משחק מסוכן – פרק 22

"את אוהבת אותו?" לחש לאוזנה, זרועותיו עוד מסביב מתניה.
"כן." ענתה, מרגישה כל כך בטוחה בין זרועותיו.
"יותר משאהבת אותי?" שאל, מרגיש איך לבה מתחיל לפעום בניגוד לחזהו.
"עדיין לא." אמרה, תוהה אם מה שהיא עושה זה דבר נכון וטוב.
"מה זאת אומרת?" שאל, מתרחק כדי לראות את פניה הלבנות.
"ג'ף, אתה היית האהבה הראשונה שלי. אני… אני אהבתי אותך. מאוד. אני עדיין לא יכולה להגיד שאני באמת, אבל… באמת אוהבת אותו. אני רק… מתאהבת בו. אני בדרך הנכונה, אני בדרך לאהוב אותו בצורה שאהבתי אותך. ואני חושבת שכדאי מאוד שתתחיל להבין את זה." אמרה, מסתכלת עליו, חודרת לתוכו ומעירה את הרגשות שניסה לקבור.
"אני מבין את זה. אני לגמרי מבין את זה." אמר במהירות, מנסה לכבוש את הסומק אשר התפרש על פניו.
"יופי."
"אבל… יש לי שאלה."
"תשאל."
"אם את כל כך אוהבת אותו, ולפי הקול שלך אני יכול לדעת שגם הוא אוהב אותך, אז למה אני זה שמנחם אותך? זה לא אמור להיות התפקיד שלו?"
"אם אתה לא רוצה לנחם אותי, אז לך." אמרה במהירות ועקפה אותו, נחשול זעם עובר בתוכה.
"לילי! חכי! לא התכוונתי לזה ככה! חכי!" קריאותיו של ג'ף ננטשו מאחורי לילי הרצה. היא הרגישה פגועה, אותו חור שחור בתוכה רק העמיק יותר ויותר ככל שעבר היום. היא תהתה שוב פעם, איפה לעזאזל דייגו שלה?!

הימים עברו בלאט, מסתרחים מאחור, כאילו הם עושים טובה ובלית ברירה עוברים. ככל שעבר השבוע, לילי הרגישה יותר ויותר… שבורה. היא הרגישה שהיא לא יכולה יותר. שהיא חצי בנאדם. היא ניסתה לשכנע את עצמה, פעם אחר פעם, שיכול להיות שדייגו רק חולה, שהוא יבריא ויום למחרת יבוא ויחבק אותה.
היא ניסתה להתקשר אליו, למצוא את כתובתו, ל… לדבר עם מישהו שאולי מכיר אותו. ו… כלום. המזכירה לא הסכימה להעביר לה את הכתובת של דייגו, הפלאפון שלו היה כבוי ולא זמין, ומסתבר שאף אחד לא מכיר את דייגו אישית חוץ ממנה.
היא הרגישה שהיא משתגעת. ש… שהעולם הופך למקום הרבה יותר גרוע כשהוא לא לידה. בכל פעם שעצמה את עיניה היא ראתה את פניו, את עיניו העצובות, מביטות בה. היה לה חלום, שחזר על עצמו. היא עמדה במסדרון ארוך, שחור וריק. בקצה המסדרון, עמד דייגו. הוא לבש גלימה שחורה, פניו מוסתרות בברדס. לאט לאט, הרים את פניו אליה, עיניו שחורות מבדרך כלל וצלקתו בהירה על רקע לחיו הכהה.
"דייגו!" צועקת בשמחה בלתי מרוסנת, מרגישה איך כל גופה צף מאושר. היא מתחילה לרוץ אליו, כל כולה נתון למטרה: לחבק אותו. ליפול לתוך זרועותיו החמות. לנשק את שפתיו הרכות. לא לעזוב אותו לעולם.
היא רצה ורצה, מנסה לקרב אותו אליה, אבל… המסדרון רק מתמשך. הוא רק מתרחק ממנה, המטרה שלה הולכת ונעלמת מעיניה.
"דייגו!" היא קוראת שוב, הפעם בכאב עצום. רגליה כואבות, גופה סחוט מעייפות. והוא? רק מתרחק ומתרחק, פניו מתמוססות לנגד עיניה. דמעות שקטות, כואבות, יורדות על פניה ומרטיבות אותה.
ואז היא מתעוררת. הכר ספוג דמעות ולחייה רטובות. והיא מרגישה שכל העולם נופל, הופך לאותו חור שחור נטול אור ושמחה.

