משחק מסוכן – פרק 23

"נד… נד, קום…" דייגו לחש לאוזנו של חברו הטוב, שנחר לידו ברעש.
"מה? מי? איפה?" מלמל נד, קורי השינה עוד על עיניו.
"אני מרגיש אותה." אמר דייגו, לבו פועם בחזקה.
"מה מרגיש? את מי מרגיש?" נד הסתכל על דייגו מבולבל. הוא בדיוק העיר אותו מחלום על בחורה יפה, בעלת שער בלונדיני קצר ועיניים כחולות מדהימות.
"אני מרגיש את לילי. אני… אני מצליח להרגיש את מה שהיא מרגישה." אמר דייגו, עיניו נוצצות בהתרגשות.
"מה? איך?"
"זה כאילו… כאילו היא מחוברת אליי."
"מה היא מרגישה?"
"היא בדיכאון. היא מרגישה שכל העולם שלה קורס, שאין לה סיבה לחיות."
"וואו." מלמל נד, משפשף את עיניו ומנסה להתעורר מעט.
"כואב לה הלב. היא… כועסת."
"למה?"
"מאיפה לי לדעת? אני רק מרגיש מה שהיא מרגישה, לא חושב מה שהיא חושבת."
"אתה חושב שזה בגללך? הדיכאון והכול?"
"לא… לא, אין סיכוי. למה שהיא תיכנס ל… דיכאון כזה עמוק בגללי?"
"אולי כי אתה לא שם? הרי… היא בטח מאוהבת בך."
"כן, היא כנראה מאוהבת בי אבל… לא עד כדי כך…"
"דייגו?" השאלה האישית מדי, לטעמו, עמדה על קצה לשונו של נד, מתאפקת לא לפרוץ החוצה בגסות.
"מה?" שאל דייגו, מרגיש איך לאט לאט, חלק ממנו מתמסר לרגשותיה המבולבלים של לילי.
"אתה גם נכנסת לדיכאון בגללה?"
"כן." ענה, יודע שזה נכון ושזה עדיין כואב. הוא ידע שהוא אוהב אותה, אוהב יותר מכל דבר אחר.
"איך לא ראיתי?"
"הסתרתי את זה טוב. אתה לא מכיר אותי, נד? אני יכול למות ואתה עדיין תחשוב שאני חי. אני עד כדי כך טוב ב… בלהעמיד פנים. במשך שבועיים תמימים אתה חשבת שאני בסדר גמור, שאני רק… דואג. אתה חשבת שהכול טוב, אבל זה היה בדיוק ההפך. אתה יודע שבלילות הייתי בוכה עד שהעייפות גברה עלי? אתה יודע ש… שהיא עברה במוחי, במחשבותיי, בכל רגע ושנייה של היום? אתה יודע שהיו רגעים שדמיינתי אותה מולי, אומרת לי שזה נגמר? הייתי חצי בנאדם. ועכשיו… עכשיו אני יודע שהיא באמת אוהבת אותי. שהיא באותו מצב כמוני. היא גם לא יכולה לחיות בלעדיי. וזה נותן כוח. אלוהים! אני מרגיש חי." דייגו עצם את עיניו, דמעה בודדה מתגלגלת במורד לחיו, מרטיבה את צלקתו. אם רק הוא היה יכול לצאת משם, לפגוש אותה. הרי, עוד שבועיים היא תמות. תגווע בידיו של דיימונד המנצח. הוא אמור כרגע לבלות איתה כמה שיותר, לנצל את הזמן שלהם ביחד עד תום.
"אחי… אני מצטער." אמר נד, מניח את ידו כל כתפו של חברו השבור. דייגו רק הנהן, לא מסוגל לדבר מרוב רמת הכאב שהרגיש באותם רגעים. הוא התקפל בצד, מתיר לרגשותיה של לילי לחלחל אליו ולתפוס את תשומת לבו עד הסוף.

"לילי? מתוקה?" קולה של אמה נשמעה מבעד לדלת הסגורה. הלילה כבר ירד, מתיר את חדרה חשוך ואפל. היא אהבה להיות ככה, לבדה, רק עם מחשבותיה ורגשותיה.
"מה, אימא?" שאלה בכבדות, מרימה בקושי את ראשה מהכרית הנוחה.
"מגי באה לבקר אותך." הדלת נפתחה ומגי עמדה בפתח, נכנסת לחדר כאילו הוא שייך אליה.
"מה עכשיו, מגי?" סיננה לילי, מתיישבת על המיטה עם מבט עייף בעיניה.
"באתי לראות מה שלומך, לראות שעוד לא התאבדת." אמרה בקרירות, עיניה מתגלגלות בחוריהן.
"מוזר, בדיוק חשבתי מה ייגמר יותר טוב: לתלות את עצמי בעזרת החוט של המקלחת, או לנפץ כוס ולחתוך את הצוואר. מה דעתך?" אמרה לילי, קולה אפל וקר.
"את לא באמת חשבת על זה, נכון?" שאלה מגי, דאגה ופחד בקולה.
"למה שאני לא אעשה את זה? תני לי סיבה אחת לחיות, מגי. אין לי מה לעשות פה. תפקידי בעולם הזה נגמר ואלוהים מנסה להגיד לי את זה בעזרת… הדיכאון הזה."
"מה עם המשפחה שלך?! מה איתי?! וג'ף?!"
"אני מצטערת להגיד לך את זה, מגי, אבל ממזמן הפסקתי לשים לב לכולכם."
"מה עם דייגו? תחשבי איך הוא ירגיש כשהוא יגלה שהתאבדת, ועוד בגללו."
"אל תערבי אותו בזה!" צעקה, כל כעסיה משתחררים בבת אחת.

דייגו הרגיש נחשולי כעס עוברים בתוכו, יודע שאהובתו כועסת, זועמת. כמה היה רוצה להיות שם, לחבק ולהרגיע אותה, לגרום לה לפרפרים בבטן כמו שהיא גורמת לו.
הוא תהה איך זה יכול להיות שהרגשות שלהם כל כך מקושרים אחד לשני. האם גם היא מרגישה את מה שהוא מרגיש? או… או שזה רק חד צדדי? מעניין אם אי פעם הוא גם יוכל לשמוע את מחשבותיה, להבין למה היא כל כך… עצובה.