משחק מסוכן – פרק 25

לאחר ריב ארוך ומתיש עם מגי, לילי נכנסה למיטתה. היא הרגישה איך החשכה עוטפת אותה מכל הכיוונים, גורמת לה להרגיש חסרת תועלת. היא הרגישה שאין לה מקום בעולם, שהחיים שלה פה לא ראויים. היא ידעה שהמקום היחידי שבו היא תרגיש שהיא באמת שווה משהו, זה יהיה בזרועותיו של דייגו. אבל… הוא נעלם. וכנראה הוא גם לא יחזור.
דמעות שקטות, כואבות ושורפות, החלו לרדת מעיניה הכחולות. הן הרטיבו את הכר לאט, משתלטות על כול כולה. היא הרגישה שהן שורפות אותה, תופסות כל חלק חי בה. הן היו דמעות של כאב, של פחד, של… של רצון לגמור את תפקידה בעולם.
כן, היא רצתה את זה. היא רצתה למות. היא רצתה להרוס את מה שהספיקה לבנות. היא רצתה… להפסיק את הכאב הזה, כי הוא כבר היה בלתי נסבל.

לרגע אחד, אחד ויחיד, הסתכל דייגו על העולם בתור בנאדם חופשי. הירח היה מעליו, עגול ומושלם, הסימן שלו שהוא חופשי.
האוויר היה צלול בלילה החשוך ההוא. רוח קרה אך נעימה ריחפה מעל לראשו הזאבי של דייגו, מעבירה רטט נעים בעצמותיו. כוכבים מעטים הבהבו בשמיים, נותנים לירח את הבמה בשלמותה. הירח היה לבן, תלוי למעלה, מסתכל על האנשים ושומר עליהם מכל פגע רע.
"דייגו?" קולו המבולבל של מרקוס הגיח מהצללים, מעיר אותו מהרהוריו על חופש.
במהירות הוא הפך לבנאדם, לבו פועם במהירות יוצאת דופן. הוא הסתכל על מרקוס במבט מתחנן, מבקש ממנו בעיניו שלא יסגיר אותו.
"מרקוס… בבקשה… אל תספר לדיימונד…" אמר דייגו בשקט, מנסה לא להפר את השקט של הלילה.
"מה אתה עושה בחוץ? איך הצלחת לברוח?" שאל מרקוס, מתעלם מבקשתו המתחננת של דייגו.
"אני חייב להגיע אליה. היא… היא רוצה למות." אמר בכאב, מרגיש איך המילים פוצעות אותו מבפנים.
"למה?"
"כי אני לא לידה. היא צריכה אותי, כמו שאני צריך אותה."
"אבל… חשבתי שאתה צריך לעקוב אחריה. היא העבודה שלך, הטרף שלך."
"אני יודע. אבל… אלוהים, היא בחורה מדהימה. ו… התאהבתי בה והיא בי."
"כמו שאני אוהב את קרן? " שאל מרקוס, נזכר בנערת הזאב שלו. היא הייתה רק בת 15, תמימה וצעירה. מהרגע הראשון שראה אותה, התאהב. הוא ניסה להסתיר את אהבתו אליה מדיימונד, אך גילה לה באחד מהפעמים הרבות שהביא לאנשי הזאב אוכל. היא הודתה שגם היא אוהבת אותו ומאז הם ניהלו רומן תחת אפו של דיימונד.
"בדיוק! תחשוב מה יקרה אם אתה תלך, תיעלם בלי שום סיבה נראית לעין, איך קרן תרגיש? איך אתה תרגיש?"
"אנחנו נהיה שבורים. אני לא יכול לחיות בלעדיה." מלמל מרקוס, חושב על האפשרות הנוראית שבו הוא נעלם מעיניה היפות של קרן שלו.
"ככה אני מרגיש. וככה גם היא. אנחנו שבורים כשאנחנו מופרדים. אני צריך ללכת אליה, לתמוך בה, לקבל את החיים שלי בחזרה!"
"אבל… דיימונד…" אמר מרקוס, קרוע בין האפשרות לתת לדייגו לברוח אל אהובתו, או להישאר נאמן לאדונו.
"אם דיימונד יגלה שאתה וקרן ביחד, הוא יהרוג אותך. שנינו יודעים את זה. דיימונד לא אוהב אותך, הוא רק רואה בך כלי במשחק השליטה המחורפן שלו. גם אני כלי, רק שאני רוצה להשתחרר מהמשחק שלו. כולנו כלים בשבילו. הוא יוצר אותנו כדי ליצור צבא משלו, כדי שהוא יהיה מוגן מפני סכנות. הוא לא מפחד לשלוח אותנו למות, העיקר שהוא יישאר חי. אתה יודע שהיא, לילי שלי, אמורה להיות השליטה הבאה? עוד שבועיים הוא הולך להרוג אותה. ואני הולך למות יחד איתה, כי אני אוהב אותה. כי אני רוצה אותה."
"ומה אם… מה אם היא תהרוג אותו?" שאל מרקוס בפחד, נרעד המחשבה שהוא הולך להפר את אמונו ביוצר שלו, בבוס שלו. הרי דיימונד היה בשבילו דמות שהוא העריץ, הוא רצה להיות כמוהו. אבל… הרצון הזה החל להעלם ככל שהקשיב יותר לדייגו המשכנע.
"אז… כולנו נמות. כל מי שהוא אי פעם יצר, ימות."
"גם אני וקרן?"
"כולנו."
"ואם הוא ינצח?"
"אז הדרך החיים הזו תמשיך. הוא ימשיך לשלוט בנו כמו בובות ואנחנו נמשיך לנדור לו, להיכבל אליו, כל 50 שנים."
"אבל… זה לא נכון." מלמל מרקוס.
"מה זאת אומרת זה לא נכון?" שאל דייגו בבלבול, מופתע מתגובתו של מרקוס.
"זה לא נכון שכולם ימותו אם הוא ימות. רק אלה שכבולים אליו ימותו, כי הנדר הורג אותם. אתה לא תמות. הרי דיימונד הבטיח לך שאלה 50 השנים האחרונות שאתה כבול אליו. ובכלל, אם אתה חושב על זה, אם הוא ילך להרוג את הבחורה שלך קודם ורק אחר כך כולם יינדרו לו, אף אחד לא ימות. יום מאדים זה היום היחידי שכולם משוחררים מהנדר, אבל אז דיימונד מכריח אותם לנדור שוב."
"מה אתה מנסה לומר? שאם הוא ילך אל לילי קודם והיא תהרוג אותו, אף אחד לא ימות?" שאל בתקווה דייגו.
"אני… אני חושב." מלמל מרקוס, מבין שכרגע חשף את סודו של דיימונד.
"מרקוס, נדבר אחר כך. תבוא אל הכתובת הזו," דייגו הוציא עט מכיסו ושרבט על ידו הכהה של מרקוס את כתובתה של לילי, "בעוד יומיים בערך, ותביא את נד איתך. טוב?" אמר דייגו ומבלי לחכות לתשובה הפך שוב לזאב גדול.

