משחק מסוכן – פרק 11

"היי." אמרה בחיוך רחב. לבו של דייגו קפץ כשראה אותה. הוא שם לב ששערה החום כהה הפך לחלק וארוך. עיניה התכולות נצצו בהתרגשות וגרמו לו לחוש חום מתפשט בתוכו.
"היי." הוא אמר ברכות.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלה לאחר כמה דקות של שתיקה נעימה.
"יש לי מקום מסוים. את רעבה?"
"לא." ענתה ואחר כך התחרטה. אולי הוא בחר במסעדה והיא הרסה לו את התוכניות?
"יופי." אמר וסימן לה לעלות. היא עלתה בעזרתו על האופנוע והפעם החזיקה בו חזק. היא לא ידעה עד כמה היא רצתה זאת עד שידיה הקרות נגעו בו. היא הרגישה אותו נרעד מבעד לחולצה השחורה שלבש.
"מוכנה?" שאל ולא חיכה לתשובתה. הוא התניע את האופנוע והחל לנסוע. לילי החזיקה בו חזק, מאמצת את גופה אליו. היא הרגישה בטוחה כשנסעו, היא ידעה שלא יאונה לה רע כל עוד הוא נוסע.
"אני כל כך שמחה שהזמנת אותי." מלמלה לעצמה, מניחה את ראשה על כתפו. היא הייתה בטוחה שהוא לא שמע מבעד לרוח שנשבה באוזנם. אך היא טעתה. דייגו שמע ועוד איך. אוזניו החדות קלטו כל מילה. הוא חייך לעצמו, נרגש ונפעם. היא רצתה שהוא יזמין אותה. היא רצתה את זה כמו שהוא רצה את זה.
לאחר נסיעה קצרה הם הגיעו ליעד. זה היה פארק קטן, רגוע ושלו, נסתר מעיניי העוברים והשבים. לילי הוקסמה מהפארק, המחווה שעשה לכבודה דייגו חיממה את לבה. היא ידעה שרבים מהבנים שהכירה לא היו מעלים בדעתם להביא בחורה למקום כזה.
"מה דעתך?" שאל נרגש. הוא קיווה שהיא אהבה את העובדה שהכין לה דייט אחר, שונה.
"זה… זה כל כך יפה." אמרה בלחש ועיניה נצצו לעברו. דייגו חייך, הקלה משמעותית מתפרשת בחזהו. 'היא אהבה את זה' חשב לעצמו.
"בואי." אמר ומשך את ידה. היא הלכה אחריו, מתענגת על מגעו החם. הם נכנסו אל הפארק החשוך, מחזיקים ידיים בהתרגשות. הם הגיעו לספסל מוסתר בין עצים גבוהים שעליהם מסתרחים למטה. דייגו סימן לה לשבת ובתנועה עדינה היא החליקה לידו.
בלי ששם לב היא הסניפה את ריחו המשכר. זה היה ריח של אדמה, של גשם ראשון, של… אדם מוכר שחזר הביתה. ריח סבון התווסף לו וגרם לפרפורים בלתי נשלטים בלבה של לילי.
"דייגו…" לחשה ברכות, נהנית משמו המתגלגל על לשונה.
"אני פה." ענה בשקט והתקרב אליה מעט.
"יש לי שאלה." אמרה והרימה את עיניה אליה. הוא הסתכל עליה, נפעם מיופייה פעם נוספת.
"כן?"
"למה אני?" שאלה את השאלה שחזרה במוחה ביומיים האחרונים כל כך הרבה פעמים.
"כי את מיוחדת. את שונה. את… את לא כמו כולן." דייגו לא שלט על פיו ונתן למילים לצאת לבד.
"אבל… יש מלא בנות שיותר יפות ממני, יותר טובות ממני." אמרה סמוקה והרגישה את ידו הגדולה של דייגו מלטפת בעדינות את ידה העדינה.
