מקום אחר עם איש אחר- פרק 4.
אף אחד לא קורא. טוב לא נורא. נשרוד.
———–
דפיקה בדלת לפתע נשמעה. לבי נעתק. ג'ו הביט בי בבהלה, דפיקות הדלת היו חזקות למדי.
פחדתי ששמעו אותנו. רק חסר שכל בית היתומים הזה ידע שיש פה ילדה מוכה וחסרת בית.
האמת שכולם פה חסרי בית, הרי הם לא סתם פה, אבל אני חסרת בית מיוחדת. חסרת בית שיש לה הורים.
"פתוח.." אמר ג'ו בשקט.
נער נכנס. הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות יפהפיות. הוא היה חיוור, כמו סיד. זה מעט הבהיל אותי. אך הבהילו אותי יותר הדפיקות החזקות בדלת, שגרמו לי לחשוב שאלה אולי הוריי.
"מי אתה?" שאלתי. "ולמה דפקת כל כך חזק בדלת?"
"תירגעי ילדה יפה, אני כבר יודע שהדלת הזאת חזקה כאבן, קשה לדפוק עלייה עם שישמעו אותך. כנראה שאתם באתם והדלת התחילה להישמע כשדפקו בה." מאחוריו היו מזוודות.
"אבל למה באת לפה?" ג'ו שאל, ולפתע ראינו את המנהלת מאחורי הנער החיוור, עוזרת לו עם המזוודות. היא הסבירה במקומו.
"שיין עזב את בית היתומים כי הורים היו מסוגלים לאמצו." היא חייכה אליו חיוך, אבל כשהסתובבה אלינו פרצופה הקפוא התעורר. "אבל כנראה שהוא ברח כי תנאיו לא היו טובים."
"כן.. מאוד התגעגעתי לבית יתומים הזה, גברת ג'ואן." הוא התבונן בחדר. "למרות שאני זוכר שהייתי לבד." ואז מבטו נעצר בנו.
"אתה רוצה לגרש אותם? אין לי בעיה להעביר אותם לחדר אחר. " גברת ג'ואן התחנפה לו. הדברים שהיא אמרה מעט הכאיבו לי, אבל נתנו לי להבין שהילד המועדף במקום הזה הוא שיין.
"לא, לא זה בסדר. אני דווקא אשמח לידידים." הרגשתי שלא אתחבר לילד מטופש כמוהו, ילדותי ומתחנף. שונאת ילדים כאלה. אולי ג'ונתן כן.
"אוקיי, אז נשאיר אותך פה. למזלי יש כאן עוד מיטה." כן, לרוע מזלי היו שני מיטות מיותרות בחדר. נאנחתי בשקט. אבל שיין שם לב לזה, הוא הביט בי קצרות ואז הסט את מבטו. אולי זה העליב אותו מעט.
לאחר שג'ואן סגרה את הדלת, שיין התיישב מולנו והתחיל לדבר.
"שמעתי. שמעתי הכול." הרמתי גבות בבהלה. אבל במהירות החלפתי את הבעת פניי באדישות, כך שלא יחשוב שיצליח לאיים עלינו.
"אתה מתכוון לאיים עלינו או משהו?" שאלתי במעט פחד.
"לא, לא!" הוא מיד שלל את המחשבה, אבן נפלה מלבי. "אני רק רוצה שנהייה ידידים." הוא הושיט את ידו, ג'ונתן אחז את ידו בהסכמה. אני היססתי מעט, אך החלטתי לעשות זאת. עדיף שיהיה ידיד שלי מאשר אויב. ונראה שהילד הזה לא נולד אתמול.
"אני יודע לשמור סודות, אל תדאגו." הוא הבטיח לנו, על ג'ו עלה חיוך. אני רק הלכתי לישון במהירות. תירצתי שאני עייפה, אבל לא עניינתי לדבר יותר אייתו.
ג'ו האמין שאני עייפה. הוא פנה לשיין והתחיל ללחוש לו מילים. קודם פניתי לקיר, הפעם הפניתי את גבי לקיר בעיניים עצומות, בשביל שבלי שישימו לב עיניי יפקחו מעט כדי לראות מה מתרחש.
זה לא יפה מצדי, להיות קנאית כל כך בשיין, אבל כך הרגשתי שצריך לעשות.
"אתה יודע שהיא לא ישנה, נכון?" שיין הצביע עליי, במהירות עצמתי את עיניי ונחרתי מעט.
ולמזלי שמעתי את מה שג'ו אומר לשיין בשקט,
"אני יודע, אבל לא באלי להתעלק עלייה עכשיו."
חייכתי חיוך קטן, ובתוכי חשבתי על כמה שג'ו מתוק.
"זה בסדר." שיין טפח על גבו. "לא יהיה לה אכפת אם היא יושנת, שנמרח עלייה משחה, לא?" שיין חייך חיוך ערמומי, אבל לא כעסתי עליו. גם אני הייתי רוצה לעשות את זה על מישהו אחר.
הבנתי שזה הזמן לקום.
הזזתי את המנורה ברגלי, ועשיתי כאילו "כואב" לי ברגל מהמכה.
"איה!" קראתי, במידי ג'ו ישב לידי וניחם אותי. ברור ששיין לא האמין לי. "קיבלתי מכה מהמנורה."
"את רוצה פלסטר? או שלפחות אסתכל על הפצע?" שאל ג'ו.
"לא, לא. אני רק התעוררתי לכמה שניות. עזוב, נראה לי שאישן מאוחר יותר. אחרי שאתם תישנו, אולי ככה יהיה לי קל יותר." בטעות רמזתי שהם לא סותמים את הפה, אבל קיוויתי שג'ונתן לא קלט את זה. הוא חייך לי חיוך וישב לידי כשדיברנו עם שיין סתם.
"אנחנו מתכוונים ללכת מפה." אמרתי את זה, אולי מעט בפתאומיות, כי שיין הרים גבות בהפתעה.
"באמת? אפשר אתכם?" הוא התחנן. לפני שג'ונתן התכוון להגיד משהו, דיברתי במהירות.
"לא, אני מצטערת אנחנו הולכים להוריו, לא נראה לי שהם יוכלו לקבל כל כך הרבה אנשים."
"וואי, פטרישה!" לפתע ג'ונתן קרא, הסבתי לו את מבטי. "תפסיקי להשתיק אותי! זה לא ההורים שלך, וההורים שלי ישמחו לקבל אותו, אם בכלל נמצא אותם!" ואז הוא טרק את הדלת בכעס. הבטתי בשיין.
"סליחה, מצטערת.." גירדתי בשערי באי נוחות. כך נראה ששיין הרגיש גם כן.
"עזבי, את לא רוצה אותי לא צריך, אני אבקש מג'ואן חדר חדש." הוא קם על רגליו, ויצא מהחדר בשקט.
נשארתי לבד, לא התנגדתי לו, אולי כמו שהוא ציפה, והתחלתי להרגיש אשמה.
תגובות (1)
תמשיכיייייי :)