מסובכת. [פרק י]

והנה אני שוב פוסעת לעבר השער הכחול הזה, שנועל אותי מבפנים ואני מרגישה כאילו אני כלואה כמו איזה אסירה. רק שהפעם וידאתי עם עצמי שהרגל הראשונה שדורכת בשטח בית הספר היא רגל ימין. סתם בשביל להרגיש שאני מתחילה ממשהו טוב. זאת השנה האחרונה שלי בכלא (או בית ספר.. איך שתרצו) הזה.
ידעתי שאני נכנסת דרך אותו שער עם פנים אחרות וראש אחר. נכנסת חזקה יותר, מלאת כוחות ומוכנה להתמודד עם כל דבר.
הנה טומי חלף לידי, זרק לעברי חיוך עקום ומבט מנצנץ. אוח.. שיהיה בריא. מה אני אעשה, אני חולה עליו.
בואו נחזור שבועיים לפני תחילת הלימודים….
*
20 לאוגוסט
בואו נסכים שלהתעורר בבוקר ולראות שמחכה לי הודעה מטומי, זה דבר חריג ולא צפוי לגמרי. אבל חשוב לציין שיום לפני שההודעה נשלחה, הוא הוחזר לחברים שלי בפייסבוק, מה שגרם לו לשלוח לי את ההודעה המפתיעה; 'יפה לך.. מה פשר המהלך הזה?'. אני עדיין לא מבינה מה הקטע שכל פעם שאני עושה משהו, הוא מתעניין או שחייב להגיב עליו. זאת אומרת, אני לא אשקר אם אני אגיד שזה דיי משמח אותי שאיכפת לו, אבל זה בהחלט מוזר שחברה שלו מרשה לו. אם חבר שלי היה ככה עם האקסית שלו.. הוא לא היה חבר שלי. בכל מקרה.. חשבתי מה לענות לו. כתבתי משהו, ואז מחקתי וככה איזה עשרה פעמים. בסוף שלחתי לו; 'זה באמת כל כך משנה? גם ככה אף פעם לא רצית להבין למה מחקתי אותך מההתחלה..', והוא מייד ענה; 'לא שלא רציתי, פשוט הייתי יותר מידי כועס בשביל לנסות להבין. ושלא תביני לא נכון, אני עדיין כועס.. מאוד אפילו! אל תחשבי שאני אגואיסט או משהו כזה, אני פשוט מלא כעס ' . –'בסדר טום, אף אחד לא אסר עליך לכעוס. אני יודעת מה עשיתי ומגיע לי כל מילה לא יפה שתזרוק לכיוון שלי. אבל קשה לי להאמין שהאגו שלך פה לא לוקח שום חלק.. כבר אמרתי לך שאני לא מזהה אותך יותר ' עניתי בלב כבד . בואו נהיה אמיתיים, הרי באותו זמן שחסמתי אותו והוא התעצבן עליי, הסיבה לעצבים שלו לא הייתה החסימה אלא כל מה שיושב לו על הלב והוא לא מספר לאף אחד. בדיוק כמוני. והעצבים האלה, יוצאים על הדברים הכי טיפשיים שיש, כמו החסימה הזאת, למשל. אז למה בכל זאת אני חושבת שקיים אגו בכל העניין הזה? פשוט מאוד. יש בו כל כך הרבה כעס, שהוא חייב להוציא כדי להרגיש הרבה יותר טוב, אבל האגו הזה שצמח לו לא נותן לו להבין שהפיתרון המושלם להרגשה הטובה שלו זה לדבר איתי. עברה שנה והוא לא קלט ששום זמן בעולם לא יעזור לו להעביר את מה שיושב לו על הלב. אני הבנתי את זה כבר.. לא מזמן, אבל הבנתי.
