מפגש עם סלבריטי[= פרק 22

הוא הביט בי מבולבל.אחרי כמה דקות של שתיקה הוא אמר:"אין לי אחיות."
"אני הייתי הבת של תאודור."השם שלו עשה לי צמרמורת.
"מה?!"
"תאודור היה אבא שלי."
"איך?!"
"מהאישה הקודמת שלו.רוזלי."
"רוזלי?"
"זאתי שהיתה לה בעית אלכוהול."
"אבל את יתומה…"
"המשטרה עצרה אותו על העלמת מס ורוזלי נכנסה לגמילה.אותי ואת אחי שלחו לבית היתומים."
"מתי זה קרה?"
"לפני 9 שנים."
"אבל את נראית בגיל שלי."
"כנראה אבא שלנו בגד באמא שלי עם אמא שלך בתקופה לפני שאמא שלי נכנסה להריון."
אלכס נראה משותק.עיניו הירוקות היו מבולבלות.נשכתי את השפה התחתונה שלי וחיכיתי שהוא יגיד משהו.
הוא הסתכל עלי.אני הסתכלתי עליו.היה לנו כל כך הרבה לספר אבל שתקנו.לא העזתי להוציא מילה.הוא נראה כאילו הוא לא מצליח לדבר.לבסוף הוא אמר:"אני…אני צריך ללכת."
"חכה!"לא רציתי שהוא ילך.רציתי שהוא ישאר וידבר איתי.
"אני לא חושב שכדאי שנהיה בקשר."הוא אמר לי ישירות.
"אבל…אתה אח שלי."
"אני לא באמת אח שלך."
"יש לנו את אותו הדם.באיזשהי צורה אנחנו דומים."
"את אותו הדם של הבוגד הזה?!לא,תודה.אני אוהב להיות לבד."
"הוא לא בוגד.הוא אבא שלך."
"הוא בגד באמא שלך!הוא עזב את אמא שלי!בשבילי הוא השטן!"
"אני מרוצה מזה שהוא בגד בה.אני לא אוהבת אותה.ולא אשמתו שהוא עזב את אמא שלך.היה לו את האפשרות להמשיך לבגוד או להפסיק את העניין והוא בחר להפסיק.הוא לא השטן.הוא רק איש אדיש."
"לא אכפת לי!אני שונא אותו ותמיד אשנא!"
"מה איתי?אתה גם שונא אותי?"
הוא שתק והביט בי בעינים הירוקות שלו.נזכרתי באבא שלי.היה להם את אותו המבט.אותו המבט שגרם לי לצמרמורת בכל פעם שהסתכלתי עליו.אותו המבט שאף פעם לא החזיר לי אהבה.אותו מבט שגרם לי לסבול בשקט.אותו מבט ששמור רק לי.
"אני צריך ללכת."הוא הסתובב ונכנס לחדר שלו.לפני שסגר את הדלת הוא העיף בי מבט אחרון.
בהחלטה נחושה הלכתי אחריו ונכנסתי לחדר שלו.לקחו לי כמה שניות כדי להבין לאן נכנסתי.החדר שלו היה מלא בתמונות.תמונות של כל מיני אנשים.בחצי מהתמונות הוא הופיע.שמתי לב שבכל התמונות הוא כמעט ולא חייך.יה לו מין חצי חיוך או חיוך קטן כזה שכמעט ונמחק מהפנים.כל הקירות היו מכוסים בתמונות.
התעשתי על עצמי ושאלתי שוב:"אתה שונא אותי?"
הוא התיישב על המיטה וחפר את ראשו בידיו.חיכיתי.לבסוף הוא אמר בקול שכמעט ולא שמעתי:"אני לא שונא אותך.אני שונא אותו."
"אבל אני הבת שלו."
"אז מה?אני הבן שלו."
"אז אנחנו נוכל להיות אחים?"קיוויתי שהוא יסכים.
