משחק מסוכן – פרק 12

"מה… מה זאת אומרת?" שאל לאחר שניות, סקרן וחשדן.
"אני רוצה לדעת מי אתה. אני רוצה לדעת מה אתה מסתיר." אמרה לבסוף ולגמה מכוסה.
"אני לא מסתיר כלום." מיהר לומר והעביר את ידו בשערו.
"כמובן שאתה מסתיר. אחרת לא הייתה ממהר להכחיש זאת ולא היית מעביר את היד בשער, דבר שאתה עושה כשברור שאתה בלחץ." אמרה בנינוחות, לא מודעת ללחץ שעלה בו ככל שעברו השניות.
"אני לא מסתיר כלום." חזר על דבריו שנית, הפעם ברוגע ובנינוחות מזויפת.
"דייגו… למה הזמנת אותי לדייט הזה?" שאלה בחיוך נינוח.
"סקרנת אותי."
"בולשיט." אמרה והרימה את גבתה.
"מה את רוצה ממני, לילי?" שאל בעייפות. לא מצא חן בעיניו שהיא חושדת בו. בעיקר לא מצא חן בעיניו שהוא לא בשליטה.
"אמרתי לך מה אני רוצה." אמרה ומשכה בכתפה. הרגיז אותו הטון הנינוח והרגוע שלבשה על קולה.
"אני לא מסתיר כלום, כבר אמרתי לך." אמר מעוצבן. רגשות חרטה קלים עלו בה כשהבינה שהמשחק הקטן שלה הרחיק לכת.
"אוקיי." אמרה וחזרה למנתה. דייגו כיווץ את גבותיו, תוהה מה קרה שם הרגע.
"אני הולך לשירותים." אמר לבסוף. הוא ידע שהוא צריך לדבר עם דיימונד ובדחיפות. הוא השאיר את מבטו עליה לכמה דקות, בוחן את תגובתה האילמת ולאחר מכן קם.
לילי חיכתה שהוא יעלם מאחורי דלת השירותים עד שקפצה על כיסיו של מעילו השחור.
היא החלה לחטט במהירות, תוהה כמה זמן ייקח לו עד חזרתו. כיס אחד היה ריק ואכזבה מרירה ניצבה בתוכה. היא התעלמה מרגשות האכזבה ועברה לבדוק את הכיס השני. תכולתו גרמה לה הלם. בהתחלה היא הוציאה את מפתחות האופנוע, עט ומפית מקומטת. היא החזירה את המפתחות והעט והשאירה את המפית אצלה. במהירות הבזק היא פתחה אותה, סקרנית לדעת מה יש שם.

במפית היו כתובים שמה, שם משפחתה, מקום מגוריה ומספר הפלאפון שלה. מתחת לזה היה כתוב באותיות גדולות: "ה ט ר ף"
לילי המשיכה לבהות במפית, המומה מגילוייה. בינתיים דייגו כבר חזר לשולחן. לקחו לו כמה שניות להבין מה לילי מחזיקה בידה.
"איפה מצאת את זה?" שאל בשקט, לבו פועם בחזקה.
"השאלה האמיתית היא לא איפה מצאתי את זה אלא למה לעזאזל כתובים הפרטים שלי וטרף במפית בכיס שלך?!" שאלה זועמת. היא לא הגבירה את קולה לצעקות אך טון קולה המסוכן הרעיד את דייגו מפנים.
דייגו שתק. הוא הרגיש מועקה כואבת בתוכו, כאילו מישהו חפר בור בפנים.
"למה אתה לא עונה לי?" שאלה לאחר כמה דקות בכאב. דייגו הרים את ראשו אליה, מרגיש איך המועקה והכאב ניצבים בו. דמעות כואבות זלגו על לחיה באיטיות, משוות לעיניה הכחולות מראה שובר לב. דייגו הרגיש איך סכין חדה ננעצת בלבו למראה לילי הבוכה.
