מסובכת. [פרק ז]

ההרגשה שהייתה לי לפני הנסיעה לא הייתה נעימה בכלל. הרגשה שמשהו הולך לקרות, והחלומות שהיו לי לאחרונה לא עזרו לי כל כך להעביר את ההרגשה הזו. כל הנסיעה החזקתי תהילים חזק ביד והתפללתי לאלוהים שזו רק הרגשה מטומטמת שמטעה אותי. ואכן זו הייתה סתם הרגשה. למזלי.
הגענו לצימר, והיו לי חמישה ימים נפלאים באמת. זו חופשה לאנשים שאוהבים להרגע, לקחת הפסקה מהכל, לנשום עמוק. זה מה שהייתי צריכה. כל הזמן הזה שהיינו שם, שמו של טומי לא עלה לרגע במוחי. לא עניין אותי כלום. רק להיות עם משפחתי, לנוח ולהתחיל את החופש כמו שצריך. הריחוק מהעיר שלי, מהחברים שלי, להיות בים, לקום בבוקר ולנשום אויר אחר – ניקה אותי לגמרי מכל מחשבה שלילית. הזמן השכיח את טומי ממני. לא הרגשתי כבר שום דבר לגביו. כבר לא הייתה אהבה ולא היה כאב.
החופשה הזאת עברה מהר מידי, וכשחזרנו הביתה הרגיש לי שלא הייתי בבית שלי כבר שנים. ירד הלילה ומאיזו סיבה לא נודעת ירד גם העצב. כבר לא על טומי ולא אף אחד ספציפי. יותר משהו כללי. הרגשתי מחוסרת משהו, משהו חזק מאוד וגדול. אהבה. פתאום נורא חסר לי הדבר הזה. אם פעם הייתי מרגישה את החיסרון הזה באהבה ישר הייתי חושבת על טומי, הפעם זה ממש לא היה ככה. לא חשבתי על אף אחד. באיזשהו מובן זה דיי שימח אותי, מפני שהבנתי, מאותה נקודה, שטום שכטר כבר לא חלק ממני.
*
אני עומדת עם שון, אריאל וטומי שעמד גב אליי, בבניין בית הספר היסודי שלי מנסה להשתלב בשיחה שלהם, אך ללא הצלחה. טומי הלך וישב על ספסל שהיה במסדרון, ניגשתי אליו ולקחת אותו ביד. משכתי אותו לגינה ציבורית כלשהי והתיישבנו על אחד הכיסאות. שיחה שלמה התנהלה שם. שיחה של כל הרגשות שלי, של כל המצבים שלי, של כל.. של הכל. והוא היה שם, ישב מולי על הספסל, הוא היה שם בהקשבה מלאה. הוא הבין כל מילה שאמרתי. הוא הסכים עם הדברים שיצאו לי מהפה. הרגשתי בתוך זה. נכנסתי לזה עמוק. רציתי לגעת בו, להרגיש בו, בנוכחותו.
פקחתי את עיניי, 'מטומטמת. מה זה אמור להביע עכשיו?', חשבתי לעצמי. לא הבנתי למה חלמתי את זה. לא הבנתי כי כבר שכחתי אותו. מה זה אומר? שבעצם לא שכחתי? 'איכס! תסתמי', כעסתי על עצמי.
ניערתי את עצמי מהחלום הזה. רק לא לחזור חזרה. נגמר. אבל ידעתי שהוא לא היה סתם. היה בו משהו כל כך שלם וברור מצד אחד, וכל כך שבור ולא ברור מצד שני.
חלמתי על טומי הישן, זה ברור. טומי שהיה מבין אותי, מקשיב לכל מילה שלי, זה שהייתי חשובה לו לא משנה מה היה קורה. זה הגעגוע לעבר. כנראה. שון ואריאל כבר לא חלק מהחיים שלי, שניהם היו ידידים שלי פעם, היסודי גם שייך לעבר וברור שטומי גם. החלום לא עשה לי רע, הוא רק השקיף לי מה קורה בתת-מודע שלי בלי שאני אבין את זה בעצמי. אולי זה סימן כלשהו שסוף סוף הצלחתי לעבור הלאה מהכל.