'השתנתי, כן. אבל האגו שלי עדיין ברצפה. אני פשוט עוד לא מוכן לדבר איתך כי יש בי הרבה כעס, ואם נדבר בזמן הקרוב זה ייצא בדרך הכי מכוערת שיש. אז עדיף בשבילך שנעזוב את זה כרגע..' , נו.. רואים על מה אני מדברת? ההודעה הזאת שלו מראה בדיוק, בצורה הכי מושלמת, את מה שאני הסברתי. האמת, חייבת להודות שהפתיע אותי בכלל שהוא דיבר על פגישה איתי, או על לדבר איתי.. כי אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל אז כשאני רציתי להפגש איתו הוא התנגד לגמרי לרעיון. אם היינו נפגשים עוד אז, אויש תאמינו לי.. החיים של שנינו היו הרבה יותר קלים. הרי לשנינו זה לא מועיל שהוא מלא עצבים, ואני מלאת.. נקרא לזה כאב.
'קח את הזמן טום. אני לא לוחצת עליך אם לא שמת לב.. תירגע כמה שאתה צריך. כשתהיה מוכן לדבר אני פה, כמו תמיד' עניתי בתקווה שהוא יבין בקרוב ש"הזמן" הזה לא קיים. הוא יכול לחכות נצח, אבל זה עדיין יישב לו על הלב וזה גם ישפיע על מערכות היחסים שלו, לא רק עם קארין, אלא גם עם כל אחת אחרת.
*
תאמינו לי בנות, לחכות לגברים שיבינו משהו כל כך פשוט, זה כמו להסתכל לשמיים ולחכות שדולרים ייפלו עליכן. אם ניחשתן, אז נכון.. הוא לא דיבר איתי, והוא בהחלט לא קלט שאין זמן לדברים כאלה.
באותו זמן, יום ההולדת שלו הגיע אז תפסתי את ההזדמנות וביחד עם איחוליי ה'מזל טוב', הסברתי לו מה שהוא לא רצה או לא הצליח להבין לבד. ככה זה בנות, אנחנו הבוגרות עם ההגיון המהיר יותר. בדרך כלל.
'טוב, קיוויתי שתבין לבד שלא משנה כמה זמן תשב בבית ותכעס עליי, אתה לא תרגע. לעומתך הבנתי את הפתרון כבר לפני חודשיים וחצי, כשדיברנו בטלפון ואמרתי לך שאני רוצה להפגש. תרשה לי לתקן את עצמי ולהגיד שאני יותר צריכה להפגש. כמובן שקיים גם רצון לראות אותך, כי בוא אני אהיה אמיתית, אני לגמרי מתגעגעת.
אבל לא בשביל זה אני כותבת לך, אלא בגלל שרציתי לאחל לך כמה דברים ליום הולדת.. שדרך אגב, המצב הזה דיי עושה לי נוסטלגיה משנה שעברה. אם תזכר, גם לא דיברנו אז ובזכות זה ששלחתי לך ברכה ליום ההולדת, התחלנו לדבר. מקווה שהפעם זה יעבוד גם כן.
אז, טום היקר, אני מאחלת לך המון המון מזל טוב ועד מאה עשרים שנה. המון שנים של אושר, בריאות ואהבה ללא גבולות. קשה לי קצת לאחל לך שתמשיך להיות כמו שאתה תמיד, כי אני לא ממש יודעת איך אתה עכשיו (כמה שזה כואב להגיד את זה..), אבל אני בהחלט מאחלת לך להמשיך להיות כמו שתמיד היית. תזכור תמיד שכל מה שאני רוצה ותמיד רציתי זה שיהיה לך טוב. לראות אותך מחייך ועושה את כל השטויות שאתה עושה, מעלים בי את החיוך הכי גדול.
אני חושבת שאין כל כך צורך להגיד מה אתה בשבילי, כי זה דיי ברור.. זה אף פעם לא השתנה ממש. אני רק רוצה שתזכור שאני תמיד פה. אולי זה נשמע מגוחך כרגע, אבל אני מאמינה שאם באמת תתן לעצמך לתקשר איתי כשתרגיש צורך בכך, זה כבר יהיה הרבה פחות מגוחך משזה נשמע עכשיו.
