משחק מסוכן – פרק 15

לאחר עוד רבע שעה צלצל הטלפון שלו.
"הלו?" שאל בתקווה, מתפלל שזו היא.
"אני פה. איפה אתה?" אמרה בחדות.
"אני בבית הקפה." אמר והיא ניתקה. הוא הרגיש את לבו נחמץ, תוהה למה היא כל כך מרוגזת.
לאחר דקה היא נכנסה אל בית הקפה, סורקת בעיניה התכולות את הסועדים. לילי קלטה את דייגו יושב ושותה קולה, מתעסק במלחייה.
"הגעתי." קראה והתיישבה מולו, בוחנת בהיחבא את פניו, מחפשת רמז לנושא השיחה הקרובה.
"איך הגעת?" שאל והסתכל עליה. עיניו החומות ננעצו בעיניה, גורמות לה להרגיש צמרמורות מוכרות.
"ברגל." ענתה קצרות והמלצרית הגיעה אליהם. לילי ביקשה קפה קר וארוחת צהריים זוגית. דייגו הרים את גבתו בשאלה, תוהה אם היא מנסה לרושש אותו או שהיא סתם רעבה.
"אז על מה רצית לדבר?" שאלה בחיוך קטן, מרוצה מהזמנתה.
"בואי נחכה להזמנה." ביקש והמשיך להביט בה.
"אין לי הרבה זמן." תירצה וגלגלה את עיניה הכחולות.
"אז למה הזמנת את הארוחה ההיא?" שאלה בסקרנות, מעט כועס.
"אני רעבה." משכה בכתפה וחייכה במתיקות מתפרצת.
"את חושבת שזה משחק?" שאל בטון מסוכן ומאיים.
"כמובן." חיוכה התרחב על פניה.
"זה נושא נורא חשוב." אמר מעוצבן.
"אני בטוחה שזה נכון." אמרה בציניות וסקרה את הסועדים.
"את מי את מחפשת?" שאל לאחר כמה דקות.
"חתיכים." ענתה קצרות, בוחנת בזווית עיניה את תגובתו.
"אני לא מספיק חתיך בשבילך?" שאל בחיוך משועשע, נכנע למצב רוחה השטותי.
"אתה שיא החתיכות." ענתה ושרבבה את שפתיה לעברו.
"אני יודע." אמר והיא צחקקה מעט. הרבה זמן לא הרגישה ככה, כזאת חופשייה.
"הנה ההזמנה שלכם." אמרה המלצרית והניחה מולם צלחת מלאה בטוב.
"תודה." אמרה לילי וחייכה אל המלצרית.
"עכשיו אפשר לדבר?" שאל כשהיא שותה בזהירות את הקפה שלה.
"דבר." ענתה בפשטות והחל לאכול. היא סימנה גם לו לאכול יחד איתה והוא התרצה. דייגו תפס את המזלג, בוחן את לילי הלועסת והבולסת בתאבון, חיוך רחב של סיפוק עלה על שפתיו והצטרף למלאכת הזלילה.
"את יודעת, יש לנו עוד הרבה דברים לדבר עליהם." אמר לאחר הרהורים רבים.
"כמו?" שאלה והציצה לעברו. מבטו היה נעוץ בנקודה לא ברורה באופק. היא קיוותה בתוך תוכה שיסתכל עליה, שיבחן אותה, שיגרום לה צמרמורות בלתי נשלטות.
"כמו… השיחה שלנו בכיתה." ענה בזהירות, בודק את תגובתה.
"כמו הרגשות שלך." תקפה מבלי להסתכל עליו.
"איזה רגשות?"
"הרגשות שלך כלפי." ענתה בפשטות ומשכה בכתפיה. דייגו הביט בה דקה או שתיים ולאחר מכן לקח מפית והוציא עט מכיסו.
"מה אתה עושה?" שאלה בסקרנות.
"מכין רשימה." ענה בפשטות ומשך בכתפיה, עושה לה דווקא.
"איזו רשימה?"
"רשימת הנושאים שאנחנו צריכים לדבר עליהם."
"צריך רשימה?" שאלה בגבות מכווצות.
"כמובן. יש לנו המון דברים לדבר עליהם. צריך לעשות קצת סדר בדברים."
"אתה לא נראה לי כמו בחור מסודר." ענתה ועיקמה את אפה.
