מציאות אחרת- פרק 12 (ליאם)

פקחתי את עיניי וראיתי את חדרי האפלולי במעונות מבעד לעיניים ישנוניות; ראיתי דרך הוילונות המוסטות את אור הבוקר בחוץ שחדר דרך החריצים. האנה ישנה צמודה אליי, היא אחזה את זרועותיי סביבה ונראתה שקועה בשינה. שיערה הכהה והארוך היה סבוך סביב פניה והיא עדיין היתה לבושה בבגדיה מאתמול. אריק ישן במיטתו בצד השני של החדר.
עצמתי חזרה את עיניי ונרדמתי כמעט מידית.

התעוררתי לאחר כמה שעות ומיד הבחנתי שהאנה איננה. הזדקפתי וראיתי גם את מיטתו הריקה והמבולגנת של אריק.
תהיתי אם האנה חזרה לחדרה במעונות או הלכה הביתה, למרות שזה לא היה סביר במיוחד.
קמתי מהמיטה ויצאתי למקלחות כדי להתקלח. חזרתי לאחר חצי שעה עטוף במגבת. ראיתי שאריק עדיין לא חזר. לקחתי את הפלאפון ושלחתי הודעה להאנה לשאול איפה היא; ראיתי כמה הודעות מבת' ושיחה שלא נענתה מאימי. החזרתי לבת' הודעה והתקשרתי לאימא שלי.
"איפה אתה?" היא ענתה בקול תקיף.
"במקסיקו, שותה כמה מרגריטות אם בא לך להצטרף…"
"למה לא ענית עד עכשיו?" היא התעלמה ממני. "אני מתקשרת מאתמול בלילה!"
"עבדתי עד מאוחר בלילה וישנתי עד עכשיו," אמרתי לה. "קרה משהו?"
"זה ג'ימי," היא אמרה. "הוא בילה אתמול את הלילה בכלא. הוא השתחרר הבוקר ועכשיו הוא בבית."
"חרא-"
"בדיוק ככה."
"מה הוא עשה?"
"הוא והחברים שלו השתכרו ועשו מהומות בפארק, נכנסו לקטטה עם כמה נערים אחרים," היא אמרה לי. "ליאם, הוא מתחיל לאבד שליטה, אני רוצה שתבוא לדבר איתו, אתה היחיד שהוא מקשיב לו…"
נאנחתי.
"הוא מתגעגע אליך, הוא שונה מאז שעזבת לאוניברסיטה…" היא המשיכה. "אתה יכול לבוא היום הביתה?"
"כן," אמרתי לה. "אני אבוא".
ניתקתי והסרתי את המגבת כדי ללבוש מכנסיים כששמעתי את הדלת נפתחת מאחוריי. שמעתי קריאת בהלה קטנה וכשהסתובבתי ראיתי את האנה קופצת ומפנה את גבה אליי במהירות כשהיא סוגרת את הדלת.
"מצטערת-" היא אמרה מיד והרגשתי את המבוכה בקולה.
צחקתי ולבשתי את המכנסיים. "את מתביישת ממני, האנה?" שאלתי אותה. "אני צנוע עכשיו, את יכולה להסתובב חזרה…" הוספתי משועשע מהמצב.
האנה הסתובבה אליי חזרה סמוקה; ראיתי בידה מגש של שתי כוסות קפה וקוראסונים.
"כיבוד?"
"ארוחת בוקר," היא חייכה, עדיין סמוקה ונבוכה מעט אבל התקרבה אליי בצעד בוטח. "רציתי להודות לך על אתמול, לא היית צריך לסבול אותי ועדיין סבלת…" היא אמרה ונשקה לי בעדינות. "אתה מריח טוב." היא הוסיפה.
"זה השמפו החדש," אמרתי.
היא צחקה. "שנאכל?".
בילינו את שעות הבוקר ביחד בחוץ; היה יום נעים ושמשי, כמעט כול הסטודנטים היו בחוץ, אלה שלא חזרו הביתה לסוף השבוע לפחות, כולם נהנו מהשמש החמימה והיום היפה. האנה לא דיברה כלל על מה שקרה אתמול, לא נראה שהיא רוצה על העניין. היא התנהגה באופן טבעי והיתה מחויכת ושמחה כל הבוקר ללא זכר להתנהגותה מאתמול.
"היום אנחנו הולכים ליריד," היא אמרה לי לאחר שעתיים. "אתה ואני, יום כיף." היא חייכה.