גוש שומן שלי, אני לא רוצה ללחוץ, אבל חשוב לי שתבין שאין זמן. הגיע הרגע לעשות את מה שהיית צריך לעשות הרבה קודם.. אוהבת.'
*
הנה סוף סוף הגיע היום הזה שאני עושה את צעדיי לעבר ביתו של טומי, והפעם לא כדי לבהות בו מהצד, אלא כדי להכנס לתוכו, לשבת איתו על אותה מיטה ולדבר. הדביל כנראה הבין שאני צודקת. ברוך השם.
אמנם קבלת הפנים הייתה חמוצה למדיי, אבל הבנתי את המוטיב שלו לכך.
נכנסנו לחדרו התיישבנו על המיטה מרוחקים כל כך, שתחת של פיל היה יכול להכנס שם. הילד לא הסתכל לי בעיניים. לעמתו, אני לא יכולתי להוריד אותן ממנו.
"תתחיל אתה לדבר…" לחשתי כמעט ללא קול, -"הלוואי וידעתי מאיפה" אמר. "פשוט.. תזרוק את הכל החוצה. איך שזה.. בלי לחשוב יותר מידי. אתה יכול אפילו לצעוק עליי, אני אעמוד בזה" הייתי כנה. הוא הסתכל עליי כדי לבדוק אם אני רצינית, וכשהבין שאני מודעת למצב שלו התחיל לשפוך, "יותר מחצי שנה! רומי.. חיכיתי לך . בהתחלה הייתה בי עוד תקווה, אבל אחר כך התחלתי להרגיש כזה אדיוט.. מטומטם!
למה משכת כל כך הרבה זמן ? למה ? למה בכלל נתת לי לקוות שתחזרי אליי? למה קבעת להפגש איתי כמה לילות רצוף? אני לא מבין . את בכלל לא מבינה מה עשית לי. וכל הזמן.. אני ממשיך לקוות ולשכנע את עצמי שאת פשוט צריכה עוד יום יומיים כדי להתכונן להגיד את המילים הנכונות שיחזירו אותך אליי..
לראות אותך כל יום בבית הספר, ככה עוברת לידי, מחייכת, מביאה לי את החיבוק הזה שלך.. את חושבת זה לא כאב?! יום אחד את מחליטה שלא בא לך להסתכל עליי ובכלל שבא לך להתעלם ממני. מה.. אני לא מבין עם מה שיחקת. למה ? לא הייתי עם אף אחת, רומי, אף אחת ! רק כי חיכיתי לך.
אני לא יודעת באיזה בולשיט היית עסוקה שם, אבל היה לך כל כך קשה לחסוך ממני את כל הזמן היקר הזה?! היה כל כך קשה לבוא מההתחלה ולהגיד לי שהכוונות שלך הן בסך הכל ידידותיות?? אולי הייתי נישבר, אבל לפחות הייתי משלים עם זה יותר מהר!
תהרגי אותי, אני עד עכשיו לא הכי מבין מה הייתה הסיבה שלך לפרידה. מה? חוסר אהבה? אני לא מאמין לבולשיט של 'לא רוצה לפגוע בך טום…', לא מאמין! זה נסיון להפוך את הדברים ליפים יותר.
ואני אומר לך את כל זה עכשיו, כי זה מה שישב לי על הלב עד הרגע הזה. אבל שלא תביני לא נכון, אני אוהב את קארין. ואולי בהתחלה לא האמנתי שאני והיא נהיה ביחד , אבל עכשיו זה נראה הכי הגיוני שיש. כי היא בחיים לא הייתה עושה מה שאת עשית ! אבל את יודעת מה.. התחזקתי. גם אם מישהי תשחק איתי ככה שוב, אני לא אחכה ולא אהיה התמים הזה יותר. ממש לא ! אז תודה רבה לך באמת. בזכותך ..' מהמילה השניה שהוא השחיל החנק עלה לגרוני והדמעות התחילו לזלוג, אז תדמיינו איך ניראתי בסוף השיחה. ידעתי שזה הולך להיות כואב.. אבל זה עדיין הפתיע אותי. הוא אמר דברים כל כך כואבים וחזקים.. אבל חלקם היו טיפשיים לגמרי.
