משאלה

נגה התכופפה, רוכנת על ברכיה, כפות ידיה מחפשות במים הקרים.

חושך היה סביבה, מואר בלובן החיוור של הכוכבים. בעוד היא מביטה בהם ושוקעת במחשבות, הם החלו ליפול – כפי שידעה שיקרה. תחילה פס בוהק בודד, בקושי מורגש, מטושטש בין דמיון למציאות. אך הם התגברו עד שלא היה אפשר להכחיש אותם, שוטפים את השמיים באור.

נגה הביטה בהם וחייכה.

הם החלו נוחתים סביבה, בקולות פכפוך ותסיסה עדינים, צפים על פני הים כמו מצופים וידה אספה אותם לחיקה, מניחה אותם בעדינות בסל הקלוע שהביאה. לא היה זה סתם סל פשוט כפי שנראה, כשם שהכוכבים לא היו סתם כוכבים רגילים. הם היו רסיסי חלומות, מה שנשאר מהחלומות הגדולים, חלומות הילדות, שהתנפצו אל מול המציאות.

בעליהם חשבו שאיבדו אותם לעד, שלעולם לא יוכלו לשוב ולהתגשם. לכן התייאשו, סבלו והתבגרו. רק נגה ידעה את האמת: חלומות לעולם אינם מתכלים. הם ממשיכים לחיות, לפעמים אפילו אחרי שבעליהם הקודמים כבר הלכו לעולמם. נגה הביטה בסל שבידה, הנוצץ באור בהיר ורך. זה נכון, הם עדיין כאן, ממתינים לה בסבלנות שתמשה אותם מן המים. היא תשזור אותם שוב בחלומות של אלו שעתידם אינסופי, ואילו עברם קטנטן:

הילדים.

נגה בחרה אחד מהם והרימה אותו, בוחנת אותו אל מול עינה. הוא היה כוכב צעיר, שייך לחלום שלא הספיק אפילו להבשיל לפני שנגדע. אף על פי כן, הוא זהר בחוזקה, מאיר את הגלים שנדנדו את הרפסודה הקטנה. הוא סקרן אותה, והיא חפנה אותו בשתי ידיה, מאמצת אותו אל ליבה, עוצמת את עיניה. נפשה יצאה אליו, מתמזגת בו, רוצה..

שהנערה תחזור אליו.

נגה מיד הבינה כיצד נפגשו, באוטובוס בחזרה הביתה. היא צפתה בדממה בחיוכים הקטנים, במבטים המהוססים הנרגשים, בברכת השלום העצורה, כאילו מאולצת. היא ראתה כיצד הם ממשיכים לחוג זה סביב זו בעוד הזמן ממשיך לחלוף בעצלתיים.

אך אז היא ראתה אותו, מזהה אותו בקושי בתחילה: תחילתו של הסוף. היא צפתה בה משתנה, מתבגרת, מנתקת את קשריה עם הילדה שהייתה. כמו כל הכוכבים הנופלים, היא השאירה את העבר כמו שובל נוצץ מאחוריה, דוחף אותה להמשיך קדימה. ואילו הוא היה מאלו שנעים בספירלה, תמיד חוזר בסוף אל מי שהיה – רק קצת אחרת.

נגה בחנה בעצב את הכוכב העמום, אורו מהבהב ומאיים להיכבות בכל רגע. היא ידעה: עוד רגע הוא יצליח להדחיק. עוד רגע החלום יתוייג כשיגעון ילדות חולף ותו לא. עוד רגע יהפוך סתם עוד זיכרון מתוק-מריר. כזה שמשאיר צביטה עמומה בלב ותחושה של נוסטלגיה.

נגה שנאה לטפל בכוכבים האלו, הם היו עושים אותה עצובה. כי היא ידעה כמובן, שאורם לא יכבה באמת לעולם – שהכל אפשרי בעולם החלומות – גם אם זה לא נראה ככה במציאות. היא ידעה שכל עוד הכוכב מאיר, החלום יכול להתגשם. אולם בני האנוש בעולם שלמטה אף פעם לא ראו מעבר לזמן.