"את מצווה עליי?"
"כן."
"את מאוד שתלטנית, אני אוהב את זה."
"אל תהיה גס,"
"למה גס?"
"תשתוק,"
צחקתי. "בכול מקרה אני צריך לחזור הביתה היום לראות את אחי. הוא עשה בעיות אתמול ואימא רוצה שאבוא לדבר איתו."
"מה קרה?" האנה הביטה בי בעניין.
סיפרתי לה על השיחה שהיתה לי עם אימא שלי.
"אתם קרובים?" האנה שאלה.
שנינו ישבנו על הדשא מתחת לעץ גדול; האנה ישבה בישיבה מזרחית לידי בשעה שאני הייתי בחצי שכיבה חצי ישיבה.
"כן," אמרתי. "אנחנו קולעים זה לזה צמות בלילות ופותחים בשיחות נפש על בנות עד אור הבוקר."
"בחור כלבבי,"
"אני מנסה…"
האנה הביטה בי בעיניה הירוקות שבאור היום נראו בהירות יותר מהרגיל ולא אמרה כלום.
"מה?" שאלתי בחיוך כשהיא לא הפסיקה לבחון אותי.
"אני מנסה לדובב אותך באמצעות המבט," היא אמרה. "זה עובד?"
"מה את רוצה שאגיד?"
"תספר לי משהו על עצמך," היא אמרה.
"כמו מה?"
"אני רואה שאתה קרוב למשפחה שלך, שלא כמוני," היא אמרה.
"אני מניח שזה נכון."
"היה קשה לג'ימי שעזבת את הבית?"
נאנחתי ונשכבתי על הדשא; האנה התהפכה על בטנה ונשכבה על ידי והניחה את הסנטר שלה על החזה שלי.
"אבא שלי לא בחיים שלו, אז כן, אני מניח שהיה לו קשה," אמרתי לבסוף. "גרנו באותו חדר מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי שומר על הגב שלו בבית והוא התרגל לזה. הוא התרגל לנוכחות שלי."
"הוא לא מסתדר עם אימא שלך?"
"בטח שהוא מסתדר," אמרתי. "זה פשוט שונה איתה. היא לא יודעת איך לדבר איתו, איתי זה לא היה ככה כי מאז שאבא שלי עזב את הבית אני בעצם התחלתי לעבוד ולקחתי אחריות על עצמי לתמוך במשפחה שלי. ג'ימי הוא הילד, התינוק, ואימא שלי עובדת יותר מדי ולא נמצאת איתו מספיק זמן בבית כדי לדעת מה הוא עושה בכול שעה, ועכשיו כשאני כבר לא נמצא שם, יש לו יותר מדי חופש כנראה כדי לעשות שטויות."
"ואתה חוזר כדי לדבר איתו? הוא יקשיב לך?" האנה שאלה.
"נצטרך ללכת לראות…"
האנה הביטה בי בזהירות ואז הזדקפה. "אני רוצה לבוא איתך…" היא אמרה לפתע.
"לאיפה?" לא הבנתי.
"אליך הביתה…"
"האנה-"
"ואחר כך נלך ליריד," היא אמרה. "כמה זמן נישאר שם? בטח שעתיים מקסימום ואחר כך אפשר יהיה ללכת ליריד ולהמשיך את היום."
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב, האנה-"
"כמה זמן הנסיעה מפה לבית שלך? בטח איזה חצי שעה נכון?" האנה לא הקשיבה לי.
"האנה, תראי," הרגשתי לפתע נבוך. הזדקפתי כדי להסתכל עליה והאנה החזירה לי מבט. "זה לא כמו את חושבת…זה לא כמו השכונות שאת מכירה, הבית שלי קטן, וזה לא שכונת פרברים, אני לא יודע אם יהיה לך נוח שם…" אמרתי לה בעילגות מסוימת. לפתע הייתי מודע לזה שאני מרגיש אי נוחות עצומה לידה; האנה גרה באחוזה מפוארת וענקית, בשכונת בפרברים יוקרתית, היא למדה בבית ספר פרטי ויקר ומאז ומתמיד התרועעה רק עם אנשים מהמעמד שלה, ואני לא הייתי מהמעמד שלה, וברגע הזה זה היה לי ברור יותר מתמיד.
"אל תהיה דביל," האנה אמרה לי בביטול ולא נראתה מושפעת כלל מדבריי. "אני רוצה לבוא איתך. נצא עכשיו?"