"אני לא נראה כמו הרבה דברים." ענה בהתחכמות.
דייגו כתב בראש המפית "השיחה בכיתה" ושורה מתחת כתב "הרגשות של דייגו". לילי בחנה את תנועות כתיבתו, מחייכת לעצמה בסיפוק.
"תכתוב 'החברה של דייגו'." פקדה לילי. הוא הרים את גבתו והציץ אליה מעט, מזהה ניצוץ קנאה בעיניה התכולות.
הוא כתב "קים" ולאחר מכן "ג'ף". עכשיו היה זה תורה של לילי להרים את גבתה.
"מי זאת קים?" שאלה בחטטנות.
"החברה שלי."
"קוראים לה קים?" שאלה ועיקמה את אפה.
"אממ… זאת שאלה די טיפשית, לא?" שאל וגיחך לעצמו.
"שתוק ותכתוב 'הצלקת של דייגו'." פקדה בתוקפנות, עצבנית מתגובותיו של דייגו כלפיה.
הוא כתב "הצלקת של דייגו" ולאחר מכן מיהר לכתוב "העיניים של לילי". לילי הזדקפה, מופתעת מעט מהנושא שהעלה.
"מה הבעיה שלך עם העיניים שלי?"
"מה הבעיה שלך עם הצלקת שלי?"
"אני שאלתי קודם."
"אז? זה לא מחייב אותי לענות."
"אל תענה. אני גם לא אענה." ענתה בהפגנה ונשענה אחורה על כיסאה.
"על מה נדבר קודם?" שאל לאחר כמה דקות של בהייה ממושכת.
"הרגשות שלך." ענתה בקרירות.
"בואי נדבר על ג'ף." הציע, מתחמק מפקודתה.
"בוא נדבר על קים."
"אין על מה לדבר עליה."
"בוודאי שיש. היא החברה שלך."
"אני לא מחשיב אותה בתור 'החברה שלי'. היא… סתם ידידה."
"אבל אני מחשיבה אותה בתור 'החברה שלך'."
"כי מבחינתך היא אויב. מבחינתי היא סתם אחת."
"על מה אתה מדבר? איזה אויב?"
"אני מתכוון שמבחינתך, קים היא מכשול בדרך."
"איזו דרך? מה יש בסוף הדרך? למה היא מכשול?" ירתה את השאלות במהירות.
"הדרך שלך אליי. היא מכשול כי היא, מבחינתך, 'החברה שלי'."
"למה שאני ארצה להגיע לך?" שאלה בשקט, עיניה יורות גיצים.
"אני לא יודע. תשאלי את עצמך." ענה בשקט, עיניו ננעצות בחדות על עיניה.
"עוברים נושא." אמרה במהירות.
"כמו תמיד את בורחת כשנהיה קשה." מלמל קצת לעצמו קצת לה.
"אני לא בורחת, אני רוצה לדבר על משהו אחר." מחתה בעצבנות.
"בואי נדבר על ג'ף."
"מה יש לדבר עליו?"
"הוא החבר שלך?"
"לא. הוא רוצה לחזור אלי אבל אני לא רוצה."
"למה?"
"למה מה?" התבלבלה.
"למה את לא רוצה לחזור אליו?"
"אתה רוצה שאני אחזור אליו?"
"אני שאלתי קודם."
"אז? זה לא מחייב אותי מלענות." אמרה בעוקצנות, משתמשת במילותיו.
"צודקת." ענה בפשטות.
"הרגשות שלך." אמרה לאחר כמה דקות שתיקה.
"מה איתם?"
"אני רוצה לדעת מה אתה מרגיש כלפי."
"אני חושב שאת בחורה מדהימה."
"זהו?"
"זה לא מספיק?"
"כמובן שלא! אני היום שפכתי את הלב בפנייך, דייגו. אני אמרתי לך שאני אוהבת בך הכול. אני מצפה לקצת יותר מ'אני חושב שאת בחורה מדהימה'."
"אני… אני לא כל כך טוב ב… בלדבר על הרגשות שלי."
"אז אני אעזור לך. בוא נראה…. אתה רואה בי ידידה שלך?"
"כן."
"אתה מרגיש משיכה אלי?" ניווטה את השיחה בעדינות.
"לפעמים."
