מרינה- פרק 4 המלא!
פרק רביעי: חוסר איזון
בתוך שניות כל החבורה מילאה את החדר הקטן, ופחדתי שהמטוס יתרסק מחוסר האיזון. "מה קרה?"- "היא נפגעה?"- "מה עשית לה?" מיליון שאלות הציפו אותי ואת יעל.
יעל.
בעניים של יעל היה חיוך מסופק שלא הבנתי, אבל הנחתי לזה לעת עתה, היו לי דאגות יותר גדולות על הראש.
"זה מישהו שאני מכירה?" שאלתי, ולרגע אחד נורא המוני טסריטים מחליאים מילאו לי את הראש. דמיינתי בערך אלף דרכים שבהם הרגו ושדדו את דמם של ההורים שלי (לשעבר).
"מה?" שאל הפסיכי. "הדם, זה מימשהו שאני מכירה?" לרגע אחד כולם בהו בי כאילו יש לי קרום של ברווז בין האצבעות, זימים ונוצות סגולות, ואז כולם התפרצו בצחוק גדול.
כולם, חוץ מג'ס.
הוא הסתכל עליי במבט מבין, ואיכשהו הבנתי שההורים שלי בסדר. נשמתי עמוק, ואז יעל אמרה "היא משהו." ושוב, הרגשתי נינוחה.
"אוקי אז למה לעזאזל את שותה דם אדם?" שאלתי. הפסיכי ענה "לא רק היא, גם את."- "מה אני?"- "גם את שותה דם" אמר הפסיכי. "לא אני לא!" צרחתי. "באמת? אז את מוכנה להסביר לי למה מרוח לך על הפנים צבע אדום?" שאל אחד הגברים. נגבתי את שפתיי בגב ידי ונבהלתי לגלות שהוא צודק. "כדאי לכם להחזיר אותי הביתה לפני שאני מתקשרת למשטרה!" צרחתי. נעצתי בהם את מבטי המאיים ביותר.
זה עבד.
כולם קפאו במקום.
* * *
"תשאירו אותנו לבד." אמר ג'ס, היה לו קול עדין. קול ועניים מבינות. בטחתי בו.
רק אחרי שכולם עזבו את החדרון הקטן שבמטוס ג'ס התיישב ואמר "שבי, מרינה." בלי לחשוב הגבתי לנימת הפקודה השקטה שבקולו.
"מרינה," אמר. "אף פעם לא קרה לך שהרגשת לא שייכת? לא הרגשת שאת מיוחדת? יותר מאנושית?" שאל.
נדתי בראשי לשלילה וזזתי בעצבנות על הכיסא. זה היה שקר. אף פעם לא הרגשתי שייכת. הרגשתי שאני יותר, אבל לא ידעתי מה יותר. ג'ס נאנח הצביע על הקנקן ושאל "מה זה?" נאנקתי. "אתה לא יכול להיות קצת יותר מוקורי?" ראיתי שמץ של גיחוך על פניו. הוא מזג לעצמו כוס מן הדם, וניצלתי את ההזדמנות לבחון אותו ביתר פירוט. הוא גבוה, חשבתי. אולי לא ברמה של כוכב כדורסל, אבל הוא בהחלט גבוה מהממוצע. עניים ירוקות רכות ממוסגרות בריסים שופעים קהים וארוכים, עור חיוור ושיער חום בהיר שופע ומבולגן. הוא אולי לא גדול כמו כמה מן הגברים כאן, אבל לגמרי הייתה לו מערכת שרירים מפוארת, רזה ושרירי, הוא היה יפה כל כך שמשהו התהדק בחזי. "מרינה, ברחוב פגו עד לפני חמש- עשרה שנה בערך היה שקט, שקט מכל האירועים המוזרים והלא מוסברים שמתרחשים עכשיו. את יודעת למה אני מתכוון?" הנהנתי. ידעתי בדיוק. הפיגועים, הרציחות, אבל לא הבנתי למה הוא חותר. לפתע קם והוציא משהו מהמקרר, אחרי שניות ספורות חזר ושם מולי גביע יוגורט, כפית ואת הכוס עם הדם ויצא מן החדר. מה עכשיו?