*
"פגשתי מישהו.." אמרה קטי בחיוך מפליל, כאשר היא מסתכלת מחלון המונית. העפתי מבט מחויך אליה, חיכיתי שתמשיך לדבר, "דייוי" היא הסתובבה אליי. –"נו.. דברי כבר!" שמחתי. "יש לו שיער חום, עיניים ירוקות, הוא מנגן על גיטרה, בן 18, יותר גבוה ממני, מתלבש פצצה, יש לו אוטו והוא גר בתל-אביב.. אויש נו מה אני אגיד לך? גבר חלומותיי. יש לו אופי נדיר, רום.. נשבעת לך. פגשתי אותו בטיילת באילת לפני שבוע, והוא עד עכשיו שומר איתי על קשר" , -"נסיכה! אני שמחה בשבילך, מגיע לך. הלוואי וייצא מזה משהו.." צחקקנו, הסתובבתי לחלון המונית עכשיו אני, היא לקחה את היד שלי ואמרה "בקרוב אצלך.."
הגענו למאהל. זה מקום שקט שיש בו נרגילות ואלכוהול. חשבנו שיהיה טוב לצאת לשם קצת ולדבר, בכל זאת, לא ראינו אחת את השניה כבר שבועיים וחצי בערך. ישבנו על הספה, עם הנרגילה ודיברנו.
"אני לא יודעת אם זה טוב שאני מזכירה את זה, אבל בואנה, אנחנו יושבות פה כבר איזה שעה ועדיין השם של טומי לא עלה.. מה הולך?" היא חייכה. –"כלום. כל הזמן הזה בצפון ועד עכשיו נורא השכיח אותו ממני.." אמרתי בעודי נושפת מהנרגילה. "יופי! אני נורא שמחה.. סוף סוף. המכתב אצלך עדיין?", -"כן. סגור ונעול במגירה. באותו הזמן לא יכולתי להביא את עצמי למסור אותו לאדון.. כנראה הבנתי בשארית כוחותיי שקרוב לוודאי שהמכתב לא ישנה כבר כלום. שזה נגמר ואין מה לעשות. ועכשיו כבר לא ממש איכפת לי.. מה שהיה צריך לקרות – קרה." אמרתי נחושה בדעתי.
*
10 ליולי,
אני מרגישה טיפה מוזר לכתוב "יומן" בגיל 17 וחצי, אבל היה בי הרצון לכתוב. עברתי איזשהו תהליך נורא קליל.. כן, בדיוק, קליל. זאת אומרת, לפני שבוע כל עולמי סבב סביב טומי, אחרי שבוע שכחתי אותו ואפילו לא הרגשתי בזה. בתהליך. היום אני לא מרגישה שיש משהו שמפריע לי לחיות, להיות חופשיה. אולי זה נשמע מטומטם לגמריי, אבל זה מוזר לי להכיל את זה. יש בי חיסרון גדול שכל דבר, ולו הקטן ביותר, שקורה בחיים שלי, אני ישר מקדישה לו זמן מחשבה ולפעמים גם זמן מיותר לחלוטין. השנה, הדבר שהקדשתי לו יותר זמן מהזמן המיותר, זה טומי. לכן זה נורא מוזר לי ולא רגיל שאין לי משהו שאני צריכה להקדיש לו זמן מחשבה. אני במצב שאני פשוט צריכה להנות מהחיים, שאת זה אני יודעת לעשות כשבא לי, אבל גם כשנהנתי תמיד היה משהו שם שהפריע לי להנות עד הסוף. הפעם, אין. אני מתפללת לאלוהים שזה ישאר ככה. בבקשה. פשוט זה נראה לי לא אמיתי. אבל זה כן, תודה לאל. יכול להיות זו רק תקופה חולפת, ואני מאוד מקווה שהיא לא תגמר מהר כל כך.
כרגע לא ממש בא לי מישהו. זאת אומרת, אם לא יהיה לי אף אחד אז לא יהיה, אם יהיה אז וולקאם. אני לא אומרת שאתפשר, ממש לא.. פשוט זה לא ממש מטריד אותי כרגע. אני רוצה להנות מהחופש העצמי שלי.
הרבה דברים השתנו בשנה האחרונה. דברים ואנשים, כולל אותי. השינוי שלי היה בהחלט לטובה, בשבילי, בשביל החבר הבא שלי, בשביל חלק מהחברים שלי ובשביל המשפחה שלי. עבדתי עם עצמי, לא לחינם, כל השנה הזו. השינוי של טומי לעומת זאת, היה בהחלט שינוי כואב. אחרי השיחה האחרונה שלנו בטלפון, גיליתי למה הוא הפך, אחרי כל הזמן הזה שחייתי בבועה שהוא תמיד ישאר אותו טומי שאני אוהב, ואולי בפנים עמוק הוא באמת אותו אחד אבל עצם זה שהוא דיבר איתי בצורה שהוא דיבר, כבר אומר הרבה – זאת הייתה התעוררת כואבת לתוך המציאות. הוא פשוט לא רצה להבין שום דבר לגביי. הוא לא רצה להבין שהייתי צריכה למצוא את עצמי בנפרד ממנו. אבל עכשיו, כשהוא שייך לעבר שלי, הגיע הזמן שלי לנוח. אני חייבת לנוח מזה, טחנתי את זה יותר מידי זמן. התקופה הזו בהחלט יכולה להיות מתנה מאלוהים, אני רק צריכה לנצל אותה נכון……
.