לילי נשכבה על מיטתה, מרגישה איך כל שמחת חייה נעלמת ממנה. זה היה ככה כבר שבועיים, היא הייתה חצי בנאדם. חלק ממנה מת, חלק חשוב. מגי ניסתה ללא הצלחה לרומם את רוחה, להפוך אותה ללילי הישנה והמאושרת. לבסוף היא וויתרה, יודעת שזה חסר תקווה.
"אוקיי, קומי! אנחנו הולכות לווסט – ווי!" מגי התפרצה לחדרה של לילי, מגלה אותה שכובה במיטתה, מבטה קבוע בתקרה ללא מטרה.
"אין לי כוח, מגי." מלמלה לילי.
"אין לך כוח כבר שבועיים! הגיע הזמן שתקומי ותעשי משהו, לא?"
"מגי, די. אני לא רוצה ללכת לווסט – ווי."
"אבל את תלכי, כי לי נמאס!"
"מה אכפת לי שנמאס לך? אני בדיכאון. מותר לי שלא יהיה לי כוח."
"את יודעת מה הבעיה שלך?"
"לא, ואני אשמח אם לא תגידי לי אותה."
"חה חה. מצחיק."
"אני יודעת."
"את מוכנה להפסיק להיות כל כך… מעצבנת ודיכאונית?"
"לא, תודה."
"לילי, קומי." פקדה מגי, זרועותיה שלובות בחזה.
"אני. לא. רוצה." אמרה באיטיות לילי, מתהפכת על בטנה ומניחה את ראשה על הכר בכבדות.
"לא אכפת לי מה את רוצה. את באה איתי!"
"לכי עם ג'ף."
"הוא כבר שם."
"אז לכי לשם לבד. תעשו לכם… דייט קטן."
"את יודעת שאני לעולם לא אעשה את זה לך."
"מי יודע מה את תעשי, מגי."
"נו! בואי!"
"לכי כבר! מה, את צריכה אותי בתור מלווה שלך?! את ילדה קטנה?! אני צריכה לבוא איתך לכל מקום?! לא! אז לכי כבר! תיהני לך עם ג'ף, אני יודעת שזה מה שאת באמת רוצה."
"מה זה משנה מה אני רוצה? אני מנסה לעשות מה שאת רוצה."
"אז אני רוצה לשבת פה ולטבוע בדיכאון שלי. סבבה? סבבה."
"זה לא מה שאת באמת רוצה."
"מגי, אני מבקשת ממך, בתור החברה הכי טובה שלי, לכי. לכי לווסט – ווי, לכי ל… לבית שלך, לכי לבצפר, לכי אפילו לעזאזל! לא אכפת לי לאן תלכי, העיקר שתעזבי אותי בשקט, כי נמאס לי. נמאס לי שאת מנסה להתקרב אליי ולנסות להפוך אותי למשהו שאני ממש לא. נמאס לי שאת מצפה ממני לשמוח ולהיות מאושרת. אז פשוט… לכי. זה כל מה שאני רוצה, זה באמת מה שאני רוצה."
מגי הסתכלה על לילי בהלם. היא מעולם לא דיברה אליה ככה, מעולם לא התפרצה בכזאת צורה על אף אחד.
בצעדים שקטים, מגי יצאה מהחדר, משאירה את לילי הבוכה, מתייסרת בדיכאונה ובבדידותה. כי הרי, היא לא רצתה אף אחד, אף אחד חוץ מדייגו.