נגה נאנחה, מניחה את הכוכב בעדנה בחזרה בסל. את הסל היא תיקח בחזרה לאגם הרצונות, מתוך תקווה שמישהו יאסוף את השברים הללו ויבנה מהם חלום חדש ובוהק, מצליח לחבר בין דמיון ומציאות בדבק האמונה.

נגה נשאה את מבטה לסהר הדקיק שחצה את השמיים האפלים, נזכרת כיצד הגיעה היא לממלכה שמעבר. פרטי הזיכרון הלכו ונשכחו ממנה, חומקים כמו מים מבעד לאצבעותיה. אבל אותו היא עוד זכרה. היא ידעה שהוא הבטיח לה, ידעה שלא יעזוב אותה לבד. במציאות המנוכרת הוא אמנם הלך מבלי להגיד שלום, משאיר אותה מאחור. אבל נגה זכרה מי היה, זכרה כיצד נטל את ידיה בהבטחה.

לנצח.

אל תעשה את זה! אין נצח בעולם הזה! היא זעקה אל החשיכה, הדמעות שוב עולות בעיניה כבפעם הראשונה. הכל חולף בעולם שלמטה: רגשות, מחשבות – אפילו בני האדם. הכל חולף ולא ישוב, ורק היא נידונה להמשיך לרצות לעולם. רק מישהי כמותה, הכמיהה שלה קושרת אותה לעד לעולם שלמטה, הייתה יכולה להיות שוזרת חלומות.

למרות הכל, נגה קיבלה על עצמה את התפקיד באהבה.
כי ברגע שהיא תעבור הלאה, תיעלם גם הבטחתם.

לפתע הכוכב העמום התרומם מן הסלסלה. נוגה שלחה את ידה למעלה, אוחזת בו בקושי לפני שנעלם. קח אותי איתך! היא התחננה, עוצמת את עיניה בחוזקה. לפתע הרגישה שהיא עפה, מעלה מעלה, הרוח הקרה מכה בפניה. "חזרי הנה מיד! לא מצאנו לך עדיין מחליף", קרא קולו העמוק של האל. אך היא לא שעתה אליו: נגה ידעה שאפילו האלים חסרי אונים אל מול קריאתו של עץ המשאלות.

נגה עפה, מעיזה לפקוח עיניים אל שמיים זרועי כוכבים – כמו שראו ביחד כשישבו על הגג לפני כמה רגעי נצח. היא זכרה את מבטו החם, עיניו החומות המבינות, כיצד חיבק את ברכיו והביט כמותה אל השמיים זרועי הכוכבים. הזיכרון היה חי מאוד לפתע, שואב אותה לתוכו.

ולפתע היא שוב ישבה על גג, נער יושב לצידה, עיניו הירוקות מחייכות.

"נועה, אפשר לשאול שאלה?", הוא שאל.

"כמובן, כרמל"

"אני הייתי שמח אם.. כלומר, הייתי רוצה.. אם זה בסדר מבחינתך.."

נועה צחקה באושר, מחייכת אליו.

חיבקתי אותה בחוזקה, פוחד שהיא תיעלם אם אעזוב אותה, כה עדינה בין ידי הגסות, נושא תפילה אל השמיים זרועי הכוכבים.

"כרמל, תבטיח לי שלא תעזוב אותי שוב"

שוב? תהיתי בחיוך, אחריו הרצנתי והיישרתי מבט לעיניה, מחזיק אותה מולי.

"אני מבטיח. לנצח לא אעזוב אותך"

והיא חיבקה אותי, נצמדת אלי כפי שלא עשתה מעולם, בחוזקה נואשת, כאילו אני עומד להתפוגג.

"תראה! כוכב נופל", היא לחשה, מצביעה אל השמיים.

"קדימה", עודדתי אותה,

"תביעי משאלה".