משהו אחר

"איך את מסוגלת?! – לעולם לא אבין את זה…" אני תוקפת במשפט הראשון וממלמלת את המשפט השני. "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך – אומר לך משהו?" אני שואלת בתמיהה וענבר עושה לי פרצוף שאומר: לא ממש.
"את מגזימה! אפשר לחשוב מה עשיתי…" היא מתגוננת וממשיכה עם הפרצוף המיתמם.
"אני לא חושבת שאני מגזימה. אבל היי, זה החיים שלך. תחריבי אותם כמה שרק בא לך. אני כאן רק כדי להגיד לך שאת סתומה. אה, וגם כלבה". אני עונה ומעלה לה את הטורים.
"אבל, אני…אוהבת אותו!!!" היא כמעט שצועקת ואני יכולה להרגיש את הכאב שלה, איך שהוא עף ישר אל תוך הלב הרציונלי שלי. "אז תפסיקי לאהוב אותו". אני עונה ללא רגש.
"קל לך לדבר! את… מכונה משומנת שיכולה להסתדר עם כל אחד. מעין רובוט נשי עם לב מאבן. מה את בכלל מבינה באהבה? מתי התאהבת בכלל בפעם האחרונה?" אאוץ'.
"אז עכשיו התחלנו להעליב? את יודעת שאני יודעת לעשות את זה הרבה יותר טוב ממך". אני מישירה אל ענבר מבט חודר והיא ממהרת להסית את עיניה.
"את מוכנה לעזוב עכשיו את כל המוסר ולהקשיב לי? את מסוגלת?" היא שואלת בלחש. "שוט. כולי אוזן".
"אני מאוהבת. הלב שלי מכווץ 18 שעות ביממה ונרגע רק כשאני ישנה. אני חושבת שזה לגמרי הדדי. אני לא מפסיקה לחשוב עליו. מעולם לא הרגשתי ככה. הוא משלים אותי, הוא מבין אותי, הוא… פשוט האחד שלי, את מבינה?"
אני ממצמצת בעיניי כשהיא נושמת עמוק ונדמה לי שאני רואה פרפרים ורודים חגים מעל ראשה. האישה מאוהבת.
"אנחנו בקשר ארבעה חודשים ואני לא רואה את זה נגמר בתקופה הקרובה. מאד נקשרנו זה לזו וכיף לנו יחד. אנחנו משלימים אחד לשני את מה שחסר, זו תחושה מדהימה".
"מה חסר לך?" אני שואלת ובאמת לא מבינה. "את יפה, חכמה, פנויה – מה לעזאזל חסר לך?"
"להרגיש שייכת! שיבינו אותי. להרגיש אהובה ונחשקת באמת. לא רק נחשקת…"
"ומה חסר לו? טוב, חוץ מסקס שזה כבר הבנתי שאין לו מספיק". אני מגלגלת עיניים.
"למה את חייבת להיות כזו צינית?" ענבר שואלת בעיניים דומעות. "אני משתפת אותך בסוד שלי ואת כהרגלך חסרת רגישות. חבל שסיפרתי לך…" היא מוחה שתי דמעות סוררות מעיניה הירוקות ולבי נמס בקרבה.
"נו…את יודעת שאני אוהבת אותך. אכפת לי ממך ואני לא רוצה שאיזה אפס ינצל אותך או ישבור את לבך. וברור לך שזה מה שיקרה!" אני מנחמת אבל זורקת את הפצצה.
"למה שיקרה? טוב לנו יחד. אני מרגישה כמו בחלום… אני בת שלושים וחמש ומעולם לא הרגשתי כך. גם לא כשהייתי נשואה לבועז. גם לא כשהתאהבתי לראשונה. זה פשוט אחר הפעם".
"כן זה בהחלט משהו אחר, לאור הנסיבות… אבל חשבת על העתיד? או שאת חיה רק בהווה?"
"חשבתי. אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שלא אאבד אותו. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה…" היא משתפת אותי בכנות ולבי יוצא אליה. מסכנה שלי.
"ענבר. מותק שלי. אין לכם עתיד יחד…לפחות לא כרגע. אני מבקשת ממך, תתרחקי ממנו כמו מאש. את עוד תכירי את האחד שלך. הוא לא האחד שלך…הוא האחד של משהי אחרת."
"די אל תגידי את זה…" היא לוחשת בקול חנוק. "הוא גם שלי… במובן מסוים. את לא תוכלי להבין".
"גם אם לא אוכל להבין את רגשותייך. אני יודעת מה יקרה. הוא ישבור לך את הלב".
"הוא בחיים לא יפגע בי!" היא יורה לעברי את המילים והעיניים שלה נוצצות מכעס ומדמעות.
"לא בכוונה. אבל את תיפגעי! הוא לא שלך! הוא נשוי. תעזבי אותו בשקט. זה יכאב בהתחלה. אולי גם באמצע. אבל בסוף, את תברכי אותי ואת עצמך. אל תכניסי לב בריא לגוף חולה… אל תעשי את זה." אני עוברת לשלב התחנונים אבל ענבר לא באמת מקשיבה לי. היא בוכה.
אני נותנת לה כמה דקות לפרוק. מביטה בכתפיה הרזות הרועדות ובידיה המכסות את פניה שטופות הדמעות. ואני רותחת. עד מתי אשמע על גברים נשואים "שמתאהבים" בנשים אחרות ושוברים להן את הלב? אחחח. מעצבן!
אני מחבקת אותה וראשה נשען על כתפי. וכשהיא נרגעת אני מנגבת לה את הדמעות ומביטה עמוק בעיניה היפות. "ענבר, את ילדה גדולה. החיים שלך בידייך. אני לא יכולה לכפות עליך לעשות משהו שאת לא רוצה. אבל דעי לך, זה לא יגמר טוב. ותזכרי שאני תמיד כאן לאסוף את השברים…"

כעבור חודשיים…
אני וענבר נפגשות שוב באותו בית קפה קטן ברוטשילד. היא נראית זוועה. עיניה נפוחות מחוסר שינה ונראה שגם מבכי ממושך. אני מביטה בה בדאגה ומחכה לשמוע את מוצא פיה. לאחר דקות של שתיקה היא אומרת בקול שבקושי נשמע: "הבטחת לעזור לי לאסוף את השברים…"