מפגש עם סלבריטי[= פרק 24

למחרת בבוקר צעקות מחרישות אוזניים העירו אותי.נזכרתי באלכס בבהלה ויצאתי החוצה אל המסדרון.רצתי אל החדר של אלכס,ככל שהתקרבתי אל החדר שלו ככה הצעקות הלכו וגברו.
הגעתי אל החדר שלו,הדלת היתה פתוחה לרווחה.אלכס צרח על השומרים והמנהלת בזעם,הוא קלט אותי בעיניו וצעק:"איזבל!תצילי אותי!"
פקחתי את עיני לרווחה.הוא זכר אותי.הוא זכר רק אותי.
המנהלת הביטה בי בזעם.שאלתי את אלכס:"מה קרה?"
הוא התקרב אלי ולחש:"אני לא מכיר אותם.הם רוצים לחטוף אותי.אני בטוח."
"אלכס,הכל בסדר.זו המנהלת של בית המשוגעים."
"מה?!אני בבית משוגעים?!"
"כן,אבל אתה לא חולה במחלת נפש."
"אני רוצה לצאת!"
"אלכס…"
"כולכם מטורפים!אתם רוצים לחטוף אותי!"
"אלכס!תירגע!"המנהלת צעקה.
"איך את יודעת את השם שלי!?"
"כי אני מכירה אותך."היא ניסתה להניח את ידה על ידו אבל הוא ברח אל המסדרון.השומרים רצו אחריו ואני והמנהלת נשארנו בחדר לבד.
לפתע היא אמרה:"אלכס הוא הבן שלי.אני אמא שלו.אבל הוא לא זוכר אותי.הוא זוכר אותך.פעם ראשונה שהוא זוכר מישהו.תמיד קיוויתי שזו תהיה אני."
אמא של אלכס,המנהלת.נזכרתי בתמונה שהיתה על שולחנה.זה היה אלכס.לא האמנתי.
"אני מצטערת."
"זה בסדר."
שאלה עלתה בראשי.האם היא מכירה את תיאודור?האם היא בקשר איתו?
"אלכס סיפר לי על אבא שלו."
"הסיפור שתיאודור בגד באישה שלו?"הנהנתי והיא אמרה:"זה לא אמיתי.המצאתי את זה כדי להגן על אלכס."
"מה עם אבא שלו?הוא חי?"תקווה נוצרה בלבי.
"כמובן.תאודור חי איתי כבר 20 שנים.יש לנו בית ליד בית המשוגעים."
לא האמנתי שאבא שלי קרוב כל כך אלי.לא האמנתי שאנ יכולה לפגוש אותו.חשבתי שכאשר אני אדע שאני אפגוש אותו אני אתלהב כל כך אבל כרגע אלכס היה בעדיפות ראשונה.
הלכתי אל המסדרון,אלכס היה צנוף בפינה,מבוהל וחרד מהשומרים שהתקרבו אליו,רצתי וחצצתי בינו לבין השומרים.כמו ילד שטן,הוא אחז ברגלי כמבקש לדעת שאני לא אברח לו.
"תעזבו אותו."אמרתי בקול בוטח למרות שמבפנים רעדתי.
השומרים עזבו ועזרתי לאלכס לקום.הוא חיבק אותי בלי מילים ואני הבנתי הכל.
לקחתי את ידו והלכנו לקבלה.התיישבנו על אחד הספסלים ושאלתי אותו:"איך אתה מרגיש?"רציתי לדעת הכל על מה שקורה לו.
"אני בסדר.קצת מבוהל."
"איך הראש?אתה מצליח לזכור משהו?"
"אני מרגיש כאילו יש לי ערפל בראש.אני רק יודע שאת חצי אחות שלי וקוראים לך איזבל ואני מאוד אוהב אותך."
חייכתי.הייתי מאוד זהירה וניסיתי להבין על מה הוא חושב:"איך אתה מרגיש?אני רוצה לדעת אם אתה מרגיש רגשות שונים לאנשים שונים."
"אני הרגשתי שנאה לאנשים שבאו לקחת אותי.והאישה השמנה שהיתה בחדר איתם לא הרגשתי אליה כלום.אני מרגיש אליך אהבה.אבל לא אהבה בצורה הזו.אני מרגיש שאת אחותי."
"אתה זוכר מי ההורים שלך?"
"לא.כלום."
"איך הרגשת כשהתעוררת?"
"הייתי שמח.לא ידעתי למה אני שמח.אבל גם הייתי עצוב.ופתאום האישה הזו נכנסה עם האנשים האלה והם רצו לקחת אותי.הם אמרו שהם הכירו אותי.נבהלתי."
"אתה יודע שיש לך מחלה?"
"כן.אני שוכח הכל."
"אתה יכול להיזכר במשהו?"
"אני זוכר שדיברתי איתך מפתח איורור ואת היית מבוהלת."
"אתה הצלת אותי."
"אפשר לשאול שאלות?על החיים שלי?"
"על הכל."
"למה החדר שלי מלא בתמונות?"
"אתה מאוד אוהב לצלם."
"מי האנשים בתמונות?יש המון תמונות שלי מחובק עם אנשים שאני לא מכיר."
"הם חברים שלך."
"את מכירה אותם?איך הם?"
"אני לא מכירה אותם.אני מכירה אותך רק יומיים."
