מסובכת. [פרק ה]

אם אתם חושבים שאתם מכירים את החברים שלכם הכי טוב בעולם, תחשבו שוב. כל יום, כל שניה מגלים משהו חדש. את דניאל אני מכירה כבר 4 שנים שלמות. "מכירה". היא הייתה החברה הכי טובה שלי מהחטיבה. למה הייתה? כי כמה שכואב לי להגיד את זה, אני לא מוצאת, בזמן האחרון, משהו אחד טוב להגיד עליה. לספר לה דברים אני כבר לא מספרת לה. לפעמים אני מרגישה שאנחנו חברות מתוך הרגל. הרגל שמבחינתי נהיה כבר מעיק. עד תחילת השנה הייתי בטוחה שאני מכירה את דניאל הכי טוב, אבל טעיתי.
גיליתי אצלה המון תכונות שאני לא מתחברת אליהן.
דניאל ואני היינו תמיד מדברות כל יום שלוש – ארבע פעמים ביום. כן, לפעמים זה היה מציק. אבל ככה זה חברות טובות, צריכות לספר כל שניה על משהו חדש. ניפגשנו פעם מלא, היינו הולכות לקניות ביחד. פעם הכל היה ביחד. היום, אני מרגישה כמו הפסיכולוגית האישית שלה בטלפון. ושלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לעזור לה, להפך אני אפילו אוהבת להקשיב ולעזור לאנשים.. פשוט צריך טיפה יותר מזה לפעמים. עד לפני חודש לא ראיתי אותה חצי שנה כמעט. זה אפילו לא נשמע הגיוני.
לדניאל יש נטייה לרדידות. כל מה שמעניין אותה זה כסף. היא חושבת שכסף קונה הכל. היא לא מבינה מהי מהות החיים באמת. מעניין אותה רק הדברים המוחשיים, ומה עם הדברים החשובים באמת? מה עם המשפחה, האהבה, האושר כי משהו טוב ממלא לך את החיים, העצב כי משהו רע קורה? היא בוכה אם אין לה שרשרת, מאושרת אם קנתה שימלה.. מעבר לזה פשוט אין.
כל אחד באיזשהו שלב בחיים שלו, שאל את עצמו 'בשביל מה אני חי? בשביל מי?'. אני בטוחה שגם אם עוד לא שאלתם, אתם בטח תגיעו לשלב הזה. ומאותו היום שתשאלו את השאלה הזאת, אתם תחיו בשביל לענות עליה. אף פעם לא תמצאו תשובה סופית, תמיד יהיה משהו שישנה אותה. באיזשהו שלב אתם בהחלט תבינו את כל מה שרציתם להבין ולדעת, כל מה שצריך זה להשאר עם העיניים פקוחות חזק. לא לפספס אף רגע.
*
נחזור ליום שאחרי השיחה עם מאיה. קמתי בבוקר מבולבלת מאוד, לא בטוחה מה המצב רוח שלי. איך שהיום התקדם, הייתי בסדר גמור. ניראה לי. וככה עבר לו החודש גם.. חלק. בלי בכי, בלי מחשבות על טומי פשוט בלי כלום. אני לא בטוחה אם זאת הייתה האופוריה שנוטה להשתלט עליי מידי פעם, או אם זה חוסר וודאות או שבאמת התחלתי להתרגל והכל היה לי פשוט.. בסדר, אבל זה בהחלט היה משהו שלא היה לי כבר הרבה זמן. השיחה עם מאיה באמת חיזקה אותי ובנוסף גם החסימה ששמתי לטומי בפייסבוק. למה חסמתי? כדי לא לחכות לשווא כמו סתומה שישלח הודעה, כדי לא להכנס אליו לפרופיל כל חמש שניות וכדי להפסיק להכאיב לעצמי. כל השנה הזאת כל מה שאני עושה זה חושבת עליו, ובחודש הזה לא חשבתי עליו אפילו לא לשניה. הישג!