"אני מצטער." אמר לאחר כמה דקות שתיקה. לילי המשיכה להסתכל עליו, דמעותיה הפסיקו לרדת. 'כמה מטופשת אני' חשבה לעצמה. למה היא בוכה בגללו? הרי הם הכירו רק לפני יומיים. היא בקושי יודעת משהו עליו. אז למה הדמעות יורדות? למה היא מרגישה כאילו נשמתה קפאה? למה היא מרגישה כאב עצום כזה, כאב שלא הרגישה אפילו בפרידה שלה מג'ף?
"זה לא עוזר לי." אמרה ושילבה את ידידה על חזה. היא לא הבינה למה היא ממשיכה לשבת שם, למה היא מקשיבה לו בכלל. היא צריכה לקום בכעס, לזרוק בפניו כוס מים, לצעוק ולזעום אבל… היא לא עשתה את זה. היה בה משהו שפשוט… מנע ממנה לעשות זאת.
היא עצמה את עיניה ונשמה עמוק. היא הרגישה את הכאב בעוצמה כל כך גדולה, כמעט בלתי אפשרית. היא נשכה את שפתה התחתונה, מרגישה שעוד מעט היא נקרעת מבפנים מרוב כאב.
לפתע היא הרגישה ליטוף נעים, חמים ומוכר בלחייה. היא פתחה את עיניה באיטיות וגילתה את דייגו, רוכן קדימה במושבו, ללא מאמץ מלטף את לחייה בעדינות.
היא לא נרתעה ממגעו. להפך. תחושת עונג וסיפוק עלתה בה, מעמעמת מעט את הרגשת הכאב החזקה.
"אני רוצה תשובות." אמרה והסתכלה עליו. היא הרגישה את עיניו ננעצות בה, גורמות ללבה הדואב לפרפר בהתרגשות.
"ראיתי אותך פעם אחת, לפני שהגעתי לבוסטון. הייתי חייב לדעת מי את. אספתי מידע עלייך, במשך יומיים בערך. שבוע אחרי שראיתי אותך ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוברים לבוסטון. שמחתי כי ידעתי שאני אהיה איתך באותה כיתה, באותו בית ספר." ענה, מרגיש רגשות חרטה עמוקים נחרטים בתוכו.
"למה היה כתוב מתחת לפרטים שלי 'הטרף'?" שאלה כשעיניה עצומות. דייגו רצה רק לרכון אליה, לנשק את עיניה העצומות ולחבק אותה חזק, שישכח כל זיכרון עמום של כאב.
"לגבי זה… את תצטרכי לסמוך עלי בעניין הזה." אמר בשקט, לבו פועם בחזקה. באותו רגע הוא החליט: אין שום סיכוי שהוא יפגע בה. בשום פנים ואופן. הוא לא יוכל להכאיב לה. ההרגשה שנכנסה בו כשראה אותה בוכה הרגה אותו. פשוט… הרגה.
"למה שאני אסמוך עלייך?" שאלה בעצבנות ופתחה את עיניה. דקירה מכאיבה עברה בו. הוא הרגיש כאילו כל הגוף שלו מלא בדקירות, קטנות וכואבות.
"כי… כי אני באמת בחור טוב ואין לי שום כוונות לפגוע בך." אמר בכנות ולקח את ידה שנחה על השולחן. היא לא הסירה את ידה או הזיזה אותה. היא פשוט בהתה בידיהם, ידו הכהה על ידה הבהירה, ותהתה כמה מושלמות הן ביחד.
"אני סומכת עלייך." שמעה את עצמה אומרת. היא חייכה מעט אליו והרגישה שאבן כבדה נגולה מעל ליבה.

"עבר כבר חודש!" זעקה בייאוש לילי בעודה נופלת על הדשא בפישוק רגליים. מגי העיפה לעברה מבט קצר והמשיכה לאכול את הכריך שלה. היא התרגלה להתפרצויותיה של לילי החוזרות ונשנות. הן קרו בעיקר במצבי לחץ וייאוש והיו מסבים למגי המון שעשוע וחיוכים. ללילי הייתה דרך להביע את עצמה בצורה הכי מצחיקה שיש.
