מסדר המוריגן – פרק 2

ג'יין ואמילי המשיכו ללכת, שתיהן שתקו. שתיהן היו הנערות הדומות ביותר בבי תהספר מבחינת האופי, אך המראה שלהן היה שונה לחלוטין.
בעוד אמילי הייתה גבוהה ורזה, עם תווי פנים מלכותיים מעט, אף ישר ונקי שתמיד הזדקף מאמצע פניה בגאווה, ג'יין הייתה נערה נמוכה וממוצאת, אולי אפילו עם עודף משקל קטן, עיניה החומות היו חסרות ייחוד מול עיניה המשונות של אמילי – עינייפ בצבעים שונים. בעוד העין הימנית של אמיל בצבע זהוב – אפילו צבע של זהב טהור, ולעיתים קרובות היו אומרים לה את זה, עינה השניה הייתה בצבע כחול ואפור, גוון של סערה.
הן היו הפכים כמעט לחלוטין, אבל הן היו תאומות – הן ידעו את זה. התעודת זהות של ההורים שלהן אמרה את זה, וההורים עצמם, והרישום בעיריית העיירה שלהם.
הן המשיכו ללכת, וג'יין הייתה הראשונה שדיברה.
"צ'ארלי אמר לי – " היא התחילה לדבר, אבל אמילי קטעה אותה. "איזה צ'ארלי? דקאם או לא דקאם?" היא שאלה, היא קיוותה שהתשובה היא דקאם. צ'ארלי דקאם היה אחיה הבוגר של צ'לסי, והצ'ארלי השני היה שקרן לחלוטין, כולל בשיעורים.
"צ'ארלי דקאם. הוא אמר לי שקריס רוצה להציע לצ'לס." היא אמרה, ונאנחה בצער. כולן – כולל את ג'יין, היו מאוהבת עד טירוף באותו גיק מחשבים. אמילי נחרה בבוז.
"הוא לא שווה את זה. הוא סתם גיק מחשבים חמוד שלא יודע מהחיים שלו." פסילה ראשונה. הוא לא אוהב היסטוריה, במילים אחרות.
"הוא חד גבה, חוץ מזה. והוא הומו, כנראה." עוד שתי פסילות, הוא פשוט לא יכול להיות מישהו שכדאי לאהוב אותו, ככה לפחות אמילי חשבה.
"הוא לא הומו." אמרה בכעס ג'יין, שכמו כולם, רצתה להגן על כבודה ולא לתת לאחותה התאומה לרדת עליה, בגלל שהיא מאוהבת בהומו.
"איך את יכולה להסביר אחרת את זה שראינו את העמוד מהיומן שלו, שבו הוא כתב את השם של די עם לבבות?" אמילי אמרה בכעס, היא שנאה דיבורי סרק על נושאים כמו בנים, היא פשוט הייתה מיוחדת מדי, בלי אופי שכזה, בלי רצון לדבר על בנים ובגדים ו…
"וחוץ מזה," היא הוסיפה אחרי כמה שניות, "את בעצמך אמרת שהוא יציא חברות לצ'לס, אז די לפנטזיות המפגרות!" היא אמרה, מוסיפה צליל את תרועת חצוצרה.
שתיהן צחקו, ככה זה היה תמיד. אי אפשר היה לגרום לבנות לכעוס אחת על השניה, הן פשוט היו יותר מדי חברות טובות, חוץ מזה שהם גם היו תאומות.
ג'יין הוציאה את המפתח מהבית הגדול שבקצה הרחוב, בו הן גרו, ופתחה את הדלת.
הבית נראה כמו תמיד – מבולגן ועמוס. עד כמה שהבית היה גדול, אי אפשר היה לחיות עם ארבעה ילדים בבית כזה, שבו אין כמעט חדרים. כולם אכלו, שיחקו, וחלק מדיירי הבית ישנו באותו החדר, והחדרים האחרים היו של ההורים, וגם החדר המשותף של ג'יין ואמילי.
ג'יין סגרה את הדלת מאחוריה, והתחילה ללכת לכיוון החדר של שתיהן. כשהיא נכנסה היא ראתה את הקירות הסגולים והאדומים, ושתי המיטות הקטנות וארון הבגדים, ולידו ארון הספרים. כמו תמיד.
אמילי נכנסה אחריה, והחלה לחפש את חפצי הטיול שבית הספר דרש – כובע מצחייה, פנס ושלוקר.
ג'יין נאנחה בצער, והחלה גם היא לחפש את החפצים שלה.
החפצים של אמילי אופיינו בצבע סגול, ושל ג'יין באדום, כך שעד מהרה כל החפצים היו מוכנים.
"בואי." אמרה אמילי, נועלת את הדלת מאחוריה כשהיא וג'יין יצאו מהבית, מתחילות לצעוד לעבר בית הספר.