בוקר אחד, באותו החודש, אני יושבת במחשב ורואה טלויזיה. התחיל הסרט שהייתי סקרנית לראות. "אהבה בהפתעה". כמעט לחצתי על ה'התנתק' הזה בפייסבוק ואז קפצה הודעה. הודעה מליאור. מה הסיכוי שאשב במחשב וליאור, סוג של ידיד ישן ולא רצוי בחיים שלי, ישלח הודעה?; "יפה לך לחסום אותי ואז גם למחוק מהפייסבוק.. יפה מצידך, בוגר.." , קראתי את מה שכתב מבולבלת לגמרי. בהתחלה בכלל לא הבנתי מה אני קוראת. הייתי בטוחה שהוא התבלבל או משהו, מה לי ולו? – ליאור הוא אחד שפעם היה ידיד שלי וחבר טוב של טומי. אחרי הפרידה שלנו, הוא הפסיק להתייחס אליי. תמיד ידעתי שהוא לא הכי מת עליי. בסדר.. מזל שהוא באמת לא מעניין אותי. "ניראה לי כבר הבנת מי זה.." אמר. התחלתי לחשוד. עכשיו הבנתי מי זה, אבל לא רציתי להבין. – "מה? מי זה?" עניתי כשידיי רועדות. "אם לא הבנת אז לא משנה.. שבוע טוב" , -" אני לא מבינה מה אתה רוצה.." , "זה טום" ענה במהירות מפחידה. נו אתם בטח כבר מתארים לעצמכם איך הגבתי. דפיקות הלב, הנשימה הקצרה.. כל הבולשיט הזה. כן, בדיוק. לא ידעתי מה לענות, מה לעשות. הרגשתי איך אני הופכת קטנה פתאום ולאט לאט נעלמת בין כל המחשבות שהציפו אותי. –"הא אוקי.. כן חסמתי אותך, והוצאתי את החסימה. אבל לא מחקתי..", "זה כבר לא משנה לי. עצם זה שעשית את זה מההתחלה , זה אומר הרבה." למה איכפת לו? מה זה משנה לו בכלל? אני לא מבינה כלום.. – "אני דיי מצפה להבנה ממך טום..", "גם אני ציפיתי ממך להרבה דברים, אבל לא משנה" אלוהים מה זה אמור להביע? הרגשתי שהמשפט הזה כמו סכין בלב שסובבו מליון פעם. –"למה אתה מדבר אליי ככה, ועוד ליד חברים שלך?" שאלתי לא יודעת אם יותר כואבת או עצבנית. "אף אחד לא פה, אל תדאגי.. אני עדיין מכבד אותך. אבל לפני שמישהו נכנס אולי עדיף לסיים את השיחה הזאת פה.. שכל אחד ימשיך לדרכו ונשכח שהיא התקיימה בכלל.." , -"אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה עכשיו. למה השיחה הזאת הייתה טובה? אתה יכול להסביר לי?" , "יש אנשים בחדר, אני אדבר איתך" ענה אחרי כמה דקות והתנתק. הייתי מזועזעת. הוא עשה באותו רגע שלושה דברים שהרסו אותי, שלושה דברים שהיה אסור לו לעשות. שלח הודעה, דיבר כמו מניאק מלא אגו ותקע את המשפט הכי מכאיב בעולם. ברור שכבר לא רציתי לראות שום סרט. לא רציתי כלום. התיישבתי על הרצפה, הסתכלתי על "כלום" ובכיתי.
כמה שבהתחלה לא רציתי לדבר איתו, לראות אותו או לשמוע עכשיו זה מה שהכי רציתי. הרגשתי שאני חייבת להסביר לו את הכל.
*
"אני לא יודעת.. אני חושבת שזה דווקא טוב שהוא דיבר איתך. את כבר הרבה זמן רצית לדבר איתו ולסגור את המעגל הזה.. אז הנה, יש לך הזדמנות! תפסיקי להיות שלילית. קחי את הטוב מהעניין" אמרה קטי מלאת ביטחון, ואני יושבת לידה על הספסל בבית הספר עוקבת במבט אחרי טומי שעובר מולי. –"הוא הכאיב לי קטי.." לחשתי. "אני יודעת.. תפגשי איתו, תסגרי את זה ותחיי את החיים השקטים שלך".
