“מקווה שתתפוס אותי כי אני כבר נופלת”- פרק 1. לאופק ירדן ואחותי הקטנה. (כי אלה השמות שלהן בסיפור)

טוב, הקטע שלפניכם יהיה כמו מיני הקדמה נוסף, ותודה לכל מי שקרא את הסיפור, הגיב לו, או אפילו נכנס אליו!
אז, לפניכם מתחיל ראשיתו של סיפור.
(הקטע הקודם היה… טוב, הקדמת ה- "ראשיתו של סיפור", כדי שתבינו את העלילה ><)

טוב, נו, זה שאני אנורקסית לא אומר שאני אמשיך להיות אנורקסית… נכון?
בהחלט כאבה לי העובדה שיש לי הרים של שומן, ועוד יותר העובדה שאני אצטרך להמשיך להשמין, אבל מה לא עושים בשביל המשפחה, לא?
כשקמתי בבוקר והסתכלתי במראה, הבנתי, שכל עוד אני אמשיך להסתכל בה ואני אנסה למצוא את הדברים הטובים שבי, יהיה יותר טוב.
באמת שאני לא יודעת מאיפה בא השינוי הזה, אבל הוא בא.
אז פשוט החלטתי.
למה לי להסתכל במראה ולהסתכן בבריאות שלי בזמן שאני מסתכלת על השומן שלי ובוכה.
וואלה- כן, אכפת לי מהשומן שלי. אכפת לי שאני רק אוכלת וטוחנת, אבל כל השאר- שיקפצו לי.
העובדה שאני יכולה למות מכך מפריעה לי בהחלט.
אני שומרת על הבריאות שלי.
אז, בבוקר, קצת אחרי שקמתי ולמען האמת- אחרי שנה שלמה: באמת טיפחתי את עצמי, פשוט ישבתי על המיטה והסתכלתי במשך חצי שעה על המראה וניסיתי למצוא את הדברים הטובים שבי.
במשך שנה וקצת הפעמים היחידות שהסתכלתי על עצמי במראה היה כדי לצרוח עליי, לרדת עליי, ולפעמים אפילו כדי לשבור מראה או שתיים ואז להסיט את המבט.
לשנוא את עצמך זה כואב, זה מציק, וזו סתם שנאת חינם.
זה רק להרגיש את הלב שלך נקרע ולצחוק ממרירות.
אז זה היה היום שבו פשוט התחננתי לעצמי שיבוא מישהו, יחבק אותי, ילחש לי מילות אהבה ויגיד שאני יפה. שאני לא שמנה. שאני פשוט אני, וזה הכי טוב.
זה היה היום שבוא קיוויתי שמישהו יתפוס אותי, כי אני כבר נופלת.
עמוק לתוך בור שחור וסמיך, מלא אפלה, כאב ושנאה. בעיקר שנאה.

~~
פרק 1:
עברה כבר חצי שנה. חצי שנה מלאה בקשיים, מלאה בשנאה, ומלאה באהבה.
גם הביטחון העצמי שלי עלה מעט.
״ג׳טה! קומי! עכשיו!״ שמעתי את אמי צועקת לי מבעד מעטה של עייפות ודממה.
״מה…?״ מלמלתי מתוך שינה.
״קומי!״ היא הסירה מעליי את השמיכה במהירות.
קפצתי מהקור. אומנם היה רק סתיו, אך הסתיו הזה היה קר.
השיער שלי היה סבוך ומבולגן, אך מהר מאד קפצתי לחדר השירותים, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים, ואז מהר מאוד השיער שלי הפך רך וגלי תחת המסרק.
לאחר הפסקת האנורקסיה השיער שלי הפך מלא יותר, חזק יותר, בריא יותר ורך יותר. העדפתי אותו כך, הוא היה גלי ורך כמשי, מושלם.
וכן, השם שלי היה ג׳טה, והעובדה המביכה יותר הייתה שהשם המלא שלי היה ״ג׳טלין״ והמילה הייתה דומה מאוד למילה ״רטלין״.
כך או כך כבר התרגלתי לשם ומהר מאד קפצתי למטה במורד המדרגות, נכנסתי למטבח והתיישבתי בקצה השולחן הארוך.
היינו שבעה נפשות: חמישה ילדים ושני הורים, אבל שלושה מאיתנו כבר עזבו את הבית.
אני הייתי האחת לפני האחרונה.
אכלתי את ארוחת הבוקר מהר ככל יכולתי, אך עדיין לאט, זה לא טוב לאכול מהר. בשביל מה יש אינטרנט?
ואז הסתכלתי על השעון. היה לי חצי שעה ללבוש בגדים ולהתארגן, שכחתי מזה לגמרי!
חטפתי מהר טייץ בצבע שחור שירזה לי את הרגליים, וסריג בצבע בז׳.
המגפיים האהובות מצאו את דרכן לרגליים שלי מהר מאוד, והאיפור הרגיל גם כן- אודם בצבע עדין, לפעמים גם גלוס, מעט מייקאפ או קונסילר, סומק ואיילינר.
הכל היה עדין מאד.
מיהרתי מאד לבית הספר.
לא הייתה לי הסעה, וגם לא היה לי קשה לרוץ מרחק הליכה של שלוש דקות.
זה היה קל מאד בהתחשב ששמרתי באופן כמעט אובססיבי על המשקל שלי. זה כולל הרבה ספורט, הרבה ספורט ואתלטיקה.

הגעתי עשר דקות לפני תחילת השיעור, נתתי חיבוק קצר ומהיר ליהלי- החברה הכי טובה בעולם-, ירדן ואופק.
הן החברות הכי טובות שלי, הן מדהימות.
אנחנו לא חברות הרבה זמן (חוץ משל יהלי), אבל הכרתי אותן, והן מדהימות.
שער היום עבר מהר, השיעורים לאט.

בסופו של דבר, הלכתי עם יהלי לכיוון הבית.
זה ממש מוזר להיות החברה הכי טובה של אחותך. אבל כן, זה מה שאחותי הייתה בשבילי.
קראו לה יהלי והיא אחותי. זה ממש כיף שיש לך מישהו ללכת אתו.
זה כיף שיש מישהו שתומך בך.
שאתה יכול לשכב איתו בלילה ולהתכרבל אתו בשמיכה.
זה הכי כיף.