"זה לא נכון. אין אף אחת כמוך. אין אף אחת שמשתווה לך." אמר והרגיש איך לחיו מאדימות. הוא לא היה רגיל לדבר ככה מול… טוב, הוא לא היה רגיל לדבר ככה. בדרך כלל שמר מחשבות כאלו לעצמו. הן לא נועדו לצאת לאוויר העולם. אבל… שם, בפארק החשוך, ליד לילי הקשובה, זה בא לו בטבעיות.
"יש לך חברה?" הפתיעה את דייגו וגם את עצמה בשאלה הזו.
"לא. כבר הרבה זמן שאין אחת כזאת. זה לא שאין לי הזדמנויות, כן? אבל… עוד לא מצאתי את ה… אחת שתכבוש אותי." אמר בחיוך רחב ושובב.
"מה זאת אומרת הזדמנויות?" שאלה לילי בחשדנות.
"יש בנות. את יודעת, הצעות פה ושם. שיחות טלפון מטרידות מדי פעם. עניין שבשגרה." אמר והודה בפני עצמו ששיקר מעט.
"אהה." אמרה בחוסר ביטחון. אם יש לו כל כך הרבה הזדמנויות אז למה הוא בחר בה? הרי מדבריו אפשר להבין שבנות רודפות אחריו.
"אבל כמו שאמרתי, לא מצאתי את הבחורה שתעשה לי בית ספר." אמר וחייך בשובבות. הוא אהב לראות בעזרת עיניי הזאב החדות שלו איך היא מסמיקה.
לפתע היא נזכרה בג'ף. היא לא ידעה למה אבל תמונה שמחה, של שניהם כזוג מפעם, חזרה אליה והופיעה בראשה. היא הרגישה כאב חזק בלבה ומבלי שרצתה, דמעה קטנה ובודדה נשרה מעיניה. דייגו ראה זאת ולבו נפצע. המראה שלה בוכה, אפילו אם זו הייתה דמעה אחת קטנה, שבר את לבו, יצר בו סדק שאף אחת אחרת לא הצליחה לגרום.
"למה את בוכה?" הוא שאל ברכות וכרך את זרועו סביבה. בטבעיות שובת לב היא הניחה את ראשה על כתפו, מתענגת מריחו הנעים וממגעו החם.
"נזכרתי בג'ף." היא אמרה בלחש, מקווה שיכול להיות ודייגו לא שמע.
"בג'ף? למה?" גופו התקשח מאזכורו של ג'ף. הוא כעס. הוא כעס על כך שהיא נזכרה בו, דווקא בו, בדייט שלהם.
"עלתה בי תמונה מהימים שהיינו זוג." אמרה בשקט. היא חששה שהוא כועס עליה ושיגיד לה שהוא כבר לא רוצה את הדייט הזה, במיוחד לא איתה. היא חששה מתגובתו למראה בכייה בגלל ג'ף.
"הייתם זוג?" שאל בהפתעה מזויפת. הוא ידע שהם היו זוג מהשיחה שלהם אתמול בצהריים.
"כן. במשך חצי שנה. אבל… הוא נפרד ממני. הוא אמר שהוא צריך רוצה להתחיל קריירת היאבקות ושהזוגיות שלנו מפריעה לו. אני לא אשקר לך, זה כאב. זה פגע וזה… זה הרתיח אותי. חצי שנה תמימה היינו ביחד. הכרתי אותו כל כך טוב. הרגשתי שזה ממש אמיתי. שזה יימשך לנצח. כמה שטעיתי. אני יכולה להיות כל כך מפגרת לפעמים, אתה יודע?" אמרה וצחקה במרירות. דייגו חיבק אותה בלי מילים, מאמץ אותה אל ליבו.
"אני מודה, את באמת מפגרת. איך יכולת להיות חברה של האידיוט הזה? אני לא מסוגל לבלות איתו שנייה וגם זה דורש מאמץ עילאי." אמר דייגו והצליח להעלות על שפתיה האדמדמות חיוך. היא הרימה את ראשה, מסתכלת לעומק עיניו החומות. הוא רכן אליה, מתקרב אל שפתיה מעוררות התאווה.