הבטחתי לעצמי שאני אחכה יום, אם הוא לא ידבר איתי.. אני אצטרך לעשות את זה. הייתה לי הרגשה שהוא לא מתכוון ליזום שיחה. הייתה לי הרגשה שהוא לא שם עליי זין.
עברו עליי יומיים ללא שינה. נפלה עליי כבדות. חיכיתי לשיחה ממנו, אבל כצפוי הוא לא התקשר. נשמתי עמוק וחייגתי; "אתה לבד?" שאלתי ישר. –"כן…" , "אוקי, האמ.. אני דיי מעוניינת לדבר איתך על השיחה שהייתה לנו. אתה מעוניין להסביר לי מה זה היה? כי ישבתי מול המחשב, מנסה להבין מה אתה רוצה, למה עשית את זה.. ולא… ל.. אתה יכול להסביר לי מה הייתה המטרה שלך ? מה ניסיתי להשיג?", -"האמ.. זה פשוט כעס שהצטבר.." אמר. "בגלל שחסמתי אותך?", -"בין היתר..בג…." לא הספיק להמשיך את המשפט וקטעתי אותו, "מה עוד? בגלל שאני קיימת? מה..??", -"לא.. אני לא יודע אם כדאי לי להזכיר את זה, אולי עדיף שלא.." אמר מהוסס. "תאמין לי שלא צריך להזכיר לי כלום, אני זוכרת הכל טוב מאוד." , -"כעסתי על הלילה ההוא שהתקשרת אליי.. שהיית מסטולה." , "מה???" הייתי בשוק לשניה, "תגיד אתה רציני? אתה כועס עליי על שהתקשרתי אליך בזמן שהייתי שיכורה מתה, לא ידעתי מה אני עושה? אתה כועס על שני הדברים שאתה הכי אמור להבין למה עשיתי אותם! מה ניראה לך?" תקפתי. –"לא יודע.. יכולת להגיד שאת מצטערת או משהו." , "אתה לא רציני איתי. אוקי, אני מצטערת . עזר לך במשהו? אני לא מבינה למה אתה מחפש סיבות לכעוס עליי סתם ככה. הרי אתה בעצמך באותו היום התקשרת שלוש פעמים לשאול מה איתי. אני לא מבינה אותך. אני אגיד לך את האמת, אין לי מושג עם מי אני מדברת עכשיו. אני לא יודעת כבר מי אתה. לא מכירה אותך יותר.. זה לא טומי. זה לא אתה. אתה, האדם שחשבתי שמבין אותי הכי בעולם, מסתבר שמבין אותי הכי פחות. מה נהיה ממך?" הרגשתי את הדמעות מציפות את עיניי. לא היה לו מה להגיד. הוא שתק. שתק שתיקה מזלזלת. הרגשתי שמאחורי השפורפרת הוא מקלל אותי בשקט.