"חודש, חודש שלם עבר." אמרה והרימה את ראשה מהדשא, מצפה לתגובה מעודדת מפי חברתה הטובה ביותר.
"למה את מתכוונת?" שאלה מגי בציניות, יודעת שזו הדרך הטובה ביותר להעביר את רגע המשבר הוא בהקשבה לנאומים ארוכים על הסיבה לייאושה.
"עבר חודש מאז הדייט שלי עם דייגו. את יודעת, באמת חשבתי שהיה שם משהו. הוא ראה אותי בוכה! ג'ף לא ראה אותי בוכה, אז שדייגו יראה?! ציפיתי ממנו שיתקשר, שישלח סמס, שאפילו שישלח לי יונת דואר! בקיצור, ציפיתי ממנו שיצור קשר. לא בהתחלה, כן? אני כבר הבנתי שהוא טיפוס אטום לחלוטין, אבל אולי אחרי שבוע וחצי ככה…. אבל לא! אפילו הודעה במייל לא קיבלתי! כלום, ממש כלום. כלומר, אנחנו יושבים ביחד ואנחנו מדברים לפעמים אבל… זה הכול. הוא בכלל לא הזכיר את זה. זה כאילו… זה כאילו בשבילו זה בכלל לא קרה! אני ממש מיואשת… אין לי מושג מה לעשות…" אמרה ונאנחה עמוקות.
"את מוכנה להפסיק לחפור על זה?" שאלה לבסוף מגי. לילי הרימה את גבתה, מופתעת מתשובתה של חברתה.
"למה את מתכוונת?" שאלה בשקט, תוהה מה עובר עליה.
"את ודייגו פשוט לא מתאימים. יש ביניכם כימיה, בזה אין ספק. אבל… כדי להרים קשר אי אפשר להתקיים רק מכימיה. צריכים שיהיה תקשור, שתהיה הבנה. כמובן שלך יש את זה, את כבר מורגלת למערכות יחסים אבל… הוא לא. הוא בעצמו אמר לך שחברה זה לחודש, לא ליותר. הוא לא יודע מה זו תקשורת, הוא לא יודע מה זו הבנה, הוא פשוט… הוא לא זה."
"אז מי מתאים? מי ה'אחד'?" שאלה בייאוש.
"בבקשה אל תכעסי אבל… יש משהו שאני צריכה להגיד לך." אמרה מגי ויישרה את מבטה אל עיני העגל הכחולות של לילי.
"מה קרה?" שאלה ברכות, סקרנית ודואגת בו זמנית.
"במהלך החודש הזה… ג'ף התקשר אליי. היינו מדברים כמעט כל יום. הוא ביקש ממני לשכנע אותך להיות איתו. הוא ממש מתגעגע אליך!" אמרה מגי וראתה את האש בוערת בעיניה של לילי. זרם חשמל אדיר פגע בה, לרגע היא הרגישה שהיא מתעלפת מעוצמתו. אך במהרה היא חזרה למיטב, סבורה שאלה רגשות אשמה.
"חתיכת בן…" סיננה לילי וקמה במהירות מהדשא. היא התקדמה כועסת, להבה של זעם בוערת בעיניה. מבטה סקר את החצר השוקקת חיים, מחפשת את הבוגד הקטן. לפתע היא מצאה אותו, מדבר עם חבריו ונראה בטוח ונינוח. 'תתכונן, ג'ף, אתה הולך למות' חשבה לעצמה והלכה במהירות אליו. שערה הכהה מתנופף מאחוריה, גורם לכל התלמידים לנשוא עיניים אליה. כולם ראו לאן היא הולכת, מחשבות סקרניות מבצבצות במוחם.
דייגו בדיוק דיבר עם דיימונד כשראה את לילי הזועמת הולכת אל ג'ף. קנאה מהולה בדאגה התעוררה אצלו והוא מיהר לנתק את המכשיר ולעקוב אחר לילי בעיניו.