"מבחינתך, אני ידידה שלך כמו קים?"
"לא. קים זה משהו אחד ואת משהו אחר."
"אתה יותר קרוב אליה?"
"מאיזו בחינה?"
"מבחינה… שאתה מרגיש יותר בנוח לידה."
"לא הבנתי."
"ליד מי אתה מרגיש יותר בנוח?"
"תופתעי לדעת אבל… לידך." ענה בכנות.
"יש פעמים שאתה מרגיש אלי משיכה יותר נפשית מאשר פיזית?" שאלה בזהירות, בוחרת את מילותיה בקפידה.
"לפעמים."
"יש פעמים שאתה… שונא אותי?"
"אין סיכוי." ענה נחרצות.
"אז אני מעוררת אצלך רגשות אהבה יותר מאשר רגשות שנאה?"
"לא, את מעוררת אצלי רגשות אהבה. נקודה."
"אתה אוהב אותי?" שאלה בשקט, מפחדת מתשובתו.
"לפעמים." ענה והמשיך לאכול.
"תפסיק עם ה'לפעמים' הזה! כן או לא." אמרה בחדות, מתרגזת על תגובותיו המתחמקות.
דייגו שתק. בתוך תוכו הוא כעס עליה, על הציפיות שלה ממנו. הוא רצה שהיא תיקח אותו כמו שהוא, שהיא לא תרצה לשנות כלום. הרי היא כבר מכירה אותו מספיק כדי לדעת שאם הוא אומר 'לפעמים' אז הוא לא רוצה לדבר על זה. היא לא הבינה שהוא סיפר לה על עצמו ונפתח בפניה הרבה יותר ממה שהיה יכול. בינו ובין עצמו הוא הודה שיש עוד הרבה דברים שהוא צריך לספר לה.
"דייגו?" שאלה בקוצר רוח.
"מה?" ענה בשקט, מרסן את כעסו.
"תענה לי." ביקשה ברכות.
"אני אומר לך את האמת. אין לי מושג מה אני מרגיש. אני לא יודע איך מרגישים כשאוהבים. אני רק יודע שכשאני רואה אותך זה… זה עושה לי משהו."
"מה זאת אומרת משהו?"
"משהו. יש… רגש." ענה בקצרה ונשען בכיסאו.
"עוברים נושא." פקדה ולקחה את המפית. היא סקרה את הרשימה ומחקה את הנושאים שכבר דיברו עליהם.
"השיחה בכיתה." אמר דייגו ושתה מעט מכוס הקפה שלה.
"מה איתה?" שאלה ולקחה ממנו את הכוס, מסתכלת עליו במבט נוזף. הוא גיחך מעט ורכן קדימה בכיסאו.
"התכוונת לכל מה שאמרת?"
"כמובן. אני לעולם לא אשקר לך." אמרה כשבעיניה ניצוץ.
"את אוהבת אותי?"
"אני… אני מתבלטת. אני לא יכולה להגיד ש… שיש לי אהבה גדולה ובוערת אלייך, כן? לא כמו שהיה לי עם ג'ף. אבל… כמו שאמרת, יש משהו. אני מרגישה משיכה אלייך, אני מתלהבת כשאתה מדבר איתי, אני מחכה חודש שלם שתתקשר. זה מעיד על משהו, לא?" סיכמה בחיוך ביישני.
"את… את חושבת שכדאי שנהפוך ל… בני זוג?" שאל בזהירות.
"לא. ממש לא. זה לא שאני… זאת אומרת… אממ… איך אני אסביר את זה?" מלמלה.
"את רוצה לבחון את הרגשות שלך, לחכות עוד קצת ואחר כך לפעול." ענה במקומה.
"כן." ענתה מרוצה.
"עוברים נושא?"
"עוברים לנושא הכי חשוב." אמרה ומחקה את 'השיחה בכיתה'.
"איזה נושא?" התעניין.
"הצלקת." ענתה בחיוך, נושכת מעט את שפתיה האדומות.
"אה… הצלקת." ענה והתרווח בכיסאו.
"איך היא נוצרה?"