"זה תלוי.אני צריך לדעת הכל עלייך כדי להבין אותך."
שתקתי.הוא הביט בי בשאלה.אמרתי:"אני רוצה להכיר אותך."
הוא שתק קצת ואמר:"אני אוהב לצלם.אני רוצה להיות צלם.אני חושב שהמחלה שלי פשוט דפקה לי את החיים.אני לא מפחד מכלום חוץ מהמוות.אף פעם לא התנשקתי.אף פעם לא היתה לי חברה.החברים שלי לא יודעים עלי כלום.הם חושבים שאני בפנימייה.יש לי המון חברים אבל אני תמיד מרגיש בודד.לפעמים אני מרגיש שאני אף פעם לא אצליח להוציא את ההרגשה הזו.אני רוצה להרגיש כמוהם.אני רוצה להרגיש נאהב.אני רוצה להיות נאהב.אני לא מצליח לאהוב.אף פעם לא אהבתי.אני חושש שאני אף פעם לא אצליח לאהוב.אני אוהב לחלום.אני אוהב לחלום שיש לי חבר קרוב.אני אוהב לחלום שיש לי משפחה.אני אוהב לחלום שאני מצליח.אני אוהב לחלום איך החיים שלי יראו בלי המחלה הזו.אני חולם על אהבה.אני חולם על על אמא שלי.אני לא רוצה לחלום יותר.אני רוצה שכל החלומות יתגשמו ויהפכו לחיים שלי.אני מרגיש כאילו כל החיים שלי דפקו אותי.כאילו אלוהים מסתכל מלמעלה וחושב שאני לא מצליח.שאני לא ראוי לחיים האלה.ללב הזה.לנשימה.לכישרון.אז הוא מעניש אותי ונותן לי את המחלה הזו.ואני מנסה להמשיך לחיות כרגיל בליעדיה אבל אני פשוט לא מצליח.היא רודפת אותי לכל מקום.היא אוהבת להציק.היא אוהבת לתת לי הרגשה שאני לא ראוי.שאני לא צריך להיות כאן.הלוואי שיכולתי להיות מאושר.הלוואי שיכולתי להעריץ מישהו.הלוואי שיהיה לי דמות לחיקוי.מישהו שיתן לי דרך.כיוון.משהו.אבל אין לי.אני מגשש את דרכי באפלה.מנסה לצאת מפה אבל תמיד חוזר."
דמעות כבר ירדו על לחיו ועל לחיי.הוא דיבר מלבו.הרגשתי את העוצמה במילותיו.הרגשתי את הכאב שלו.הוא הצליח לחדור ללבי ולהוסיף עוד איש,עוד בנאדם,עוד לב,עוד חיים שאני דואגת להם.בכל החוויה הזאת התפתחתי בצורה שלא יכולתי להתפתח בצורה אחרת.הייתי מישהי אחרת.הבנתי שאני יכולה להיות שמחה. מאושרת.חסרת דאגות.היה לי כוח בידיים.כוח שהיה נסתר. הרגשתי שאני יכולה לעשות כל דבר בעולם.
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו.הוא דחף אותי ממנו בגסות.שאלתי:"למה דחפת אותי?"
"לא אוהב כשמחבקים אותי."
הוא הרים את מבטו מנעליו.עיניו היו אדומות ונפוחות מהבכי.היה לו מבט משוגע שהפחיד אותי.הוא הצביע על הדלת כמבקש ממני לצאת.
יצאתי מהחדר ונשענתי על הדלת.כל כך הרבה דברים קרו לי בבת אחת.הייתי צריכה לכתוב את הכל כדי לארגן את המחשבות שלי.
הלכתי לחדר שלי והתחלתי לכתוב ביומן שלי.הייתי בדיוק בקטע שפגשתי את אלכס כששמעתי צעקות מבחוץ.