אחרי שתיקה של כמה דקות המשכתי; "אני רוצה שנדבר על הכל..", -"הנה, בשביל זה אנחנו מדברים עכשיו.." אמר בקלילות. "למה נראה לך שאני אשפוך את כל מה שיש לי להגיד לך בטלפון? אני נראת לך עלובה? אני התכוונתי שניפגש. ", -"אהה.. אני לא חושב שזה רעיון טוב כל כך.." אמר אפילו בלי לחשוב, "את לא היית רוצה שחבר שלך יעשה לך דבר כזה". צחקתי לעצמי בשקט, צחוק כואב. "אתה אפילו לא תחשוב על זה? אתה יודע, טום.. כל הזמן הזה רציתי לדבר איתך. הרגשתי שאני חייבת לעשות את סגירת המעגל שלי. אני מבינה שאתה לא צריך אותו, כי אתה כבר סגרת את המעגל שלך. אני לא . אבל התאפקתי. רציתי לכבד אותך ויותר מכל את חברה שלך. לא רציתי להפריע לכם, לכן העדפתי לשמור בתוך עצמי הכל. חודש שלם לא חשבתי עליך. חודש שלם הרגשתי שעברתי הלאה. יכול להיות שזאת הייתה איזו אשליה, אבל הרגשתי טוב עם המצב. אתה זה שפתחת את זה שוב, אתה זה שעשית את שלושת הטעויות הגדולות האלה. לפרט? טוב; עצם זה שדיברת איתי כבר לא טוב, דיברת איתי הכי מגעיל שיש והדבר שהכי טעית זה כשאמרת שציפית ממני להרבה דברים. אולי זה נשמע לך הכי מטומטם שיש, אבל בשבילי זה מאוד משמעותי. אני מרשה לעצמי להוריד את האשמה מעליי ולהעביר אותה אליך. השיחה על חשבונך. תסדר את הדברים עם חברה שלך, ותבוא לדבר איתי." נשמתי עמוק וחיכיתי לתשובה שלו. –"אני.. באמת לא ידעתי שתגיבי ככה. אני מצטער והכל.. אבל לא ניראה לי נוכל להיפגש.." אמר כאחד שלא רוצה להבין למה גרם, כאחד שלא איכפת לו כבר משום דבר חוץ מעצמו. עכשיו אני שתקתי. נשכתי את שפתיי ונתתי לדמעות לזלוג על לחיי. עצמתי את עיניי ולחשתי, "אתה לא מבין למה את גורם. כמה אתה מכאיב עכשיו.. אבל סבבה.. לילה טוב." חיכיתי שיגיד לי משהו, אבל הוא ניתק. באותו הרגע הרגשתי שאותה אהבה שחשתי לבן אדם הזה, אותה הערצה שהייתה לי אליו למרות הכל, פשוט נעלמה בין רגע. אותו הגבר שאהבתי, נהפך לילד חסר אופי. היה בי כעס. כעס שהיה חייב להשתחרר. הפעם הכעס לא היה על עצמי. הפעם הכעס היה עליו. פעם ראשונה מאז הכל, שהכעס הוא עליו.
לקחתי דף ועט ונשכבתי על המיטה. התחלתי לכתוב. לכתוב בכל המרץ, לפרוק את כל הכעס, את כל מה שהיה על הלב שלי. כן, הייתה כוונה להביא לו את המכתב. הייתי חייבת לעשות משהו. אם הוא לא מתכוון להפגש איתי, לפחות שיקבל מידע איכשהו על כל השנה הזאת. שנה שעברה עליי לא פחות קשה מאשר עליו. כתבתי בעט אדום. צבע שמביע אהבה מצד אחד וכאב מצד שני. צבע חזק שיהיה בלתי אפשרי לשכוח. זה בדיוק מה שרציתי. רציתי שיזכור תמיד את מה שהיה לי להגיד לו באותו הרגע. שלושה עמודים יצא הכל. ואם יכולתי לחשוב בהגיון באותה שניה, היה יוצא אפילו יותר. בנינו, לא משנה כמה הייתי כותבת, כלום לא היה מתאר בצורה מושלמת את מה שעברתי בשנה הזאת. יש דברים שאי אפשר לבטא בדיבור או בכתב.
*
שכבתי על המיטה, עם המבט לתקרה ועיניים פקוחות חזק. 'אם זה מה שנהיה ממנו, אם הוא נתן לעצמו להשתנות ליצור הגועלי הזה.. למה אני בוכה?', חשבתי לעצמי, 'נמאס לי ממנו כבר. עכשיו הוא כבר לא שווה שניה מהזמן שלי'.
כדי לצאת מהכל, ים זה הפיתרון בשבילי. אני וקטי נסענו להירגע ולהתחיל את החופש הגדול שלנו. דיברנו, צחקנו, בכינו קצת ויצאנו טיפה מהבועה שלנו.
הגעתי הביתה, מקלחת, מוזיקה ונרדמתי. כשהתעוררתי אחרי כמה שעות, חיכתה לי הודעה מטומי. לא צפוי בהחלט. "אם את עדיין רוצה להפגש, אני מוכן לפנות לזה זמן שבוע הבא.." שפשפתי את עיניי כדי לראות שזה אמיתי. ואכן כך, זה היה אמיתי.