משחק מסוכן – פרק 17

"איפה את, לעזאזל?!" צרחה מגי לאוזנה העדינה של לילי. כמה היא התחרטה שהיא ענתה לפלאפון שצלצל ורטט בכיסה.
"אני בווסט – ווי. תירגעי." אמרה במהירות, מרגיעה את חברתה.
"מה את עושה שם?!" המשיכה לצעוק.
"הלכתי עם דייגו."
"מה עם ג'ף?" שאלה בחשדנות. 'היא לא מבינה שאני וג'ף גמרנו?' שאלה את עצמה לילי.
"אין ג'ף. ג'ף מת." אמרה והמשיכה ללכת, מודעת לעיניי דייגו הנעוצות בגבה.
"איך את יכולה להגיד דבר כזה, ליל? הוא חי והוא אוהב אותך." אמרה מגי, משתמשת בכינוייה של חברתה, מנסה לרכך אותה.
"אבל אני לא אוהבת אותו."
"טוב, תקשיבי, זו לא שיחה לפלאפון. בואי לבצפר ונדבר." פקדה עליה וניתקה. לילי גלגלה את עיניה והחלה לחזור אל ביתה. היא תהתה אם גם דייגו חוזר או שהוא נשאר שם. היא נזכרה בדבריו, בסוד שסיפר לה. רק חלחלה לדעתה העובדה שדייגו זאב. זאב אמיתי. כזה שנובח אל מול הירח, כזה עם פרווה ארוכה ואוזניים עדינות. זאב גדול, מרשים. בקלות היא יכלה לדמיין את דייגו בתור זאב, עיניו החודרות מבצבצות מבין פרווה עבה. היא תהתה איך מתחיל התהליך והאם זה כואב. יכול להיות שהיא אי פעם תראה את התהליך אל מול עיניה?

"הגעתי. תפגשי אותי בחוץ." כתבה לילי בהודעה SMS ושלחה למגי. היא הרגישה את גופה נרעד מעט מהרוח הקרירה של בוסטון. רגלה טופפה בלחץ על המדרכה, היא הרגישה קצרת סבלנות וכוח. היא צריכה להיות בבית עוד שעה וכנראה השיחה עם מגי תימשך הרבה זמן.
"היי!" קראה לעברה מגי, שערה הבלונדיני מורם אל על בגומייה ועיניה הכחולות מנצנצות באור היום.
"היי." אמרה לילי, מתאמצת להעלות חיוך על שפתיה.
"מה קורה?"
"זה מה שאני שואלת." ענתה בעוקצניות לילי, מבהירה למגי שאין לה שום רצון להיות פה.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאין לי מושג מה אני עושה פה. על מה אנחנו כבר יכולות לדבר?"
"אממ… על הרבה דברים."
"אז דברי. אין לי את כל היום."
"קודם כל, למה את כל כך מגעילה? מה כבר עשיתי לך?" שאלה בתוקפנות מגי.
"כלום. אני סתם עצבנית. אסור?" הרימה את גבתה לילי.
"מותר, בטח שמותר. רק תנסי לא להפיל עלי את כל העצבים שלך."
"מגי, אני עצבנית כי את לא מדברת. בינתיים את רק אומרת לי שאני עצבנית ושאני מגעילה. בואי נגיע לעיקר, יש לי רק שעה לדבר."
"העיקר הוא דייגו." אמרה במהירות, מבינה שהזמן מועט והמלאכה מרובה.
"על מה את מדברת?"
"מה הקטע איתו? אתם יושבים ביחד, אתם מבלים ביחד, יצאתם כבר לשני דייטים. אני צריכה לדאוג למשהו?"
"מגי, הוא ידיד שלי."
"הוא עבריין."
"אל תשפטי אותו כל כך מהר. הוא מאוד… מסתורי. זה שהוא אוהב לשמור לעצמו כמה סודות לא אומר שהוא עבריין."
"אתם יותר מדי ביחד. אנשים מתחילים לחשוב שאתם זוג."
"אז מה? שיחשבו. הם אלה שקובעים לי את החיים?"
"לא, אבל…"
"אין אבל. דייגו נחמד והוא ידיד שלי. אני אוהבת לבלות איתו."
"את לא אוהבת לבלות איתו, את אוהבת אותו." אמרה בחדות, עיניה יורקות גיצי אש אל לילי.
"מגי, די. נמאס לי. אני לא אוהבת אותו. אין לי רגשות אליו בכלל!" זעקה, מרגישה חסרת אונים לחלוטין.
"שקרנית. את לא אומרת את האמת." סיננה בשקט מגי.
"את בכלל לא יודעת אם מה שאני אומרת זה אמת או שקר."
"אני מכירה אותך טוב מאוד ואני יודעת שכשאת משקרת, האישונים שלך מתרחבים." אמרה בניצחון מגי, יודעת בוודאות שזו אמת.
לילי שתקה. דמה רתח מרוב כעס על מגי. היא שנאה אותה בגלל הידיעה שהיא מכירה אותה כל כך טוב. היא הרגישה שהיא מתפוצצת.
"אני הולכת הביתה, אימא שלי מחכה לי." אמרה לבסוף, שפתיה קפוצות ופניה אטומות.
"תיהני עם אהובך." אמרה בשובבות מגי, מחייכת אליה בניצחון.
"תיהני עם ג'ף, אני יודעת שאת רוצה אותו." אמרה בארסיות לילי, שולפת את נשקה.
"מה?! אני… אני לא רוצה את ג'ף." הכחישה במהירות מגי, רגליה לוקחות אותה אוטומטית כמה צעדים לאחור.
"מה שתגידי, אני מכירה אותך טוב מאוד. אני יודעת שאת הולכת אחורה כשאת משקרת או מנסה להגן על עצמך." אמרה לילי, ממשיכה את הנימה הארסית.
"טוב, לילי, שתינו נפגעות פה. אולי כדאי שאת תלכי הביתה ואני אחזור לשיעור?" אמרה מגי בשקט, כועסת על חברתה.
"טוב. נדבר." הפטירה לילי והסתובבה משם, מגלגלת עיניים בעצבים מרוטים.