מסובך – פרק חמישי

״וואו אחי, אתה נראה כמו זומבי שיש לו מוח, מתוסבך עם עצמו אם לאכול אותו או לא״
-״אחי, לזומבי אין מוח״ אמר דור.
״אבל אין לא מוח כדי להבין שאין לו מוח״ אמרתי. כן, לפעמים נושא השיחה שלי ושל דור יכולים להיות קצת לא קשורים לחיים. התיישבתי לידו בספסל ההמתנה שבבית החולים, ואז הוא הוריד את הכובע של הג׳קט.
״פאק, נראה שהספר שלך קצת נטע לכמה כיוונים״ אני כזה דפוק. ״מצטער זה לא היה במקום. אז? מה התוצאות?״ אני נורא מקווה ומצפה בשבילו שהניתוח עבר בהצלחה. טוב אני קצת אנוכי, אני לא רוצה שיקרה לו משהו כדי שאני לא הצטרך לאבד את החבר הכי טוב שלי. איזה בן זונה אני.
-״מחר נקבל אותם, אני מקווה שהכל יהיה טוב״ אמר והחזיר את הכובע על הראש. הוא נעמד ללכת, נעמדתי אחריו.
״גם אני מקווה בשבילך, אבל אתה לא יכול להסתיר את זה מדני, זאת דני״ מגיעה לה לדעת מה עובר עליו. התחלנו ללכת לעשות סיבוב. במקום המעיק והמציף זכרונות עברו.
-״אני ממש לא רוצה לערב אותה בזה. היא סתם תהיה מדוכאת.. חוץ מזה אם התוצאות יעברו בהצלחה, אני כן אספר״
״היא בטוחה שאתה משדך לליאור את אחותך ברגע זה״ גיחכתי לעצמי על המחשבה שמי שהיא כמו שוהם תסתכל עליו בכלל.
-״את.. את שוהם?!! היא רצינית, היא אף פעם לא שמעה על קוד אתי??״
״תאמין לי, פחות הוא יותר הגבתי ככה. טוב פחות״ אמרתי ונעצרתי במקום כשראיתי את חדר 264.
״עומר? אתה חי?״ הביט בי דור בזמן שהמשכתי לבהות בדלת. ״או, זה החדר המפורסם שלך״ אמר ואז השפיל את פניו כתוצאה למה שפלט. אני ודור חסרי טקט בשיט.
-״כן, אפילו שהוא מת הוא היה חייב להשאיר חותם לעבר שלו״ התקרבתי לחדר, ואחרי דור.
״זאת כולה צלקת אחי״ -״שיט מצטער לא התכוונתי, מצטער״ המשיך בדבריו במהירות.
״אתה צודק, אבל זה מזכיר לי את כל מה ש.. עזוב. אני מתחיל להרגיש כמו בתוך עלילה של סרט או משהו כזה ואני לא מתכוון להיסחף לשם״. אמרתי והבטתי בחדר שהיה ריק מחולים. אני ודור המשכנו ללכת. ובסוף עצרו להתיישב בספסלים שבחוץ.
״אתה חייב להודות שזה סקסי״ מה לעזאזל? מה הוא דפק את משפט הזה אחרי עשר דקות של שקט.
״תזכיר לי מתי התחלנו לדבר על ליהי?״
-״לא חתיכת דפוק״ אמר בגיחוך ״התכוונתי לצלקת. בנות חולות על זה״אמר וחייך לעצמו.
״דור?״ הבטתי בו.
״עומר..״ הוא הביט בי ואני רק הפצרתי בו במבטי. ״אני אוהבת אותך״ אמר והביט בי באופן מטריד לעיניים.
״שתוק״.
-״כרצונך״
התחלתי לחשוב על השיר שלי שוב פעם, אני כבר מעדיף לפרוש מזה, זה סתם יותר מידי עבודה בשבילי. ואז נזכרתי בילד הישן-חדש שמגיע לבית הספר.
״שמעת שבן חוזר לבית הספר?״
-מי? סוחר הסמים?״ אמר במופתעות.
״מה? לא! הוא לא סוחר סמים״
-״אם כבר בית ספר, מה אתה עושה כאן?״ שאל ונראה שהוא מחשב איזה שיעור אמור להיות עכשיו. אני מכיר אותו באופן מפחיד.
״אני אמור להיות עכשיו בכישרונות צעירים, אבל אין לי כלום להציג אז אני אמור לחזור בעוד.. פרק מה השעה?״
דור הביט בשעון שבפלאפון שלו ״אחד עשרה, חמישים ואחת.. יש לך עוד תשע דקות לחזור לשיעור החמישי, תתחיל לרוץ״ אמר וישר לקחתי את התיק שלי שגררתי אותו איתי לכאן ורציתי הישר חזרה לבית הספר, שהוא עשר דקות הליכה. אבל לפחות חמש דקות לריצה.

הנה השער! לעזאזל הוא סגור. מי בפנים.. הנה ירין, הוא סתם משה לי סצנות עכשיו ובטח ישאל מה אני עושה מאחורי השער, והוא יצעק את זה בקולי קולות שהשומר הרדום בריבוע הקטן שלו, ישים לב אלי.
הנה, מי זאת.. אה נו איך קוראים לה.. נו.. ״אורי!״ קראתי לה וסימנתי לה לבוא רגע. היא שמה לב אליי והתקדמה כאילו עדין מתלבטת אם לבוא.
״עומר? מה אתה עושה בצד השני של השער?״
״אורי את יכולה לעשות לי טובה?״
״תלוי, מה אתה צריך?״
״סולם גנבים״ אמרתי וסימנתי לה לשלב את הידיים.
-״כן גאון? ואיך בדיוק אתה תעלה על היד שלי אם אתה בצד השני של השער?״ אמרה והרימה אלי גבה
״בין הסורגים, נו בבקשה אין לי משהו לעלות עליו ואפילו הסורגים לאורך ולא לרוחב״
בסופו של דבר היא הסכימה ועליתי על כף היד שלה שנתנה לי דחיפה לעבור מעל השער.
״זוזי שאני לא אפגע בך״ אמרתי והיא זזה הצידה מהשער כדי שאקפוץ.
״תודה״ תפחתי לה על הכתף ורצתי חזרה לכיתה.

נ.מ – אורי
״הוא תפח לך הרגע על הכתף?״ שאלה ליהי בתדהמה והטמטום.
״מה אני חבר שלו?״ רציני? אוח כל כך אופייני להם.
״לא כדאי לך שהוא יחשיב אותך לאחת כזאת אם את דלוקה עליו״
-״מה? לא! אני לא דלוקה עליו״ היא הביטה בי במבט מתמהמה.
״שוב, לא כדאי לך שיחשוב אותך לאחת כזאת אם את דלוקה עליו״ אמרה ותפחה לי על הכתף כמו שעומר עשה.
״אבל אני לא דלו-״
״ברור״ קטעה את דבריי והלכה לכיוון הכיתה.