כרה של לילי היה כבר רטוב כליל מדמעותיה. כן, היא החליטה. למחרת בבוקר היא תקפוץ מחלונה, ותסיים את חייה. הרי היא יודעת שאין לה בשביל מה לחיות. אם דייגו לא לידה, חייה לא שלמים. אז למה לעזאזל לחיות חיים לא שלמים? זה בכלל לא נקרא חיים. ובמילא היא סתם מבזבזת אוויר לנשימה. חייה לא ראויים, הם צריכים להיות של מישהו אחר. אולי היא תכתוב מכתב התאבדות להוריה, שבו תמליץ להם לאמץ ילד מאפריקה או מארץ אחרת. ככה מישהו אחר, שיותר מגיע לו, יזכה בחייה. לא יהיה לה אכפת שמישהו אחר יתפוס את מקומה.
היא ידעה שכנראה תסב המון כאב ודמעות להוריה ולחבריה, אבל… זה לא היה לה אכפת. זה הפסיק להזיז לה ממזמן. מהרגע שדייגו הלך מחייה, נעלם מאחורי מסך שחור ולא חזר, זה הפסיק להיות לה חשוב. היא גם ידעה שהיא כנראה מגזימה. מה אם היא בכלל לא עברה במחשבותיו? מה אם… מה אם הוא גר במקום אחר, עם קים? אולי כל זה היה סתם משחק בשבילו? משחק שבו היא נפגעה עד עמקי נשמתה, משחק שבו היא נשרפה ונכוותה, איבדה כל רצון לחיות? הרי… אם חושבים על זה, היא ידעה את זה עוד מההתחלה. עוד מהרגע הראשון שראתה אותו ידעה שהוא שחקן. אחד שמשחק את המשחק המסוכן ביותר. אבל… היא רצתה להיכנס למשחק, להשתעשע איתו. מה שהיא לא לקחה בחשבון, זה שהוא שחקן טוב מדי. הוא יותר מנוסה, יותר שולט במשחק המוזר שהחל בניהם.
אז עכשיו היא תשלם. היא תשלם על המשחק שלה ותגיע לסוף. היא תסיים את תפקידה בעולם, ובלב שלם תעבור לשלב הבא.