כשאמרתי את זה הוא נרתע קצת.
"יומיים?אנחנו לא אחים?"
"אנחנו אחים אבל…"נזכרתי בתאודור ואמרתי:"אתה יתום.אבל גיליתי שהיה לנו את אותו האבא."
"הוא חי?"
"אני לא יודעת.הוא ברח."
"ואמא שלי?"
"התאבדה כשהיית בן שלוש."אפילו לא מצמצתי.עד כדי כך הצלחתי להסתיר ממנו את האמת.ידעתי שאני אתייסר בגלל זה אבל התעלמתי מרגשות האשמה שהתחילו לבצבץ.
"מה קרה בינהם?"
"אבא שלנו בגד עם אמא שלך באמא שלי."לא רציתי להאריך כדי שרגשות האשמה לא יתעצמו.
"אה.אמא שלך חיה?"
"כן."
"בן כמה אני?"
"בן 16."
"אני חכם?"
"מעולם לא למדת כי היית שוכח את הכל תוך חודש."
"אני יפה?"
"מאוד."
"יש לי חברה?"
"לא.אתה מפחד לשכוח אותה."
"איך אני זוכר אותך?"
"אני לא יודעת."
"המנהלת אוהבת אותי?"
שתקתי.ידעתי שאלכס הוא הבן שלה והנחתי שהמנהלת אוהבת אותו מאוד.בטח היא מתייסרת כל פעם מחדש כשהיא רואה אותו ולא יכולה להיות קרובה אליו.חשבתי איך אני ארגיש אם ג'יימס יהיה כל כך רחוק ממני.בוודאי הייתי משתגעת מרוב דאגה אליו.
"איזבל?"
"הא?"התנערתי מהמחשבות שתקפו אותי והתרכזתי בפניו של אלכס.
"המנהלת אוהבת אותי?"
"כן."
הוא חיכה להמשך אבל לא היה לי אחד כזה.הוא המשיך לשאול שאלות ואני המשכתי לענות.הרגשות עדיין ייסרו אבל דחפתי אותם לנבכי מוחי.לא יכולתי להתמודד איתם עכשיו.רק לא עכשיו.
לפתע הרגשתי יד על כתפי.הסתובבתי וראיתי נערה בגילי.היה לה שער שחור ארוך,חיוך רחב שישר חיבבתי,עינים חומות עמוקות שנתנו הרגשה של רוגע וגוף גמיש.היא אמרה בקול נעים:"היי.אני יובל.ראיתי אותך אתמול ורציתי לשאול אם אני יכולה לעבור לחדר שלך?כי החדר שלי בשיפוצים ויש לי רק חודש למצוא חדר."
חייכתי אליה ואמרתי:"בוודאי.אני מאוד בודדה בחדר שלי.אני אשמח שתהיי בחדר שלי."
היא הנהנה ושאלה:"איפה את נמצאת?"
"דלת שלישית ימינה."
"אני יכולה לעבור היום?"
"אני אשמח אבל יש שם רק מיטה אחת."
"אני אדאג להכל."
היא נכנסה למסדרון ונעלמה מעיני.חזרתי אל אלכס.היה לו מבט מעורפל בעינים,שאלתי אותו:"אלכס?מה קרה?"
"מי זו היתה?"
"יובל.היא עוברת לגור איתי."
הוא הנהן והמשיך לשקוע במחשבות.ניסיתי לפענח את הבעת פניו.הוא היה חולמני.הפוני שלו הסתיר לו את העינים והפריע לי לראות מה קורה לו שם בפנים.הלוואי שיכולתי לקרוא מחשבות.
"אלכס?אתה יכול להגיד לי מה קרה?לפני שתי שניות היית מלא בהתלהבות ושאלת מלא שאלות ועכשיו אתה עף לך במחשבות."
"זה..קשה."הוא אמר והוריד את ראשו.
"קשה?מה זאת אומרת קשה?"
"אני לא יכול להסביר."
"אלכס,אני אחותך."
"זה לא את.זו…"הוא לא סיים את המשפט.
"זו בת?מי זו?"הסתקרנתי.
"מישהי שראיתי."לא סבלתי שהוא לא פירט והסביר.
"אתה יכול לספר לי כבר מה קרה לך?"
"זו…היא."
"מי?היום שכחת הכל.מי כבר אתה מכיר שגורמת לך להרגיש ככה?"
"נו,זו הילדה."הוא עיוות את פניו.
"מי?!"
"אני מתבייש…"
"אלכס,אני נשבעת לך שאם אתה לא מספר לי אני הורגת אותך על המקום!דבר כבר!"
"זו יובל."
פערתי את עיני לרווחה.אלכס התאהב.הוא התאהב ביובל.יובל…לא הייתי מודאגת בגללה.היא נראתה הטיפוס שאם הוא אוהב,הוא אוהב עד הסוף.הייתי מודאגת בגלל אלכס.אם הוא יציע ליובל חברות והם יהיו חברים אחרי חודש הוא לא יזכור אותה.אבל מה אם יקרה נס כמו שקרה היום והוא יזכור אותה?דימיינתי אותו איתה.בראשי הם נראו חמודים.מתאימים.הייתי צריכה להכיר אותה.אבל הרי יהיה לי מספיק זמן בשביל זה.היא הולכת לגור איתי.