יצאתי למסדרון כדי לראות במה מדובר וראיתי את כל הילדים מצטופפים בדלת,מנסים לראות מה קורה בחוץ.
שאלתי ילדה רזה(לדעתי אנורקסית) מה קרה והיא אמרה לי שמישהו מפורסם בא לבקר מישהי בבית המשוגעים.
לא העלתי בדעתי מי זה.לא ניסיתי לנחש אפילו.חזרתי לחדר שלי תוהה מי המפורסם שרצה לפגוש את הילדה.שמעתי צעקות מהחלון המסורג.הסתכלתי החוצה וראיתי את ג'סטין מתאבק עם השומרים השריריים של בית המשוגעים.דמעות עלו בעיני.הוא בא לראות אותי.אותי ורק אותי.
אחרי מאבק ממושך של השומרים וג'סטין הוא נגרר משם בידיהם.התיישבתי על הרצפה,דמעות נשרו על השטיח הבלוי ולבי כאב.
לפתע מנהלת בית המשוגעים נכנסה לחדרי.היא ראתה אותי בוכה,בידי את העיפרון החד שכתבתי איתו וישר נבהלה.
היא לקחה מידי את העיפרון באכזריות וקראה לשומרים.אני עדיין בכיתי.נבהלתי.הכל קרה כל כך מהר.השומרים לקחו אותי אל חדר קטן ואפור בלי חלונות.הם זרקו אותי שם ונעלו את הדלת אחרי שיצאו.
בחדר האפור לא היו רהיטים.הוא היה ריק.בלי חלון.דלת נעולה בשני מנעולים.הבנתי מה שהייתי צריכה להבין מהרגע שהמנהלת נכנסה לחדרי.
המנהלת חשבה שאני הולכת להתאבד.היא ישר הסיקה מהבט הראשון שלה בי שאני הולכת להתאבד.דבר שהיה ממש לא נכון.בגלל שהיא חשבה שרציתי להתאבד היא שמה אותי בחדר הקטן הזה בלי שום רהיטים,בלי חלונות,בלי כלום.
הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לברוח מכאן.אבל אז חשבתי קצת.אם אני אברח מהחדר הקטן הזה בטח יתפסו אותי,ואז אני אכנס לצרות הרבה יותר גדולות.
שמתי לב שהיה חריץ קטן של האוירור בחדר.לפתע ראיתי עין ירוקה מציצה אליי.
התקרבתי אל פתח האוירור.העין הירוקה מצמצה.הרגשתי ממש מטומטמת.שאלתי בלחש:"מ..מי זה?"
העין הירוקה מיצמצה ונעלמה.דפקתי על הקיר ושוב שאלתי בקול קצת יותר רם:"מי זה?"
קול מוכר ענה לי:"זה לא חשוב עכשיו.אני צריך להוציא אותך משם."
"אני לא יוצאת אם אני לא יודעת מי זה."
"לא עכשיו!"
"רק שתדע,אני מרגישה ממש מטומטמת ברגע זה ואם לא תגיד לי מי זה אני אקרא לשומרים!"
"או,באמת?אני לא חושב שתעשי את זה כי את אני יודע שאת פחדנית אז תפסיקי לשקר ותני לי לעזור לך!"
"אני לא פחדנית!ואני לא נותנת לך לעזור לי!אתה לא מבין שאני לא אעשה כלום אם אתה לא תגלה מי אתה?!"
"זה אלכס!אח שלך!עכשיו את יכולה לתת לי לעזור לך?!"
השתתקתי.המילים פשוט נעצרו בפנים.אלכס בא לעזור לי לצאת.הוא הודה בזה שהוא אח שלי.הוא רוצה אותי בתור אחות.הוא בא בשבילי.הוא מקריב את עצמו כרגע כדי לעזור לי לצאת.וואו.
"נו?!"קולו נשמע קצר רוח.
"מה אני צריכה לעשות?"
"יש לבנה רופפת בקיר השמאלי.תוציאי אותה."