לא ידעתי אם הוא סיים להטיח בי את הכל, אבל ניצלתי את הזמן הזה שהוא מנסה להרגיע את עצמו, לקחתי אויר והתחלתי לשפוך בעצמי, "טומי.. בבקשה אל תנסה לשכנע את עצמך ששיקרתי לך. הסיבה שהצגתי לך כשעזבתי אותך, היא אמיתית לחלוטין. הייתי צריכה להיות עם עצמי. לעבור את השינויים שלי לבד. הייתי צריכה למצוא את עצמי בנפרד ממך. כבר בפעם האחרונה שנפגשנו אז, הרגשתי שאני איתך פיזית אבל בראש אני במקום אחר לגמרי. לא יכולתי להיות איתך כשאני לא מביאה את כל כולי לקשר הזה.. אם היינו ממשיכים ביחד באותו זמן, תאמין לי שהיית ניפגע הרבה יותר. כי זה כמו לשקר לך ולעצמי שהכל בסדר כשהכל לא בסדר. אם זאת הייתה סתם תקופה לא טובה שלי, בחיים לא הייתי עושה את הצעד הזה.. כי ברור לי במאה אחוז שלא היית עוזב אותי לבד. היית מחזק אותי ותומך בי לאורך כל הדרך. אני יודעת את זה! אבל זה לא היה המצב.. לצערי." עצרתי שניה כדי להסדיר את הנשימה שלי. טומי התיישב חזרה על המיטה, מסתכל עליי אבל לא רואה.
"ותהרוג אותי טום, אבל לא משכתי אותך בכוונה! אני נשבעת לך ביקר לי. לא קיוות לשווא.. הייתה לי כוונה לחזור אליך, וכל פעם שנפגשנו נשבעתי לעצמי שזה קורה היום! אבל כל פעם שהסתכלתי עליך, ורציתי להגיד לך כמה שאני אוהבת, ושאני רוצה שנחזור להיות ביחד.. משהו עצר אותי. אני זוכרת את הערב הזה שישבנו מתחת לבית שלי, והסתכלתי על הכביש שם ברחוב.. ואז אמרת משהו והסתובבתי אליך, וכבר שכחתי מה רציתי להגיד, כי כל מה שרציתי באותה שניה זה לנשק את השפתיים האלה.
אני לא יכולה להצטדק על כלום, טומי. אני יודעת שלא הייתי בסדר. אבל זה לא היה בכוחות שלי.. אתה חייב להאמין לי.
אתה יודע מה ה"בולשיט" הזה שהתעסקתי בו כל הזמן הזה? אתה. לא הייתה שניה שלא חשבתי עליך. כל צעד שעברתי, תהיתי אם מה שאני עושה זה בסדר ואם הכל בסדר איתך. וניסיתי להשיג מידע מכל מקור אפשרי על המצב שלך. זה לא תחרות למי היה יותר רע וזה בהחלט לא תחרות מי עשה יותר בשביל האחר, אבל תהיה אמיתי.. אי פעם, בכל הזמן הזה, יצאת מהבועה שלך וחשבת עליי? חשבת אולי מה אני עברתי? אני בטוחה שלא. ואני יודעת גם למה. כי אני זאת שגמרתי לכל זה. אז לי היה טוב, טום? כל העולם שלי סובב את האקס שלי שלא יוצא לי מהראש גם ככה, אני רבה עם חברים שלי כי הם טוענים שאני אדישה אליהם, אני רבה עם המשפחה שלי בגלל שאני מוציאה עליהם את התיסכולים שלי.. והיה לי טוב?