"חתיכת בוגד! מה אתה הולך מאחורי הגב שלי?! מדבר עם החברה הכי טובה שלי כדי להשיג אותי?! חשבת אולי לבוא אליי, לנסות לרכך אותי לפני שאתה ככה בוגד?! הא?!" זעקה לילי בכעס לעברו. חבריו מיהרו להתפזר, שומרים על מרחק מסוים ממנה. דייגו התקדם בצעדי שועל לעברם, מתאמץ לשמוע את שיחתם.
"לילי… אל… אל תכעסי… עשיתי את זה מתוך אהבה…" אמר בחוסר אונים, זרמי חשמל עוברים בו דרך עיניה התכולות.
"לא לכעוס? לא לכעוס?! אתה צוחק עלי, נכון? איך אתה מצפה ממני לא לכעוס?! אתה בגדת בי! מי שאוהב לא בוגד!" זעקה, כמעט תולשת את שערותיה מרוב זעם.
"היי, את מוציאה את הדברים מפרופורציה." אמר בעצבנות, מרגיש כאילו מעמדו נופל תחתיו למראה האקסית שלו צורחת עליו.
"אני לפחות לא הולכת מאחורי הגב שלך." סיננה בעוקצנות.
"עשיתי את זה מתוך רצון לחזור אלייך. זה הכול מאהבה, את יודעת." אמר והרים את ידיו בייאוש.
"יכולת לבוא אליי, לעשות את זה פנים מול פנים. לא היית צריך לדבר עם החברה הכי טובה שלי חודש שלם מאחורי גבי." אמרה ברצינות תהומית וגרמה לדייגו להתעצבן מעט. הוא הרגיש שהיא מתחילה לסלוח לג'ף והחליט להתערב.
"לילי, אפשר לדבר איתך שנייה?" ניגש אל שניהם בטבעיות, כאילו הם משוחחים על ענייני היום.
"אנחנו באמצע שיחה." אמר ג'ף והתקדם צעד קדימה.
"אבל גם אני צריך לשוחח איתה. לילי?" שאל והושיט את כף ידו אליה, כאומר 'בואי איתי'.
"אתה לא יכול להפריע לשיחה שלנו!" קרא ג'ף בזעם. הוא שנא שלוקחים את תשומת הלב ממנו.
"דייגו, חכה שנייה. אני אסיים לדבר עם ג'ף ואחר כך נדבר." אמרה ברכות לדייגו וראתה בזווית עיניה את ג'ף המחייך באושר.
"כן, חכה שנייה. היא תסיים לדבר איתי ואחר כך היא תדבר איתך." אמר ג'ף בניצחון, שמח לאיד מהבעתו המרוגזת של דייגו.
"סתום, אידיוט. לילי, זה ממש חשוב." אמר דייגו, מנסה להשתלט על עצמו.
"היא אמרה לך שתחכה." אמר ג'ף ושלח פרצוף מתחכם אליו.
"ג'ף, די." סיננה לילי. מרגע לרגע היא רצתה ללכת עם דייגו ולעזוב את ג'ף.
"אני אחכה לך בכיתה." אמר דייגו והלך משם, זועף ומגדף את ג'ף שעמד בדרכו אל לילי.
"סוף סוף הוא הלך…" מלמל והעביר את מבטו אל לילי.
"ג'ף, לא משנה כמה תרצה וכמה תתאמץ אני בחיים לא אחזור אלייך. האהבה שלי אלייך מתה. אני לא מרגישה אלייך כלום, מצטערת. אני מאוד מקווה שבפעם הבאה שרגשות האשמה יחלחלו אלייך אתה תבוא אליי ותנסה להתנצל." אמרה ומבלי לחכות לתשובה התקדמה אל הכיתה. עיני התלמידים עוד נשאו אל ג'ף ההמום, מגחכים בינם ולבין עצמם.