"זה… זה קצת מסובך." בלע את רוקו. הסיבה האמיתית לצלקת היא מזכרתו של דיימונד מהמפגש הראשון שלהם. כשדייגו הקטן הבין מה מתכנן דיימונד בשבילו הוא ניסה לברוח. דיימונד תפס אותו בחזקה, לא מרפה מכתפו, נאבק בדייגו המשתולל. מרוב כעס הוא הוציא את סכינו והעביר אותה על לחיו, יוצר שריטה עמוקה ומדממת על עורו. שריטה שהפכה לצלקת, סימן ההיכר של דייגו.
"אז תסביר." ביקשה.
"מהאימון הראשון בהיאבקות." תירץ בהיסח דעת.
"שקרן." ענתה בשובבות ולגמה מעט.
"אני באמת מעדיף להשאיר את זה… בסוד." אמר נבוך, מסמיק מעט ממבטיה הבוחנים.
"נו, קדימה. תגלה לי." הפצירה בו, ממיסה אותו בעיניה הכחולות.
"אני מצטער. זה נשאר אצלי." אמר בתקיפות, מבטו נחוש.
"עוברים נושא." אמרה במהירות, חיוך מנומס על פניה.
"העיניים שלך." פקד.
"אני באמת לא מבינה מה הבעיה שלך עם העיניים שלי." אמרה בכנות וצחקקה מעט. שערה נח על עיניה, מסתיר לה את דייגו. היא מיהרה להסיר את קבוצת השערות אך דייגו השיג אותה. בתנועה עדינה הוא העביר את השערות הסוררות אל מאחורי אוזנה, מחליק את ידו לאורך לחיה ברכות. חיוך ענוג עלה על שפתיה, גורם לדייגו סיפוק שאין כמוהו.
"הן מחשמלות." לחש, נהנה לראות אותה מתענגת על מגעו.
"הן רק עיניים." ענתה בפשטות, ממצמצת כמה פעמים אליו.
"הן לא רק עיניים. זה משהו אחר. לא שמת לב שבכל פעם שאת כועסת על מישהו הוא מקבל… מן זרם חשמל כזה?" שאל אותה, מחזיר את ידו אליו וגורם לה להרגיש תחושת החמצה.
"אני… אני לא מבינה למה אתה מתכוון." ענתה בבלבול.
"הן לא רק מחשמלות ביופיין, הן לא רק מרתקות כל בנאדם, הן… הן באמת גורמות לבנאדם מולך להרגיש משהו." ענה, מסביר את עצמו בשקט מופתי.
"מה אתה מנסה לומר? שיש לי את הכוח לחשמל אנשים עם העיניים שלי?" שאלה, מכווצת את גבותיה הדקות בדאגה.
"תלוי למצבי הרוח שלך."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא הצלחתי להבין יותר מזה אבל… כשאת כועסת, את מחשמלת. תלוי לרמת הכעס שלך."
"מה קורה שאני בוכה?"
"אני, אישית, מרגיש כמו שלולית גדולה של מים. אבל זה רק בגלל ש… שאני לא יכול לראות אותך בוכה. זה יותר מדי בשבילי."
"אתה בטוח בזה? כי זה נשמע לי דיי…"
"דפוק? מטורף? משוגע? חסר היגיון?" זרק לאוויר הצעות.
"את כל אלה אתה אמרת, לא אני." חייכה אליו.
"את פשוט קורעת אותי בזמן האחרון." אמר בציניות ולקח את כוס הקפה שלה. לילי לבשה על פניה פרצוף זעוף ועיקמה את אפה. בהתרצות הוא החזיר לה את כוס הקפה, רואה איך היא מחייכת בסיפוק.
"אז את מאמינה לי?" שאל לאחר כמה דקות.
"מאמינה למה?" שאלה, מהרהרת בטעם שפתיו.
"למה שסיפרתי לך."
"דייגו, דייגו, דייגו…" נאנחה והרחיקה את הצלחת ממנה.
"מה, קרצייה?" שאל והעלה על שפתיה חיוך ציני.
"עוד לא הבנת, יקירי? אני מאמינה לכל שטות וכזב שאתה מספר לי. אתה יכול להגיד לי שאתה ערפד, ואני אאמין. אתה יכול לספר לי שאתה ב C.I.A ואני אאמין. אתה אפילו יכול לספר לי שאתה איש זאב ואני אאמין!" צחקקה בחיוך, לא מודעת שכרגע ניחשה מי הוא.
דייגו שתק, תוהה אם היא באמת תאמין לו.