"לא." אמרה לפתע והזיזה את ראשה. שערה החלק הצליף ברכות בפניו וריח לבנדר הכה בו.
"אני לא יכולה." אמרה כשעיניה מוסטות ממנו.
"זה בסדר." הוא אמר ושיחרר אותה מחיבוקו. היא קמה מהספסל והחלה להתהלך סביבו. דייגו עקב אחריה במבטו, משועשע מהבעת פניה המיוסרת.
"לא, זה לא בסדר. אני אמורה עכשיו להתנשק איתך, להרגיש שהתגברתי. אני כבר לא אוהבת אותו!" זעקה, מדברת קצת לעצמה וקצת לדייגו.
"אני יודע שאת כבר לא אוהבת אותו, את לא צריכה לצעוק את זה." אמר בחיוך משועשע.
"אז למה אני מרגישה שאני בוגדת בו? אנחנו נפרדנו. הוא ביקש ממני לחזור אליו ואני אמרתי לא. יכול להיות ש… שרציתי להיות איתו?" שאלה את עצמה, תוהה.
"אני לא יודע. את מכירה את עצמך יותר ממה שאני מכיר אותך."
"אני חושבת שהדייט הזה היה טעות." אמרה בשקט, גבה אל דייגו.
"גם אני." הוא אמר בקול אטום וקם מהספסל.
לילי עקבה אחריו אל פתח הפארק. הם שתקו, הוא מלפנים והיא מאחור. הוא לא הסתכל לאחור, חושיו אומרים לו שהיא נפגעה. מעבר קודם הוא ידע שהוא צריך לתת לה זמן להתקרר, להיות קצת יותר רגועה ואז לזכות בה מחדש. הוא ידע שזמן הוא התרופה הטובה ביותר.
"דייגו, חכה." אמרה ונעצרה. בבת אחת הוא נעצר, כבול לקולה.
"אני מצטערת." אמרה בשקט והתקדמה לעברו. הוא הסתובב באיטיות, מושך את מבטו על עיניה.
"על מה?" שאל בקול שקט. הוא רצה שהיא תתקרב אליו. שהיא תחזיק בידו, שריחה יהיה קרוב אליו. הוא רצה כל כך הרבה דברים, כולם היו קשורים אליה.
"על… אני לא יודעת על מה." אמרה לאחר כמה דקות שתיקה. דייגו חייך מעט, מהרהר כמה חמודה היא. לפתע הוא תפס את עצמו בידיים, אומר לעצמו שאסור לו לחשוב עליה. שהיא הטרף. אסור לו לחשוק בה. פשוט אסור.
"זה בסדר. אני ילד גדול." אמר וחייך אליה. הוא החליק את ידו על לחיה, רואה איך היא מתענגת על מגעו החם. הוא הרגיש סיפוק ענק.
"בואי. נלך לאכול." אמר ומשך אותה בידה. היא הלכה אחריו, נדהמת מהתושייה שלו.
לילי ודייגו יצאו מהפארק, הוא מחזיק בידה בחזקה ולא מרפה, היא מסתכלת עליו סמוקה ומחויכת. הם החלו ללכת ברחוב, מחפשים איזו מסעדה טובה. לילי לא הייתה רעבה אבל קיוותה לשבת איתו ולדבר עליו.
לאחר כמה דקות הליכה הם הגיעו למסעדה קטנה וחמודה, לא הומה באנשים אך גם לא ריקה. והכי חשוב, אף אחד מהסועדים לא הכיר אותם.
"מה תרצו להזמין?" שאל המלצר הצעיר, מקווה שייתנו לו טיפ מתוך אהדה.
במהרה הם נתנו לו הזמנה והמלצר הלך לדרכו. דייגו התבונן בה, תוהה אם הוא עושה את המעשה הנכון. אסור היה לו ליפול במלכודתה המתוקה. הוא היה צריך לתכנן את מהלכיו, להיכנס שוב לשליטה. אבל… הוא לא יכל. לא כשהיא יושבת לפניו, עיניה הכחולות מציצות אליו מדי פעם בביישנות.
