משחק מסוכן – פרק 19

לילי נכנסה לכיתה בראש מורם וחיוך גאה. היא הרגישה איך תחושה עילאית ממלאה אותה, התרגשות נפלאה מתפזרת בכל חלקי גופה לקראת הפגישה המחודשת עם דייגו. היא הרגישה כאילו לא ראתה אותו שנים, פוחדת שכבר הספיקה לשכוח את תווי פניו היפים. היא תהתה אם גם הוא מרגיש את אותה התרגשות לקראת המפגש המחודש. אבל בתוך תוכה היא ידעה שהיא מגזימה. שהיא צריכה להשתלט על עצמה לקראתו. שיכול להיות מאוד שבשבילו, הנשיקה לא אמרה כלום.
אבל… היה עוד משהו חוץ מהציפייה לראות אותו עוד פעם. השאלות התרוצצו בראשה עוד מאתמול, עוד מהחשיפה שלו. היא רצתה לברר מה זאת אומרת 'חצי בנאדם, חצי זאב'. בעיקר, היא רצתה לראות אותו בדמותו כזאב. הוא בוודאי יראה מאוד… מרשים. היצור הכי יפה שהיא אי פעם תראה.

"אני פה." קרא דייגו אל החלל של ביתו של דיימונד.
"הוא בחדר." אמר מרקוס, עיניו נעוצות במסכים, מקרב את אחת המצלמות אל הכלובים.
"תודה, עלוקה." זרק דייגו והתקדם אל משרדו של דיימונד.
הוא נכנס בצעדים בטוחים, משוכנע בדעתו לגרום לדיימונד לזרוק אותו מתפקידו כאוסף מידע על לילי. אחרי הנשיקה של אתמול וגילוי סודו לה הוא בחיים לא יוכל לעזור לדיימונד… להרוג אותה. הוא החליט שהוא יעשה הכול, כל מה שהוא יכול לעשות, כדי להגן עליה. כבר לא שינה לו אם הוא יקבל את חייו האנושיים או לא, כבר לא היה לו אכפת שהוא יישאר איש זאב למשך שארית חייו, הוא רצה רק לאהוב את לילי, לחיות איתה. המחשבה עליה, מתה, הרגה אותו מבפנים.

"דייגו." אמר בשקט דיימונד, עיניו נוצצות ברשע טהור.
"דיימונד." ענה דייגו והתיישב בכיסא מולו.
"מה מעשייך פה?"
"אני פורש ואין שום דבר שיכול למנוע ממני את ההחלטה הזו." אמר בנחישות, קולו שקט.
"מה עם חייך האנושיים?" גבתו הדקיקה של דיימונד עלתה, תוהה מה קרה.
"מוותר עליהם."
"זה בגלל הבחורה הזו, לילי?" שאל דיימונד ורכן קדימה, מטיב לראות את פניו החתומים של דייגו.
"לא עניינך. פשוט… קבל את ההחלטה שלי."
"כבר אמרתי לך את זה, זו לא החלטה שלך אם לעקוב אחריה או לא. זו עבודה שלך. אף אחד אחר לא יכול לעשות אותה."
"זה דיי מוזר, אתה יודע?"
"מה מוזר?"
"אתמול לא הייתה לך שום בעיה לשלוח את אחד מהעבדים שלך לעקוב אחרינו."
"אתה יצאת מכלל שליטה. הייתי צריך גיבוי."
"לא אני זה שהשתגע. אתה מתחיל להגזים, דיימונד."
"אתה לא תגיד לי מה לעשות. אני הבוס שלך, אני זה שאומר לך מה לעשות. כדאי שתפנים את זה מהר מאוד כי יש לך בדיוק עוד חודש עד ליום מאדים ואז הבחורה הזו תמות."
"היא לא תמות כי אני אגן עליה."
"דייגו… אתה מפתיע אותי, נערי." אמר דיימונד ונשען אחורה בכיסאו, חיוך מרוצה אך לא ברור על פניו.
"על מה אתה מדבר?" שאל דייגו, נימתו מבולבלת.
"אתה הרי יודע שאחד מאיתנו חייב למות, לא?"
"היא תחיה, אתה תמות. מה לא ברור?"
"אם אני אמות, גם אתה תמות. כל מי שהפכתי לזאב, ימות. ככה זה עובד. אתם כאילו… הצבא שלי. אני מוביל אתכם. אני עומד בראשכם. ברגע שהורגים את המנהיג, כל השאר מתים." ענה בפשטות, חיוך דק על פניו.
דייגו שתק. הוא הרגיש שכל עולמו חרב. אם הוא יחיה, היא תמות. אם היא תחיה, הוא ימות.

תחושת עצב עמוקה ניטעה בלילי כשראתה את מקומו של דייגו ריק. היא הרגישה שמשהו חסר, משהו… לא שלם. חלל ריק, שחור ועמוק, נפער בה. היא תהתה ממה הוא נגרם. היא תהתה אם אי פעם הוא ייעלם.
"היי!" קראה מגי, חיוך גדול פרוס על פניה, כמו תמיד. לילי הסתכלה עליה, בוהה ולא מבינה. 'למה היא מחייכת?' שאלה את עצמה. היא הרהרה לעצמה, איך אפשר לחייך כשהחור הזה נמצא שם? איך אפשר לשמוח מיום חדש כשאת מרגישה שמשהו חסר? שאת… לא שלמה?
"היי." אמרה לבסוף, ממצמצת בחוסר הבנה. נימתה הייתה עגומה, עטופה בעצב דק.
"מה קורה? איפה החיוך?" שאלה מגי, מתעלמת מהריב שהיה אתמול.
"נעלם." ענתה בפשטות, התכול בעיניה מעמיק ונהיה כמעט שחור. כחול כהה, כחול של לילה חסר כוכבים, השתלט על צבע עיניה.
"למה? מה קרה?" שאלה מגי בדאגה, חוששת למצבה הנפשי של חברתה.
"סתם. יום רע." ענתה לילי והתיישבה במקומה, מבטה נקבע בלוח שממול.
"דייגו לא הגיע?" שאלה והתיישבה בטבעיות, כאילו המקום שייך לה.
"לא."
"יופי. סוף סוף נוכל לשבת ביחד, כמו פעם." ענתה בשמחה, מחייכת מאוזן לאוזן.
"כן." ענתה לילי בשמחה מזויפת, מקפידה לא להראות למגי שבעצם, היא רוצה שדייגו ישב לידה, ישלח לה פתקים באמצע השיעור ויצחק על המורים יחד איתה. היא קיוותה בכל לבה שהוא רק מאחר ושהוא יגיע מאוחר יותר.