אתה יודע.. אני אמרתי לחברה אחת שלי מההתחלה שאתה הולך להמשיך הלאה לפניי. צדקתי. וכמה שזה יהיה קשה לך להאמין, שמחתי בשבילך שטוב לך. כי זה מה שרציתי כל הזמן.. שיהיה לך טוב.
אתה יודע מה היה ביום הזה שפירסמתם את המערכת יחסים שלכם בפייסבוק? ביום הזה התכוונתי להפגש איתך. התכוונתי להגיד לך שאין לי כח להמשיך עוד יום בלעדיך.." הורדתי את הראש, והפעם הוא היה קשוב יותר מאי פעם. עכשיו הרגשתי שהוא מרשה לעצמו לראות אותי. ניגבתי את הדמעות והמשכתי, "אני יודעת שכואב לך .. או כאב. אני יודעת למה גרמתי. אבל אתה חייב להבין אותי כמו שאני מבינה אותך. אתה חייב להבין שכוונה רעה לא הייתה לי.
כשאמרתי לך לא מזמן שאתה שונה כבר.. הבנתי שאני טועה. אתה אותו אחד, בפנים. פשוט הצבת כל כך הרבה חומות מסביב שהטעו אותי. אני חייבת להודות שלא אהבתי לראות את החומות האלה. הן עשו אותך למישהו חסר תקדים.
אני שמחה שאתה אוהב את קארין. אני שמחה בשבילך. אתה האקס שלי ואתה האהבה הראשונה שלי, ולא משנה כמה זמן יעבור, בלב שלי תמיד יהיה לך מקום. זה פשוט ככה. החולשה אליך לא תיפסק גם אם אני מאוד ארצה.
עכשיו זה לא משנה כבר כלום, אבל אני חייבת להגיד לך שאני מצטערת כל כך. על הכל. ואני חייבת את החמלה שלך בשביל להמשיך לחיות ברוגע. אני רוצה אותך בחיים שלי, גם סתם בתור בן אדם. אני יודעת שלא אמרתי לך את זה אף פעם, אבל רק הנוכחות שלך ממלאה לי את היום. אני צריכה להרגיש אותך איתי. אתה היחיד שמחזיק אותי שפויה. אני צריכה אותך בשביל להתקיים נורמאלי. זה נשמע שיא הדרמתי עכשיו, אבל זה פשוט ככה. זאת המציאות. ובוא בבקשה לא נפנה לה עורף יותר.." הסתכלתי עליו, הבטתי לתוך העיניים שלו, הוא הסתכל עליי חזרה הפעם. ניגבתי את הדמעות שלי שוב, ואחרי כמה דקות של השקט הכי רועש שיש, שאלתי אותו, "טומי.. אפשר חיבוק?", הוא חייך חיוך קטן אבל משביע רצון וחיבק אותי בלי להגיד יותר מידי. להרגיש אותו מחבק אותי היה הדבר הכי מנחם שיכולתי לבקש. הרגשתי כל כך נוח בין הידיים שלו, שלא רציתי שיעזוב. "הכל יהיה בסדר.." הוא לחש לי. מילים כל כך פשוטות וקיטשיות, אבל מה שעבר לי בגוף כשהוא אמר את זה.. אלוהים שישמור. כל כך הרבה זמן רציתי לשמוע את המשפט הזה ממנו. עצמתי את עיניי וחייכתי מאחרי גבו, עדיין מחבקת אותו. לחשתי לו חזרה , "אפשר נשיקה? על הלחי כאילו.." הבאתי לו נשיקה והוא הביא לי, ישבתי שם עוד כמה דקות ועם ההרגשה הכי נוחה בעולם, יצאתי מהבית הזה וסגרתי את הדלת.
באותו רגע הבנתי, שהדלת שהוא השאיר פתוחה אחריו לפני שנה בבית שלי, נסגרה על ידי בבית שלו. המעגל נסגר.