"אתה יודע… הרגע עברה בי המחשבה שאני בעצם לא יודעת כלום עלייך." אמרה לפתע ושיחקה עם כוסה. היא פחדה להסתכל עליו, חששה לראות את תגובתו.
"מה את רוצה לדעת?" שאל, מפתיע אותה. הוא החליט ללכת בדרך הפתוחה, שהיא תדע דברים עליו, שתסמוך עליו.
"מאיפה באת?" שאלה במהירות. השאלות התרוצצו אצלה, מחכות לצאת החוצה בבזק.
"גרתי בלונדון במשך רוב הילדות שלי." ענה ללא מצמוץ. כמובן ששיקר. הוא לא התכוון לומר לה מאיפה באמת הוא בא.
"למה עברת לבוסטון?" שאלה בכיווץ עיניים.
"ההורים שלי הועברו לפה."
"היית לך חברה?"
"כן, אבל נפרדנו. זה לא הסתדר."
"למה?"
"רצינו דברים שונים." התחמק באלגנטיות.
"מה רציתם? מה אתה רצית?"
"היא רצתה שאני אפסיק להיפגש עם החברים שלי. היא הרגישה שהם גוזלים אותי ממנה. אני לא הסכמתי, החברים שלי זה אחד הדברים הכי חשובים בחיי. היא התרגזה ונפרדנו. זה היה הדדי. אף אחד מאיתנו לא הסכים לוותר על רצונותיו." דקלם במומחיות. הוא נשאל את השאלה הזו כל כך הרבה פעמים.
"למה החברים כל כך חשובים לך?"
"הם כמו אחים שלי. אני לא הולך לוותר על המשפחה שלי בשביל בחורה."
"זה לא בשביל בחורה. זה בשביל אהבה." טענה בתוקף. נראה לה מופרך שהוא בחר בחברים שלו במקום בחברה שלו.
"אני אציג לך את זה ככה: אם החבר שלך היה מבקש ממך להפסיק להתראות עם מגי, איך היית מגיבה?"
"הייתי אומרת לו שאני לא מסכימה." אמרה ולפתע הבינה את כוונתו.
"ככה זה היה עם הבחורה הזו."
"אבל מגי היא כמו אחותי. החברים שלך לא יכולים להיות כולם כמו אחים שלך."
"צודקת. יש כאלה שיותר קרובים, יש כאלה שפחות. אבל הכוונה לא השתנתה. היא רצתה שאני אפרד מכולם. שאני אראה רק אותה. אני לא מתכוון לוותר על החיים שבניתי בשביל משהו שידעתי שייגמר. חברים זה לכל החיים, חברות זה לכל החודש." אמר ולפתע שם לב ששניהם רכנו קדימה בשולחן, מחכים להסתער בפראות על היריב. הוא נשען על הכיסא באיטיות, מושך את מבטו על עיניה החודרות. תוקפנות חייתית הופיעה בהן, מרקדת בפנים ללא שליטה.
"הנה המנה שלכם." אמר המלצר בעליזות והניח על השולחן את הצלחות, לא מודע לאווירה המתוחה שהשתררה בשולחן. לילי הסתכלה על דייגו בכעס, היא שנאה אותו על אופן דרכו להסתכל על החיים ובאותו הזמן גם העריצה ואהבה את התכונה הזו בו.
"תודה." אמרה לבסוף בנימוס והחלה לאכול, מתעלמת ממבטיו של דייגו.
לבסוף הוא לקח את המזלג ונעץ אותו במרכז הצלחת, מראה בדרכו שהוא מעט זועם עליה. לילי הרימה את מבטה, נועצת בו בסקרנות, עיניה מעט מכווצות.
"מה את רוצה?" שאל לבסוף בשקט.
"אני רוצה לדעת מי אתה." אמרה והמשיכה לאכול. לרגע דייגו תהה אם באמת אמרה זאת או שרק חשב שאמרה.