משחק מסוכן – פרק 1

לילי התהלכה מהורהרת חזרה אל ביתה מבית הספר. זה היה יום ארוך ומתיש, הדבר היחיד שרצתה באותם רגעים היה ליפול על מיטתה ולהירדם לכמה שעות טובות.
לפתע הפלאפון שבכיסה צלצל והעיר אותה ממחשבותיה. היא עצרה מופתעת בצד הדרך,תוהה מי יכול להתקשר אליה.
"הלו?" שאלה מבולבלת אל שפורפרת המכשיר.
"בואי לווסט – ווי, עכשיו!" קרא קולה הקופצני של חברתה הטובה ביותר, מגי.
"אני לא באה לווסט – ווי, מגי." אמרה עצבנית וניתקה בזעם.
היא המשיכה ללכת, תוהה מה עושה מגי בווסט – ווי. הפלאפון צלצל שוב והפעם היא ידעה מי בצד השני.
"מגי, די."
"נו, בואי כבר!"
"אני לא באה לווסט – ווי. חוץ מזה, מה יש כבר לעשות שם?"
"אממ… לראות מתאבקים חתיכים נאבקים אחד בשני, כאילו דא!" אמרה וצחקה. 'כמובן', חשבה לילי.
"אני לא רוצה ללכת לשם. אני שונאת היאבקות. זה ספורט כל כך אכזרי…" מלמלה ונשכה את שפתה התחתונה. הסיבה האמיתית הייתה שהיא לא רצתה לראות את ג'ף. מאז הפרידה שלהם היא לא ראתה אותו והיא גם לא התכוונה לראות אותו.
"תפסיקי להמציא תירוצים ובואי." פקדה עליה מגי וניתקה.
לילי גלגלה את עיניה והסתובבה אל הדרך לווסט – ווי. 'את תשלמי על זה, מגי' חשבה לעצמה וגררה את רגליה במורד הדרך.
לאחר חצי השעה היא הגיעה לדרך הראשית של ווסט – ווי. המקום שרץ בנערים בני 16 ומעלה שהגיעו להתאבק אחד בשני ובקהל של מתבגרים נמרצים שגילם לא עלה על 18. לילי הסתכלה סביב, מחפשת בעיניה את שערה הבלונדיני של מגי. היא סקרה את הקהל הנרחב, באותה הזדמנות מחפשת את ג'ף במטרה להתרחק ממנו כמה שיותר. רק מגי ידעה כמה הוא פגע בה כשאמר לה שהוא זורק אותה. הם היו ביחד חצי שנה, כולם קראו להם הזוג המלכותי, בתקווה שיום אחד גם הם ימצאו את הג'ף או הלילי שלהם. אך לפתע, ככה סתם, הוא אמר לה זה נגמר. היא לא התנגדה, ההלם שיתק אותה. חודש וחצי לא ראתה אותו, עדיין כאב לה הלב. כן, זה כאב, יותר ממה שציפתה. היא ידעה שאסור לה להיות כזאת רגשנית אבל העובדה שג'ף בחר בהיאבקות במקומה גרמה לה כעס. נחשול זעם עלה בה בכל פעם שהזכירו את הספורט הזה, היא תיעבה אותו בתירוץ שזהו ספורט אכזרי.
המחשבות הבלתי פוסקות עפו מראשה ברגע שראתה את מגי מתקדמת אליה בקהל הרחב. חיוך רחב היה תלוי על פניה והיא צחקה בכל כמה שניות. לילי ידעה שזה המצב הרגיל שלה אך רבים מהמתקהלים לא הבינו מה יש לה. חלק מהם חשבו שהיא שיכורה או מסוממת אך לילי ידעה שזו רק שמחת החיים השופעת של מגי.
"סוף סוף הגעת! אני כבר שעות מחכה לך!" קראה מגי בזעף.
"ממתי שעות זה חצי שעה?" שאלה לילי בבלבול.
"בעולם שלי זה ככה. עכשיו בואי, יש קרב בין שני חתיכים ואני רוצה לראות." בהחלטיות נמרצת משכה מגי את לילי למעגל המתקהלים. כרגיל, באמצע עמד המנחה האגדי של ווסט – ווי, ג'ורדן לנדרס. אומנם הוא היה רק בן 17 אבל זה נראה כאילו מאז ומעולם הוא הנחה את קרבות הרחבות. קולו היה חזק כרעם ואישיותו גדולה יותר מקולו. כולם כיבדו אותו, מקווים שבכך הם יכנסו למעגל המתאבקים.
"שלום, חברים! היום יש לנו שני מתאבקים צעירים, בני 17 שניהם, האחד כולכם מכירים אותו וכן, זה אכן ג'ף מקונלד!" כאשר לילי קלטה שג'ף, ג'ף החבר שלה לשעבר, מתאבק היא נרעדה כעלה נידף. המחשבה שעכשיו היא תראה אותו הרעידה אותה וגרמה לה לסחרחורת. מגי החזיקה במרפקה ולחשה לה מילים מרגיעות באוזן אך לילי לא שמעה. מה היא עושה? לאן היא תברח? היא לא יכולה להיות פה. לא עכשיו, לא כשהוא פה.
"קבלו אותו: ג'ף מקונלד!" ג'ורדן הזמין את ג'ף לזירה שהייתה מורכבת מכמה מזרונים והקהל השתגע. מסתבר שג'ף היה מתאבק מאוד מוצלח. כולם אהבו אותו וקיוו שהוא ינצח. כולם, חוץ מלילי.
