מקום אחר- פרק 1 מין הקדמה

צנחתי על המיטה הרכה, ולידי שכבה המזוודה החומה, שלמה ומוכנה לטוס. הבטתי בה. ליטפתי אותה בעדינות וניסיתי להבין את משמעות הדבר, אני עוזבת את ארה"ב בשביל ארץ שורשיי, ישראל. חייתי באמריקה 17 שנים, נולדתי כאן.
אני אעזוב את החדר שבו גרתי כל חיי, הצבוע בצבע סגול, פשוט למדי, כשבקיר תלויים פוסטרים של מפורסמים שונים, עם מראה ארוכה שעומדת ליד דלת העץ. אני אעזוב את המיטה הזאת, שנראית זוגית, אך היא רק בשבילי. המיטה שמעוצבת בשמיכה רכה בצבע ורוד, עם כריות תפורות על ידי סבתא, ששלחה אותן מישראל. כרית תפורה בחיוך ובפרחים, בצבעים בורדו וורוד. גם לבבות אדומים מקושטים על השמלה הרכה.
את החדר הזה אעזוב.
מבחוץ לחדר מחכות חברותיי, חלקן נוצריות, חלקן יהודיות, ולאף אחת לא אכפת שאני יהודייה.
הן עשו לי מסיבת פרידה,עם הוריי הנפלאים שגם הם עוזבים, עם שני אחיי בן וג'ק, בני 13 ו-14.
והאירוניה היא שמחר יש לי יום הולדת, כלומר אהיה בת 18 ומסיבת הפרידה הייתה כמו יום הולדת בשבילי, אבל היא נגמרה. עוד מעט חצות, אני אפרד מחברותיי לשלום והן יגידו לי מזל טוב. אלך עם כל משפחתי לשדה התעופה, לטוס לישראל.
לבסוף, לאחר דקות אחרונות של חשיבה, פתחתי את הדלת וכל חברותיי חיכו לי כשהן יושבות על הספה. אני אחזתי במזוודה, היא הייתה מאחורי ולקחתי אותה איתי. כל משפחתי עמדה ליד הדלת וחיכתה לצאת. אני נפרדתי מכל 4 חברותיי, קייסי, אליזבת', אדריאנה ושרה. כולנו התחבקנו חיבוק קבוצתי. הן יצאו מהבית יחד איתנו ואני נעלתי את הדלת.
למשך דקות ארוכות כולנו הבטנו בדלת, ובלב נפרדנו מהבית שתמיד אהבנו. דמעה קטנה ירדה מעיניי, אני מחיתי אותה בלי שאף אחד ראה. אני השפלתי את מבטי, ושתיקה מביכה עברה בפרוזדור הבניין. היינו תשעה אנשים יחדיו, אז קודם כול חברותיי נכנסו למעלית וירדו ממנה, לפני זה התחבקנו שוב. ארבעתן הלכו לבתיהן ונשארתי עם משפחתי.
אבי העלה חיוך קטן בשביל לעלות את המורל, אך משפחתי ואני התעלמנו ממנו. אימי אחזה לו את היד, והם לשנייה הביטו אחד בשנייה, ובמהירות השפילו את מבטם.
אבי היה עם תלתלים קטנים בצבע שחור- לבן, ואימי הייתה עם שיער מתולתל ארוך בצבע חום. לשניהם עיניים חומות.
"תזכיר לי למה אנחנו עולים לישראל, אבא?" לחשתי.
"יש כאן דודים?" הוא שאל, הזזתי את ראשי בשלילה. "יש כאן סבים?" שוב הזזתי את ראשי בשלילה. "הקש ששבר את הגמל היה בזה שסבתא עלתה לישראל, ונותרנו בודדים. הגיע הזמן לאחד את המשפחה." כולנו הנהנו בהסכם, ולפתע המעלית הגיעה.
כולנו הצטופפנו למעלית בעלת כמה מטרים, השתרר חוסר נימות במעלית, קומתנו היה 11 והגענו לקומת הקרקע.
"לכולם יש כרטיס טיסה?" אימא שאלה. היא הביטה בכולנו עם עיניה הקטנות בצבע חום. ושערה התנופף ברוח מהלילה בחצות. היה קר וכולנו נעטפנו במעילים, ברגע שאימא שאלה, בדקנו את הכרטיס במזוודה והנהנו בחיוב. לאחר דקה, אחי בן לפתע דחף אותי, וכול משפחתי צרחה ברחוב שומם מאדם,
"מזל טוב!" וכולם עטפו אותי בחיבוק מחמם. למשך כל הדרך במונית לשדה התעופה, שרו לי שירי יום הולדת, אפילו נהג המונית, השמנמן עם הזקן, שמריח מעשן, בירך אותי על יום הולדתי. עלו על כולנו חיוכים מאז העזיבה מביתנו. ולרגע כולנו שכחנו שהרגע עזבנו את ארץ מולדתנו.