צלצול הטלפון, שהבהיל אותי, עצר את כתיבתי; "הלו?" , -"רומי זאת קטי, בא לך ללכת לים? אני פה עם דייוי וחבר שלו.." אמרה קטי שבקולה הייתה התרגשות שרק אני יכולתי לשמוע. "האמ.. אוקי, בואו לאסוף אותי עוד 15 דקות."
התארגנתי מהר, משהו שלא אופייני לי, לקח לי בדיוק הזמן שהקצבתי להם. ירדתי ונכנסתי לאוטו. מקדימה ישבו דייוי על ההגה וקטי לידו, ומאחור ישב נתן, התיישבתי לידו ואמרתי שלום בחיוך מבויש. אני חייבת לציין שנתן ודייוי, שניהם, פשוט קרועים. כל הדרך היה מצחיק, טעם במוזיקה פשוט מעולה. התרשמתי.
הגענו לתל-אביב והחלטנו שלפני הים נשב באיזו מסעדה קטנה. זה היה נראה כמו דאבל דייט, אבל למען האמת לא ממש הרגשתי ככה. ידעתי שאני שם בשביל קטי, שרציתי נורא שתהיה עם דייוי הזה.. היו לו עיניים טובות. הוא היה נראה אחד שאפשר לסמוך עליו, והוא לא לחץ עליה. הוא היה טוב. וידעתי שאני שם בשבילי גם, כדי לצאת, כדי לא להיות בבית יותר מידי. לנצל כל רגע.
נתן הזה היה חמוד, הוא היה נראה טוב, שטני, עיניים ירוקות גוף מושך במיוחד.. היה נראה חמוד נורא. היה לו חוש הומור מפותח, משהו שחייב להיות בבחור שאני אצא איתו. אבל מאיזשהי סיבה לא הרגשתי שאני שם איתו. הייתי שם איתם. דייוי שילם על קטי, וזאת אפילו לא התווכחה איתו על זה יותר מידי, גם נתן קפץ על ארנקו והתכוון להוציא סכום כסף גדול יותר מסכום המנה שלו, זאת אומרת התכוון לשלם עליי. "לא! למה נראה לך.." צחקתי. הוא התעקש והתווכחנו, בסוף הוא שילם.
הגענו לחוף, דייוי הוציא נרגילה ושתי מגבות גדולות ופרס אותן על החוף. ישבנו שם, דיברנו צחקנו והיה כיף. דייוי וקטי החליטו לעשות סיבוב קצר לאורך הים והשאירו אותי ואת נתן לבד. נשכבתי על המגבת והוא המשיך לשבת זמן מה ונשכב גם. שנינו שכבנו ככה עם עיניים עצומות כלפיי שמיים, בשקט, שומעים רק את הגלים הקטנים של הים. "יש לך מישהו?" שאל משום מקום -"לא.." עניתי עדיין עם עיניים עצומות. "את מאוד יפה" הוא לחש. פתאום הרגשתי שאני היחידה שעוצמת עיניים, היחידה שלא מרגישה כלום והיחידה ששומעת רק את הגלים. הסתובבתי אליו וראיתי שהוא מסתכל על הכוכבים הרבים שהציפו את השמיים באותו הלילה. לא עניתי. הייתי טיפה מובכת. בתור אחת שיש לה בעיה עם עצמה, קשה לי לקבל מחמאות כאלה. אבל נתן הזה, אמר את המשפט הזה כל כך ברוך, האמנתי לו. יותר מזה, הצטמררתי כשהוא אמר את זה. הרגשתי שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר. אם אני בדרך כלל לא אומרת תודה על מחמאות כאלה, אז זה בגלל מבוכה, אי נעימות או אי הסכמה. אבל פה, לא אמרתי תודה מפחד. פחד שהמילים שלו גרמו לי להאמין לו שאני אכן יפה. מאותו הרגע שתיקה היא הדבר האחרון שהיה שם.