מראות – פרק 8

כל המראה מרוחה בדם.
ושוב המספר הזה , כתוב בדם
'257'
"מה קרה?" צועקת אמה מהמיטה ורצה אל החדר
"דם….דם" גימגמתי.
"מה לעזאזל???" היא מביטה במראה בבהלה
"מישהו נכנס כשישנו ?" היא מוסיפה
"אנחנו חייבות למחוק את זה" אמרתי רועדת
"חייבים קודם לצלם את זה או משהו, שנוכל להראות לבנים"
"המספר הזה , 257 , לרוי יש קשר אליו" אמרתי
"לא משנה עכשיו , נטלי עם מישהו התגנב אל החדר שלנו , זה כבר לא בטוח" היא אמרה , לוקחת מגבון ומוחקת את כתמי הדם
"בואי רגע" אני לוחשת ופותחת את הדלת כניסה
"אין שום סימנים לפריצה , מי שנכנס לכאן , כנראה שהיה לו כרטיס" אמרתי
"למה שמישהו יגנוב כרטיס לחדר שלנו וימרח לנו את המראה בדם ?" היא אמרה
"אני לא בטוחה. מישהו אבל עשה את זה וכנראה שהייתה לו סיבה" אמרתי , סוגרת את הדלת וניגשת לצחצח שיניים.
~~~~~~~~~~~~~~~~ כעבור שבוע~~~~~~~~~~~
שום דבר לא קרה השבוע. חוץ מכמה צרחות שלי על רוי שיספר לי מה הקטע של השרשרת
עדיין לא החלטתי לספר לכולם.
"נטליייי , אנחנו מאחרות !!" צועקת לי אמה ממחוץ לשירותים
"אני יוצאת !!"
אנחנו יוצאות ונתקלות בבנים
"נט , אני צריך לדבר איתך" חייך רוי , עם הוא לא היה כזה יפה , נשבעת שהייתי מרביצה לו.
" מה אתה רוצה ?" שאלתי מעוצבנת
"אני מוכן לספר לך על השרשרת" לחש לי
"מדהים . רק שלא תשתפן לי אחרי בית ספר"
"זה לא ככה.." הוא אומר והעיניים שלו נראו לי כל כך אמתיות … כל כך עדינות.
אחרי בית ספר אני דופקת לבנים על הדלת
"נטושק'ה !" צוחק דין
"היי , רוי פה ?" חייכתי אל דין , אני והוא התחברנו המון
"כל הזמן רוי. מתי תבואי קצת בשבילי ?" חייך
"שתוק קצת"
"אני בא" צעק רוי
הוא לקח אותי אל הספסל שמתחת למלון והשתתק
"אתה יכול להגיד לי הכל" חייכתי
"את השרשרת הזאת , אחותי הביאה לי , לפני כמה שני היא נחטפה והועברה למדינה אחרת , רק שבדרך קרתה בעיה קטנה במטוס…" הוא לוחש , רועד כולו
"אחותך הייתה במטוס כשאבא שלי נהרג ?" אני לוחשת , זה לגמרי משהו שלא ציפיתי לו
"אחותי נהרגה עם אבא שלך , אחרי שהיא מתה , חרטתי את התאריך שבה היא מתה" חייך חיוך נעים וכואב "רוי…סליחה" אני לוחשת , אני באמת מצטערת , עם הייתי יודעת את זה , בחיים לא הייתי לוחצת עליו לספר לי ככה .
"יהיה בסדר נטלי , הבעיה היא שקצת הזנחנו את כל הקטע הזה , אני רוצה לדעת , אני חייב לדעת." הוא לחש "אני חייב לדעת איך ההורים שלי הכירו את אבא שלך , ומה אנחנו לא יודעים על התאונה"
העיניים שלו נצצו , עוד רגע הוא מתחיל לבכות , חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו "נשבעת לך , אני לא הולכת לצאת מהמלון הזה עד שאני אגלה הכל"
הוא חייך אליי ונתן לי נשיקה קטנה במצח
"בואי" הוא החזיק את ידי
"בואי נחזיר חזרה את העניינים" אמר וקרץ לי