "ששמרת עליי,ולא ויתרת עליי" עניתי לו מסמיקה, הוא קם גם, והעביר את ידו בשיער שלי "אני תמיד אשמור עלייך, כל החיים,אני התאהבתי בך, ואני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף בן אדם בחיים" הוא ענה לי "גם אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי שום ספר בחיים" ניסיתי להוסיף הומור לרגע הרומנטי הזה, כי קשה לי להיחשף ברגעים רומנטים.. הוא צחק ונישק אותי "זוכרת את היום שאמרת לי חתונה בחוף ים, עם שבעה ילדים?" הוא העלה זיכרון, ונבהלתי שפתאום הוא ישלוף טבעת… בכל זאת אני מתחננת עוד לעבור דברים בחיים "כן, אבל התכוונתי בעתיד הרחוק, הממש ממש רחוק" אמרתי ורמזתי לו שלא יחשוב על זה עכשיו, והוא צחק "אל תדאגי,זה לא מה שאת חושבת.. הכוונה היא שאני מקווה שהרגע הזה יקרה, כי זה יהיה היום הכי מאושר בחיים שלי" הוא אמר בשמחה גדולה, והסמקתי, לא יכלתי להתנגד למתיקות שלו "אני אוהבת אותך" הייתי רצינית ונישקתי אותו.
-הסוף-