"יש כל כך הרבה לבנות שם!איך אני אדע איזו לבנה היא הנכונה?!"
"יש עליה סימן ירוק!"
חיפשתי בעיני את הלבנה עם הסימן הירוק.מצאתי אותה והוצאתי בעדינות.היא נפלה על הרצפה ברעש אבל למזלי לא נשברה.שמעתי את הקולות של השומרים מתקרבים אל הדלת.שמעתי את אלכס צועק לי לברוח אבל לא היה לי לאן לברוח.לקחתי את הלבנה והחזרתי לקיר בשניה שהשומרים נכנסו.
הם היו שנים.אחד כיוון אלי אקדח.השני החזיק אלה בידו.ידעתי שהם ראו מה עשיתי.
המנהלת נכנסה.המבט בעיניה היה רושף.הרגשתי כאילו אני יכולה למות בגללו.
היא אמרה בקולה הגס:"בואי איתי."
לבי דפק בעצמה.הלכתי אחריה והשומרים הלכו אחרי.הרגשתי את ידי מזיעות מהלחץ.שמעתי את השומרים מצחקקים על גורלי המר.
צעדנו במסדרון.כל הילדים הציצו במצעד הבושה שלי.המבטים שלהם היו מלאים ברחמים.נמאס לי מהמבטים האלה.הרמתי את ראשי בגאווה והבלטתי את חזי.
נכנסנו לחדר המנהלת.הוא היה מסודר.היה תמונה של נער על שולחנה.הסתכלתי על התמונה.הנער נראה לי מוכר.אומנם לא ראו את הפנים שלו כי הוא ישב עם הברכיים מקופלות אל חזו אבל משהו בו נראה לי מוכר.
המנהלת הצביעה על הכיסא שמולה והתיישבתי.היא עמדה.כנראה ההרגשה שהיא יותר גבוהה ממני נתנה לה ביטחון.
לפתע נרגעתי.הלחץ שעיקצץ בקצות אצבעותיי נעלם כאילו לא היה מעולם.חייכתי אליה בפה סגור.היא העוותה את הפנים ושאלה:"למה את מחייכת?"
"לא יודעת."אמרתי בקול שקט.החיוך עדיין לא ירד מפני.
"מה שעשית היה מאוד חמור.את מבינה את גודל החומרה?"
"לא יודעת."
"מה ניסית לעשות בכלל?"
"לא יודעת."
"מישהו עזר לך?"
"לא יודעת."
"תעני לי!"
הסתכלתי עליה בגבה מורמת ואמרתי:"אני.לא.יודעת."
המנהלת התיישבה על כיסא המנהלים שלה.
"את מבינה שנכנסת לצרות גדולות?"היא שאלה בקול שקט ותוקפני.
"מי הנער בתמונה?"התעלמתי משאלתה.
"למה את שואלת?"
"הוא נראה לי מוכר."
"הוא…הבן שלי."ההבעה הקשוחה שלה לא השתנתה אבל ראיתי שהיא לחוצה.
"למה את לחוצה?"
"אני לא לחוצה."
"כן,את כן.את משדרת שאת לחוצה."
"אמרתי שאני לא לחוצה."
"מה שתגידי.אני יכולה ללכת?"ידעתי שאני חוצפנית מאוד ושיבוא הרגע שהיא תתפרץ עלי בזעם.בתוך תוכי רציתי שהיא תתפרץ.
"את משוחררת."היא סימנה לי ללכת.
יצאתי מהחדר של מנהלת.משהו קרה לה.ברגע ששאלתי אותה מי הנער בתמונה היא השתנתה מקצה לקצה.היא היתה רכה ולחוצה. כאילו שהשאלה שלי השפיעה עליה בצורה קיצונית לחלוטין.הרי הייתי בדרך לעוף מכאן.לדעתי מרוב שהיא מבלה עם משוגעים היא הפכה למשוגעת.