בצעדי ענק התקדם ג'ף מבין הקהל. לילי הכינה את עצמה לרגע שהיא תראה אותו, עובר מבין הקהל הרחב בחיוכו הערמומי שהכירה כל כך טוב. היא העבירה את מבטה אליו, לבה פועם בחזקה בחזה. הנה הוא עמד שם, חסון כמו שזכרה. הוא השתנה מעט מהפעם האחרונה שהתראו. שערו הבלונדיני עמד כקוצים על קרקפתו, גופו השרירי גדל והתפתח והשינוי הכי גדול: עיניו. לילי זכרה אותן מלאות באהבה ואושר אך עכשיו הן היו… אפלות. הוא חשק את לסתותיו בזעם אצור והעביר מבט מקפיא על כל הקהל. לבסוף עיניו נעצרו על לילי. למשך שבריר שנייה הוא קפא. הוא לא ציפה שהיא תהיה שם. דמעות נצצו בעיניה התכולות וגרמו לג'ף להתחרט לכמה שניות על בחירתו. אך ההרגשה הזו הלכה חלפה והוא המשיך להתקדם אל הזירה, אותו מבט קר עדיין בעיניו.
"חתיכת…" סיננה מגי ליד לילי.
"אפשר ללכת מכאן עכשיו?" שאלה לילי בכאב.
"כן, בטח." אמרה מגי ומיהרה להסתובב.
לפתע קול הרעם של ג'ורדן בקע מאמצע הזירה: "בצד השני של הזירה יש לנו מתאבק דיי חדש פה. אני יודע, אני יודע, זה לא כוחות שווים אבל תאמינו לי, אחרי שתראו את הילד הזה אתם תבינו למה בחרנו בהם להתאבק. הוא בן 17, פצצת אנרגיה דיי גדולה ושמו הוא דייגו נינטו! תזכרו את השם הזה, אתם עוד תשמעו אותו!"
הקהל התלחשש ומבין הצללים בקע נער שרירי. שערו השחור הסתיר מעט את פניו האטומות אך היה אפשר לראות בוודאות צלקת ארוכה בצד פניו. היא הייתה דקה ולבנה והעבירה צמרמורת בכל אחד מבני הקהל. עיניו החומות עלו וסקרו את הקהל, יודעות שבעוד כמה רגעים כולם יישאו את עיניהם אליו. המחשבה על כך העבירה בו גל כוח וחיוך זחוח עלה על פניו.
"הוא חתיך." מלמלה מגי וחייכה מעט בחולמניות. לילי הסכימה איתה בלבה אך לא העיזה לומר שהנער הצעיר סיקרן אותה. היה בו משהו מסתורי, אפל. הסקרנות עברה בין כולם, תוהים מי זה.
"בוא אלינו, דייגו!" קרא ג'ורדן והנער החל להתקדם בקהל. הוא לא הסתכל על אף אחד, הסקרנות בקהל תגרום לו לאבד ריכוז. לאט לאט הוא התקדם, לוקח את צעדיו באיטיות. שבריר של פחד עבר בפניו של ג'ף. היה בו משהו מסוכן, בזה אי אפשר להתווכח.
דייגו עוד מעט הגיע לזירה, הוא לא ראה אף אחד, לא העיז להרים את מבטו. רטט עבר בלילי. משום מה, היא רצתה שהוא יסתכל עליה. היא רצתה שהוא יבחן אותה. בעיקר, היא רצתה שג'ף יקנא.
כמו במטה קסם, עיניו החומות של דייגו עלו אוטומטית ונעצרו בחדות על לילי. היא נראתה לו מוכרת. משהו בעיניה התכולות ששידרו סקרנות. או אולי היה זה שערה הארוך והסבוך שכאילו שימש לה כמגן. היא נראתה שברירית, כאילו כל רגע היא תתעלף אבל מבטה אמר אחרת. הוא היה נחוש וחודרני. דייגו לא ידע למה הרים את מבטו. הוא לא ידע מי היא אבל חושיו אמרו לו שהוא כבר יכיר אותה.
"הוא מסתכל עלייך." לחשה לה מגי באוזן. לילי התעלמה, עדיין בוחנת את הנער השרירי. הוא העביר בה רטט לא מוכר, עלה בה הרצון לגשת אליו ופשוט… להיות איתו. זה היה מוזר, היא אף פעם לא הרגישה ככה. היא אף פעם לא חשבה שהיא תרגיש ככה.
דייגו התיק את מבטו ממנה והתקדם אל הזירה. לבו פעם בחזקה אך הוא התעלם מזה. ברגעים האלו אסור שמישהו או משהו יוציא אותו מריכוז. הוא בדיוק לפני קרב גדול עם אחד מהמתאבקים הכי חשובים בקרבות הרחובות. הוא צריך לנצח כדי לקבל כבוד. הוא צריך להיחשב כמתאבק שניצח את ג'ף מקונלד. בחורה אחת לא תוכל להזיז אותו מהמטרה שלו. אין סיכוי.
דייגו וג'ף עמדו אחד מול השני, מכונות שרירים שמטרתם להביס אחת את השנייה. ג'ורדן קרא והכריז את הכללים שהיו ידועים בפני כולם, הם לא הקשיבו, ראשם היה מרוכז במטרה, בניצחון.
'זה הרגע שלך, אל תפשל' חשב לעצמו דייגו בתוקפנות. לפתע, כאילו מחשבותיו נתונות למישהו אחר, עלתה תמונתה של הבחורה ההיא. לבו פעם בקצב מהיר והתמונה נתקעה בראשו. הוא רצה להעיף אותה משם, שלא תפריע לו רגע לפני אבל היא נשארה במוחו, מסרבת ללכת. שאלות רבות צצו במוחו ועל כולן הוא היה רוצה לענות אבל הכריח את עצמו לחשוב על הניצחון.