פרק רביעי חלק ב': כובב אמיתי
הסתכלתי על היוגורט, הסתכלתי על הדם, הרחתי את הריחות השונים להחריד והדבר הבא שאני זוכרת זו כוס מתנפצת לי על הרגל.
"@#$@^%&@#$!" צעקתי מרוב כאב.
הפעם אף אחד לא הגיע לעזרתי.
הסתכלתי על השולחן וראיתי עליו גביע יוגורט וכפית. הקנקן היה על הריצפה, יבש כמו המדבר, והכוס מנופצת לי על הרגל. על רגלי היה דם אך לא מתוך הכוס.
מה לא בסדר איתי?!
בהיתי ברגל שלי שפתאום הפסיקה לכאוב, ובפצע שנסגר לאט לאט. עכשיו היה נראה כאילו שהדם היבש התחיל לזלוג משום מקום.
כן, אני בהחלט יותר מאנושית. אצל בני אדם נורמליים לפצעים מסוג זה לוקחים ימים ולעיתי שבועות להחלים.
טוב, נורמלי זאת מילה שאף פעם לא הגדירו אותי איתה. אני יהיה האחרונה להגיד שאני נורמלית. קמתי והסתכלתי על המראה שהייתה תלוייה מעל השידה.
אולי זה קצת שחצני מצידי, אבל תמיד ידעתי שאני יפה.
יש לי עניים כחולות עמוקות ועור חיוור כמו קיר, השפתיים המושלמות שלי תמיד ורודות, וכמו שהזכרתי קודם, אף פעם לא באמת היתי זקוקה לרופא שיניים.
שיער חום כהה ארוך שיורד עד למעבר לישבן, וגם גיזרה נהדרת עם קימורים שופעים. מהסוג שרואים רק אצל דוגמניות על במגזיניי ספורט שמוקדשים למדור ביגדיי הים.
תוסיפו לזה צוואר עדין, עצמות לחיים מושלמות ותווי פנים עדינים ותקבלו חבילה מושכת למדי.
הזכרתי לעצמי שמה שאני באמת רוצה זה תשובות, ואם יש משהו שיכול לתת לי אותם זה אחד מהאנשים החוורים להחריד שנמצאים בהמשך מסדרון המטוס.
המטוס.
המטוס?!
לאן אנחנו טסים?!
לאן הם לוקחים אותי?!
הדבקתי את הפרצוף שלי אל החלון אבל לא ראיתי שום דבר מלבד חושך. החלטתי שהגיע הזמן לסובב את המכונה הזאת הביתה.
הביתה?
איזה ביתה יש לי בדיוק? אם האנשים ששיקרו לי כל חיי?
אז נכון נכון שהם תמיד דאגו לי והיו שם בשבילי… אבל זה בהחלט לא הבית שלי.
לפחות לא כרגע. לא אם החיוורים האלה צודקים ואני בעצם לא אנושית.
אז מה עושים?
מיקדתי את מבטי בשמיים ומשהו לכד את מבטי. משהו שגרם לי להבין -גם אם לא עד הסוף – מה אני צריכה לעשות.
ראיתי כוכב.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי כוכב. תמיד בבית שלי במדינת רובל יש עננים, מסה כבה של עננים שחוסמים את שדה הראייה שלי ולא מאפשרים לי לראות את השמיים.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי כוכב, כוכב אמיתי.
נקודה של אור ותקווה בתוך כל החושך האין סופי הזה…
* * *
הצצה לפרק החמישי:
אחרי שבהיתי בשמים לפחות עוד עשר דקות, נשמתי נשימה עמוקה ויאצתי מהחדר הקטן והחמים למקום בו עמדו לפחות עוד חמישה עשר מוטציות, וברגע שעשיתי את הצעד הראשון ידעתי שעזבתי את כל מה שאני מכירה בעבר ופתחתי דף חדש ונקי לעתיד.
תגובות (1)
אהבתי מאוד!! תמשיכייי